בימינו, הפרושים המקובלים לנשיכת כלב מגוונים יותר אולם פגיעתם, בדרך כלל, אינה מוצלחת בהרבה. כך או כך, יהיה הפרוש לנשיכה אשר יהיה, תוצאת התנהגות זו היא תמיד אותה תוצאה: שיני הכלבים מנקבות את עורנו כאילו הוא ממחטת נייר. עור בני האדם אינו בנוי לעמידה במבחן כזה. ללא שום התנגדות, מיד הוא נכנע ומיד נפרם ומתפרק. אם אתה מגדל בביתך נמר, אם תדע להתנועע באיטיות, אם לא תביט בעיניו, אם תדאג שבטנו תמיד תהיה מלאה, יתכן ותמשיך לחיות עוד ועוד. אולם, אם סתם כך תמעד לפתע, אם תתקלנה רגליך זו בזו ותאבד את שיווי משקלך, אופס, זו עלולה להיות נשימתך האחרונה. כלבים אינם נמרים. אומנם גם מלתעותיהם עשויות להרשים אך נפילתך על הרצפה לא תעשה להם כלום. לכלבים עשויות להיות סיבות מאוד מסוימות הגורמות לתגובת הנשיכה להתעורר בם. סיבותיהם כלביות. ראשית כמובן, גם לכלבים נשמה של ציידים ואת זה כידוע לא עושים בליקוקים. כאשר כלב מתנפל על חתול רחוב, לדוגמה, הוא מתנהג על בסיס תבנית הציד. המלחמה והנשיכה "על פי ידיעותיו" כלולים בוודאות בהתנהגותו. כך גם הניעור והטלטול עד מוות. אומנם אין זה בטוח שיעיז ללכת עם חשקו עד סופו אולם ללא ספק, זה מה שמתחשק לו לעשות. העניין הוא שכלבים אינם עשויים להפנות סוג זה של תוקפנות כלפי בן אנוש. האדם מוטבע במושגיהם של כלבי הבית כיצור שאינו בר ציד. מושג זה מתחזק בעת גורותו של הכלב בפעמים הראשונות בחייו בהם הוא נחשף לבני אדם. כלבים עלולים להשתמש בשיניהם גם במצב אחר. לא למטרות הרג וטרף אלא לשם הכנעה וזכייה בעליונות. כאשר כלבים נלחמים ביניהם זו הסיבה המרכזית למלחמתם וזו הסיבה לשימוש אותו הם עושים בשיניהם. כלבים עלולים להלחם בשיניהם גם כנגד חבריהם הטובים ביותר. גם באשר לחשק זה ולסוג תגובה זו, אין זה כה סביר שאדם יזכה ליחס כזה מכלב. אירועים אלה הם נדירים למדי. המדובר, ככל הנראה, במחסום גנטי. יש להניח שלכל אורך ההיסטוריה כלבים שהתנהגו בנשכנות, ובעיקר אלה שהפנו את נשכנותם לעבר אדונם, לא זכו להתרבות. יש להניח שסינון זה נעשה ללא תוכנית אך עם זאת, הוא התרחש. עוד בטרם הדיון נגדיר תכונה כלבית שהיא נדירה למדי- נשכנות. אומנם גם כלב רגיל עלול לנשוך אדם אולם נשיכתו מוגבלת לשיאים של לחץ- בלהט קרב כלבים או במצב של היסטריה מוחלטת. בנוסף לשני מצבים אלו אין סיכוי ששיניו של כלב רגיל ינעצו בבשר אדם. ישנם כלבים נוספים, לא רבים, שעלולים להרחיב את בחירתם בנשכנות גם למצבים אחרים. המחסום הגנטי אפוא, אינו מגן על בני האדם הגנה מלאה. לפנינו ארבעה סיפורים על ארבעה כלבים שהמשותף להם הוא נטייתם לנשוך בני אדם. ארבעתם כלבים אהובים, ארבעתם, שוב ושוב, נושכים. אין הכוונה לנשיכות משחק שהן חלק מהתנהגותו של כל כלב צעיר אלא לנשיכות פוצעות ממש. הארבעה אינם כלבים אמיתיים. הם מייצגים טיפוסי כלבים שונים, כל טיפוס וסוג הנשיכה המאפיינת אותו. אף שלכולם סיבות כלביות, אין הארבעה דומים ביניהם. לכל אחד סיבות משלו. "ביסים" נושכת זרים וכן שכנים מסוימים בלבד, "צ'יף" שוב ושוב נועץ את שיניו דווקא בבשרה של גבירתו- גב' לוי, "דנג'ר" שנושך ללא אבחנה משום שפתאום משהו מבהיל אותו, ו"קוקו" שנושך משום שפתאום מסתובב לו בורג. ארבעתם מייצגים התנהגויות כלביות קיימות. . עם "ביסים" התחילו בעיות עוד כשהייתה צעירה. כבר כגורה גילתה עוינות כלפי "איציק" - השכן. למה? אם תשאל את איציק הוא יספר שתסרוקתו, היא שהוציאה את הכלבה מדעתה. הכל התחיל מיד ביום בו הסתפר. כששב מהמספרה לביתו, ניצבה ביסים בפתח חדר המדרגות המשותף, נבחה בקול, חשפה שיניים, סמרה פרוותה ונהמה באיום. איציק לא הבין. הזאטוטה ששיניה התחלפו זה עתה, חסמה את דרכו ולא אפשרה לו להכנס לביתו. לבסוף, לאחר היסוסים לא קלים, חלף בסמוך אליה והגיע לדלתו בשלום. מהיום ההוא ואילך, החלה ביסים מפתחת שנאה לאיציק. שנאתה של הכלבה הלכה וגברה עד שכשהייתה בת שמונה חודשים, אחזה במכנסיו של איציק וקרעה אותם. איציק מעולם לא נתקל בתופעה כזו. משום כך, נקש לעת ערב על דלת שכניו. הנביחות אשר נשמעו מעבר לדלת גרמו לו אי נוחות רבה. הוא חשב כבר לוותר אבל אז, נפתחה הדלת ועוד לפני הופעת פרצופו של בעל הבית, הופיעה ביסים, ובלי שום היסוס, טראח, שוב אחזה את מכנסיו ושוב קרעה אותם. הפעם גם שרטה את בשר רגלו, שריטה הגונה. מאז אותו ערב חלפה כבר שנה שלמה. ביסים אינה ניצבת יותר בחדר המדרגות וחוסמת אותו, ומכנסיו של איציק השכן אינן קרועות עוד. למרות זאת, בהזדמנויות שונות הצליחה הכלבה לנעוץ שיניה בבשר אדם. בדוור, בעוד שכן, ובשני מקרים באורחיי משפחתה. אינה בוחלת במאומה, ידיים, רגליים, ישבנים, הכל כשר. כשנדמה היה שהכלבה ממקדת את שנאתה בגברים בלבד, ננשכה בישבנה ילדה שכדור של אחיה הקטן נחת, לרוע המזל, בתוך חצרה הפרטית. את מרגועה מצאה הכלבה רק לאחר שנעצה את שיניה בילדה! בגיל שנה, לראשונה נשכה הכלבה באזור מרוחק מביתה. בעת שהייתה רתומה בחגורה לאדונה, נעצה שיניה בירכו של אצן שהתקרב בריצה. למן היום ההוא, מטיילת הכלבה רתומה לאדונה כשזמם גדול על פיה. טוב שכך שכן נדמה שהזמם הציל מפציעה אנשים רבים מאוד. שוב ושוב היא מפתיעה את אדונה ולפתע פתאום מסתערת על העוברים ושבים. ללא מחסום, מה הייתה מחוללת לבשרם? את זאת ניתן רק לנחש. לא יהיה זה הוגן כלפי ביסים, אם לא נזכיר גם את היחסים הנפלאים בינה לבין בני משפחתה. ביסים כלבה ממושמעת מטבעה, צייתנית וקשורה עד מאוד לבעליה. נאמנה מאין כמותה. לעולם לא תעלה בדעתה לאיים על מי מבני משפחתה, וודאי שלא לנשכם. . גם צ'יף נוהג לנעוץ שיניו בבשר אדם אולם הסיפור אתו שונה בתכלית. צ'יף אוהב מאוד בני אדם. אוהב את כולם, גם את משפחתו וגם את הזרים אשר חולפים ברחוב. יתרה מכך. הכלב שש להתרפק בחיקם של זרים עד שאדונו- לוי, חש מבוכה ממש."צ'יף אוהב זרים", הוא מסביר ומתנצל שוב ושוב. למעשה, מלבד גב' לוי איש מעולם לא ראה את צ'יף בפעולה. צ'יף נושך רק את גב' לוי, והוא עושה זאת רק כשהם לבדם בבית. כאילו שומר על צנעתה. את נשיכתה הראשונה חטפה הגברת בידה. גב' לוי כעסה מאוד כשראתה את צ'יף רובץ על הכורסה תוצרת אטליה. היא בקשה לשלוח יד לקולרו ולגררו מטה משם, אולם עוד לפני שאחזה כראוי, ננעצו שיניים בכף ידה. טראח, ביס. אדון לוי לא הבין ממה החורים בכף ידה של אשתו, בשום אופן לא האמין לה. הגברת, לעומתו, הייתה משוכנעת שהכלב לא התכוון לנשכה. "הכל בטעות" אמרה. היא אומנם לא חובבת כלבים גדולה, אולם היא זו שמגישה לו מזון והיא גם זו שמטיילת עמו כל בוקר. למחרת הסתבר לגברת שצ'יף אינו מוכן לרדת מהכורסה האיטלקית. קול פנימי אמר לה לא לשלוח אליו את ידה, ואז החליטה לוותר. צ'יף באמת אוהב את הגברת. אף על פי כן, את נשיכתה השנייה חטפה לוי במטבח. שוב היה זה ביד. אריזת פלסטיק המכילה שוקולד למריחה נשמטה מידה ונפלה לרצפת המטבח. הכלב עט על המציאה ורבץ מעליה כשהוא אוחז אותה בין רגליו. הגברת לא חשבה פעמיים, התכופפה ושלחה יד לעברה. בום, שוב חטפה. שוב פצעים עמוקים, תחבושות וטיפולים ממושכים. שוב שב האדון לביתו, שוב גירד בראשו ושוב, לא ידע מה לומר. הנשיכה השלישית אירעה בחצר. הכלב חטף נעל בית חדשה ורץ עמה לחצר. לוי דהרה אחריו אל מחוץ לבית אולם עוד לפני ששלחה את ידה, שם בערוגת הפרחים, איי... שוב חטפה. הפעם בירך. כששב האדון מהעבודה, הסתגר עם אשתו בחדר והתחנן לפניה שתפסיק להרגיז את הכלב. הגברת הבטיחה להשתדל אולם הנשיכה הרביעית, עמדה כבר בפתח. את הרביעית ספגה הגברת בישבנה. היה זה במטבח בעת שהכלב ביצע סריקה על השיש הסמוך לכיור. לוי, שכבר למדה להיזהר, בקשה רק לשטוף כלים, אולם כשרק התקרבה... שיט, הפעם נשיכת ישבן. היום, שבועיים אחרי, כשלוי מתיישבת היא עוד רואה כוכבים, אולם נדמה שמאז למדה משהו. בינתיים עוד לא חטפה את החמישית. מאז נעה גברת לוי בביתה בזהירות רבה אולם ברור שהיא אינה צועדת במסלול הנכון. . הסיפור על "דנג'ר" אינו דומה במאומה לקודמיו. אומנם גם "דנג'ר" נושך אולם הוא נוהג כך משום שפתאום נדמים לו בני האדם למפלצות. "דנג'ר" אינו קונה כך את מעמדו ואף אינו נוהג בנשכנות כביטוי טריטוריאלי. ישנם רגעים בהם הכלב נבהל ואז, שוב ושוב מופיעות שיניו, שוב ושוב אלו הידיים אשר חוטפות. עוד כגור, כשהובא לראשונה אל המרפאה לקבלת חיסונים, התקשה הרופא לקרב את ידיו אליו. "דנג'ר" נדחק לקצה שולחן הטיפולים, ישבנו הונמך, אוזניו נמשכו לאחור ושיני החלב שלו נחשפו לעיני כל. גבירתו, גב' קול ובתה חייכו בהבנה אולם הרופא התעקש לקשור את פיו של הזאטוט בחבל. לא הועילו טענות הגברת ולא דמעות בתה, הרופא אטם את פיו של "דנג'ר" וחסנו בכוח. חודש מאוחר יותר נזכרה גברת קול בווטרינר. בעת שארחה ידידים בביתה, הוצג "דנג'ר" בפניהם אולם כשבקש אחד האורחים ללטפו, נבהל הכלב ונסוג. האורח הזדקף מכורסתו, נעץ מבטו וצעד בעקבות הכלב עד שיחדיו הגיעו לפינת החדר. שם הושיט את ידו כדי לאפשר לכלב להריחה, אולם "דנג'ר" לא בקש להריח כלום. עוד לפני שמישהו הבין למה, להפתעת בני הבית כולו, טראח, נשך את האורח- את ידיד המשפחה, בכף ידו נשיכה הגונה. לא עבר חודש נוסף ו"דנג'ר" הכה שנית. הגברת בקשה לרססו כנגד טפילים אולם הכלב התחמק ממגעה. לאחר כמה דקות של מרדף, נדחק הכלבלב תחת למטה בפינת החדר וסרב לצאת משם. משלא הועילו תחנוניה, נקטה קול יוזמה. הניחה את התרסיס בצד, הפשילה שמלתה והמשיכה במרדפה. מרגע בו חדרה אל "מאורתו" של הכלב, לא חלפו שתי שניות וקריאת כאב נשמעה מתחת למיטה, איי... בדיוק כשהושיטה את ידה לקולרו, חטפה. רק לאחר שני מקרים נוספים הבינו במשפחת קול שכאשר כלבם נמנע ממגע, לא ניתן לנגוע בו. כשהוא אומר בלי ידיים, אז לא שולחים ידיים. . גם האחרון ברשימתנו, "קוקו", לא חושב פעמיים וגם הוא לא נעצר מבשר אדם. עם זאת, סיבותיו קשות יותר להבנה. אדון מחורר- בעליו, למד כבר את "קוקו" על בשרו. מחורר נשבע שכלבו אוהב מאוד בני אדם אולם משום מה, ניתן ללטף את "קוקו" בראשו שבע פעמים בלבד. אם תנסה ליטוף שמיני, תחטוף! הליטופים הראשונים אינם מהווים בעיה. הכלב, ללא ספק, נהנה. בערך בליטוף החמישי מתחיל "קוקו" לרעוד. גופו הופך נוקשה מליטוף לליטוף. אם תתבונן בו היטב תבחין ששפתיו רועדות בעווית קלה מאוד, בלתי נשלטת. גב' מחורר מספרת שהיא מצליחה גם לעבור עשרה ליטופים אולם אף על פי כן, ההוראות בבית המשפחה ברורות. יש להימנע ללטף את הכלב בכלל או לכל היותר לעצור בליטוף השלישי. רבים מאוד כבר חטפו והיום כבר מסוכם: איש אינו פטור עוד מעמידה בנהלים.
* נשיכת כלב אינה עקיצת דבורה. היא אומנם לא פחות כואבת אולם מתרחשת, כעקרון, בהתאם לחוקיות תבניתית כלבית, חוקיות שמקורה בעולם הכלבים ובחיי הבר. המדובר ברפלקס של כלב- תגובה אשר מתרחשת בהתאמה לכמה סוגי גירויים. כלב עשוי להגיב בנשיכה כלפי אדם המגרהו בגירוי טריטוריאלי, בגירוי מלחיץ ומאיים, מחוסר סבלנות בכלל וכקנאות למזון בפרט, וכטעות, בעת שהוא נלחם בכלב אחר. לעיתים גם כתגובה לגירוי מעמדי. כך כשהאמור בכלב נורמאלי. אומנם הסיכוי לנעיצת שיניים באדם הוא קטן מבחינתו של כלב, אף על פי כן, הסיכון קיים. האפשרות לנשוך אדם קיימת רק בחלק קטן מהכלבים. הרוב לא ינעץ, בשום מקרה, את שיניו בבשר אדם! כאן המקום לקבוע תכונה מסוימת בכלבים, ולקרוא לה בשם. נשכנות בכלל ונשכנות אדם בפרט! אומנם מה שמפעיל את תגובת הנשיכה הוא גירוי ספציפי, אולם התנאי לאירוע כזה הוא תכונה הקיימת בבטנם של כלבים מסוימים, תכונה שאתה הם נולדו. רגישות מסוימת לגירוי נשכני כזה או אחר. ביסים, צ'יף, דנג'ר וקוקו, חבורה מגוונת של נשכני אדם. שוב ושוב נדמים בעיניהם בני אדם לאויביהם, וחדרי הבית לפינותיו של הג'ונגל. שוב ושוב אלה דווקא הם אשר הולכים עד הסוף עם כלביותם, שוב ושוב, גם בשר אדם לא עוצר בעדם. ביסים כלבה נפלאה באמת. נולדה להיות טריטוריאלית עד יום מותה. לא רק שהיא רגישה לגירויים טריטוריאליים, היא גם מהבודדים אשר מעיזים להפעיל את שיניהם. (לא נשכח את חשיבות התנהגותו של הננשך, שנייה בטרם הוא ננשך וגם בשנייה שהוא ננשך ממש). לא מומלץ וגם קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי לשנותה. זוהי תכונתה, כך נולדה. עבורה השמירה וההשגחה על שטח הבית הם צו השעה. כלבים כמו ביסים, ראשית, מחייבים אדון מנוסה וערני אשר מכיר את כלבתו היכרות אמיתית. מכיר את ה"תיק" הטריטוריאלי בכלבים. שנית, כלבים כאלה, כדאי להם להתגלגל למקומות בהם תכונתם הטריטוריאלית רצויה ומועילה. שם ימצאו את אושרם בשפע. הם וגם אדונם. צ'יף, לעומתה, הוא מקומם ממש. צ'יפי מייצג את הצד הפחות נחמד בכלבים. צ'יפי, כמו כלבים רבים אחרים, אינו טיפוס אדיב. כלבים הם, מטבעם, מנצלי חולשות. זו כלביותם. כלביות זו הניעה אותו בעת שהתעמר בגב' לוי. צ'יף כלב נורמאלי לחלוטין. על פי מושגיו, אין דרך אחרת אשר תראה לגברת ותוכיח לה את מקומה. לגיטימי, אנו הרי, בעולמם של הכלבים. אכן צ'יף זקוק לחינוך, אולם עוד בטרם חינוכו יש ללמד את לוי. יש ללמדה שהמצב הוא מצב מלחמה, שאין שום ברירה, שבמלחמה זו עליה לנצח. עליה לדעת שאם תנצח, אם תכריע את המאבק לטובתה, בבת אחת ישתנו פניו של צ'יף לעד. גם צ'יף ראוי להגדרה "לא יציב במידת מה". אין ספק, דווקא משום שהאמור באדם, שמסוגל לדעת, להבין, הפתרון במרחק הושטת יד. לימודיה של לוי הם חינוכו של צ'יף. לא רק שהכלב מעמדי בגישתו אליה, הוא מאלה אשר מעזים להפעיל את שיניהם בתנאים אלו. לגברת אין ברירה, היא חייבת לשחק את המשחק. יותר מכולם דומים צ'יף וגבירתו למנטה יהלומי ומשפחתה. בעייתם למעשה, אותה בעיה- שתלטנות. הם נבדלים בסלקטיביות של התנהגותם. מנטה משתלטת על כולם, צ'יף על גב' לוי בלבד. הם גם שונים זה מזו באופן בו הם משתמשים בשיניהם. בעוד מנטה מתמקדת בטקס ודוחה את הנשיכה, צ'יף מדגים דווקא את סיום הטקס- את הנשיכה. נשכנים אשר מתנהגים בנשכנות כפרובוקציה הם כלבים קשים לגידול, ומחייבים בעלים שמכירים היטב את חוקי המאבק וערים אליו. ישנם מביניהם אשר עלולים להתנהג בפרובוקטיביות כלפי זרים, ו/או לבעליהם. בדרך כלל הם נושאים בקרבם חבילת תכונות הכוללת: אגרסיביות בנוכחות מזון ובפרט בנוכחות בשר, רכושנות- לעיתים ללא מזון כלל, חוסר סבלנות למגע מתמשך, רגישות למבט עיניים ישיר וככלל, התייחסות כוחנית לכל דרישה שנדרשת ממנו. הסיפור עם "דנג'ר" שונה בתכלית. "דנג'ר", מלבד שאיפתו לביטחון חסר יומרות כלשהן. על אף צניעותו, שיניו חדות ומסוכנות כשיניו של כלב. בבית משפחת קול שכחו, אולי אף פעם לא ידעו, שבעל חיים לחוץ הוא בעל חיים מסוכן. במשפחה שכחו לבחון את אפשרויותיו של הכלב לסגת לאחור, שכחו את מזגו המבוהל וההיסטרי ושכחו להביט בתווי פניו וגופו בטרם שלחו לעברו ידיים. גם דנג'ר ראוי לחינוך וגם נשכנותו ניתנת לעקירה. יש לתמוך בשינוי תפיסתו באשר לתנועות ידיים לעברו. יש להרגילו בהדרגה לתנועות אלה, להרגילו לא להתגרות כפי שהוא מתגרה ובעיקר, לא להגיב כפי שהוא מגיב. יש לעסוק בבניית אמון במגע יד. הבעייתיות אשר בהתנהגותו נובעת, לדעתי, מחסך במגע ידי אדם בתקופת הגיל הצעיר מאוד, 20 - 50 ימים. גם דנג'ר זוכה להגדרה "לא יציב במידת מה". עם "קוקו" המצב מסובך יותר. בין כלבי הבית ישנם בודדים הראויים להגדרה "בלתי יציבים בנפשם בדרגה חמורה" או בשפה פשוטה "המתהפכים". כלבים אלו עשויים, בפתאומיות, להיסחף לאגרסיביות בלתי נשלטת. במצב זה, לעיתים, עשויים לנעוץ שיניהם גם באהוביהם. נדמה שעל פי רוב דווקא ליטופים קצובים בראש גורמים לתוקפנות להתעורר. העיניים עשויות לנצוץ בברק מוזר בשניות אלה, להאיר ולזרוח כאילו הן פנסים. קיפאון ואז התפרצות פתאומית למשך חצי שנייה ולא יותר. על כל פנים אגרסיה זו תתכן רק רק ברדיוס הקרוב לגוף הכלב. אגב, ישנם גזעי כלבים שידועים כיציבים פחות מאחרים, כלומר הסיכוי למקרה של כלב כזה אפשרי להערכה. באשר לחינוכו של "קוקו", אכן כדאי לחנכו אולם אל לנו להניח שחינוך, קפדני ככל שיהיה, יעקור ממנו את התנהגותו המסוכנת. ככלל, "קוקו" אינו ראוי לגערות ואף לא לכעס כלשהו. תוקפנות זו מקורה במעמקים והיא אינה ניתנת לעקירה. ראשית, יש לדעת מה בדיוק מתניע את תוקפנותו ולהכיר היטב את גבולות טירופו. במקרים בהם תוקפנות זו מתעוררת לעיתים קרובות, יש לטפל בתרופות ובחומרי הרגעה. בחיי הבר, מן הסתם, "קוקו" לא היה אף לא ליום אחד של חסד. . לסיכום: לומר על כלב שהוא אוהב ומשום כך הוא לא יינשך, זו אמירה שיכולה להסתבר כטעות. אמירה זו היא נכונה רק כאשר האמור בנשכנות טריטוריאלית. נשכנות טריטוריאלית היא זו הננקטת כלפי זרים בלבד, ברגע המפגש בלבד, ובתנאי שמתקיימת תמיכה של תנאים טריטוריאלים בכלב. . טיפ: לא מומלץ ללטף כלב מתוח על ראשו. כדי להביא לרפיון בגופו של כלב שנמתח באופן מסוכן, יש להרחיק ידיים מראשו. מגע, ככלל, אינו רצוי. עם זאת ניתן להניח יד תחת סנטרו, ללחצו מעלה בעדינות ולרפות את שרירי צווארו. לדעתי, שרירי הצוואר הנוקשים מהווים חלק חשוב ממעגל האגרסיה בעת שהיא מתבשלת בכלב. המוד האגוניסטי (-מלחמתי) אינו מצליח להתבסס כאשר הסנטר מורם מעלה. (קצת כוח). הרפיית שרירי הצוואר מביאה בהכרח להרגעתו. |