לפני שמתנפלים עלי, אני מתעב את הכיבוש. אין מלים שתתארנה עד כמה מפעל ההתנחלויות הרסני ומזיק בעיני ואין מלים שתבטאנה את שאט הנפש העמוקה שאני חש מול מראה אב העומד עם בתו החולה מול מחסום צה"לי נעול. ובכלל, שימוש ביהדות ובמורשתה לצורך שליטה על עם אחר ועל משאביו מעביר אותי על דעתי מדי יום ונוטע בי תחושת ניכור איומה. ולמרות זאת, אין ולא יהיה בעתיד הנראה לעין פתרון המבוסס על מדינת לאום פלשתינאית מהטעם הפשוט מאד – אין לאום כזה. לא תיארתי לעצמי שאכתוב את צמד המלים "גולדה צדקה" ואתכוון לכך, אבל כנראה שאין ברירה. קבוצה אתנית – בהחלט, לאום – ממש לא. ערביי ארץ ישראל בהחלט מאוחדים בכך שהם ערבים ובכך שהם גרים בשטחי ארץ ישראל (עם או בלי השטחים, לא ממש משנה לצורך הגדרה זו), בזה פחות או יותר זה נגמר.  אין מספיק דבק, אידיאולוגיה ותחושת גורל משותף, אותם אלמנטים החיוניים כל כך ליצירת לאום.

נתחיל מהדבק. בניגוד ליהדות הציונית, אין לפלשתינאים עוגן אידיאולוגי אמיתי המגדיר את מהות הלאום ומהות המדינה. הדרישה לזכות השיבה ממחישה זו יותר מכל. אין לפלשתינאים שאיפה אמיתית לקבץ את הפזורה הפלשתינאית לגבולות מוגדרים, בטוחים וחופשיים אלא בראש ובראשונה לחזור לאדמתם הגזולה. השאיפה היא אישית, לא לאומית. רומנטית ולא רציונלית. כך לא בונים מדינה.

על האידיאולוגיה אין צורך להרחיב. מלחמת האזרחים הפלשתינאית והשחיתות שקדמה לה ממחישים יותר מכל את הפערים האידיאולוגיים המשסעים את החברה הפלשתינאית. ללא אידיאולוגיה משותפת אשר במסגרתה מתנהל השיח הפנימי אין שום יכולת להקים מדינה.

 וההיסטוריה, אולי היא המשמעותית מכל. הציונות נולדה אולי במאה ה19 אבל התבשלה מאות שנים. הזיקה לירושלים ולציון אינה תולדה של מנהיג כריזמטי בשנות ה60 של המאה ה20 אלא פרי של מאות, אם לא יותר, שנים של כמיהה קולקטיבית. והשואה כמובן, אותו ארוע מכונן אשר המחיש לכל יהודי שאין לו באמת מקום בטוח. הפלשתינאים, בסופו של דבר, הם רובם פרי של הגירה פאן ערבית מודרנית לשטחי ארץ ישראל. אין להם מאות שנות מסורת. הטראומות המכוננות שלהם, למרבה הצער, הינן טריות מדי. הם אינם ולא יכולים להיות מגובשים ללאום אמיתי ואי אפשר סתם כך להמציא לאום.