אחד הדברים הראשונים שאתה חייב ללמוד בניהול משפט – הוא לחקור חקירה נגדית קשה וצולבת את הלקוח שלך לפני הכנת כתב התביעה/הגנה. לא תמיד הוא רוצה שתדע את האמת – לא תמיד הוא נתן דעתו על האמת – ולא תמיד הוא יודע בעצמו את האמת. אבל אם אתה לא תדע את האמת בהקדם אפשרי – מאד סביר שתגלה אותה במועד הלא נוח ביותר - בעת הדיון בבית המשפט.

את זה, כמובן, לא לימדו אותי בהתמחות, ונאלצתי ללמוד בדרך הקשה.

1974

אני מייצג גוף ציבורי שיש לו טענות מיסוי מול חקלאי ערבי. לא אני ערכתי את כתב האישום, איני יודע ערבית, ואני נאלץ לסמוך על עובדי הגוף הציבורי, שגם מנהלים את הנושא וגם מכירים מקרה זה (וגם יודעים ערבית). התיק מתנהל בנצרת עלית, וכולם אנשי האיזור – חוץ ממני.

הנאשם עולה להעיד, ומעיד כי השדה הוצף והיבול נשחת – ובהעדר הכנסה, אין חיוב במס. הוא אפילו מספר כי הגיע למשרדי המס, והציע להם לנסוע לשדהו ולהיווכח בעצמם, אך הם לא הגיעו. הם ביקשוהו שיבוא במכוניתו ויסיע אותם לשם. לדבריו, הוא הסביר להם שאין לו מכונית, אבל הוא מוכן להביא להם חמור...

אני מנצל הפסקה בדיון בין העדות הראשית לחקירה הנגדית ובודק מול אנשי אם משהו מכל אלה מצוי בכתב. האם פנה האיכר בכתב והודיע כי נסתחפה שדהו. התיק אינו עבה, הם עוברים על המצוי בתיק, מסמך מסמך – שום דבר. 

נו, עם כל הבטחון של שנה במקצוע, אני קם ושואל, כיצד זה, עם כל סיפוריו על הגעתו למשרד וכו' – אין אפילו פניה אחת בכתב שלו לרשויות?העד נבוך, שאל אותו על חקלאות מסורתית, והוא יודע הכל. אבל כל הקשור בבירוקרטיה – כספר החתום בעיניו. ואז מזדעק פרקליטו – "אבל הוא כן כתב!", ומציג צילום מכתב. כולם מתעלמים מן הליקוי בסדרי הדין. גם אני, ולא מחוסר ידיעה או חוסר עירנות.

אני נוטל מב"כ הנאשם את צילום המכתב ומציגו לעובדים "שלי". בדפדוף בתיק נמצא המקור. לא צריך לדעת ערבית כדי לראות שמדובר במקור וצילום. עובדי המשרד מאשרים באזני כי אכן, זהו תוכן המכתב. אני אמנם שואל אותם "אז למה..." – אבל זה כבר באמת לא משנה.

גם כל היתר כבר לא משנה. הוא הודיע בזמן – הם לא באו לבדוק. זיכוי. אין לעובדים על מי שילינו.

וגם לאיכר אין. אז עוד לא איפשר הדין לתבוע פיצוי על אישום שוא.

את הדרך חזרה אני עושה במכוניתו של השופט. מאחר שפסק הדין כבר ניתן, הוא חפשי לדבר. מה שעיצבן אותו, לא היה שהעובדים לא טרחו לבדוק את התיק טרם שהגישו אישום פלילי, והטעו גם את הפרקליט שנועד לייצג אותם - זה צריך לעצבן אותי. מה שהעיף אותו לאוויר היתה "הגישה העות'מנית הזו, שהאיכר צריך להביא להם רכב ולהסיע אותם".  

ועוד מקרה מימים רחוקים:

מביאים לי תיק חלוקה בשלבים מתקדמים. החלוקה כבר כמעט מוסכמת על כולם. אבל איש השטח של מרשי מתנגד. הוא רוצה שחלקינו יהיו בסמוך לגבולות החלקה השכנה, לניצול מיטבי. הוא מתנגד לקבלת החלקים המוקצים לנו על פי ההצעה.

אני מגיע לבית המשפט – אומר את דבריי, והשופט כבר עומד להשתכנע – ואז קופץ אחד מעוה"ד ואומר – החלק שאתם מתנגדים לקבל, כבר נמסר על ידכם לאחרים העושים בו שימוש ארוך טווח.

מאחר שהוא כנראה היחיד מעוה"ד שגם ביקר בשטח, קצת קשה להתווכח.

אני מציע כי החלוקה תתקבל על תנאי, והתנאי הוא: אם תוך 14 יום לא אודיע לבית המשפט שאותו עו"ד טעה והשטח פנוי.

בדיקה נוספת מול "איש השטח" (ולא צריך להסביר לכם למה המרכאות) גורמת לכך שאיני מודיע דבר לבית המשפט עד עצם היום הזה.    

כמעט כנ"ל ("העו"ד שלך")

מגיע אלי תיק הקבוע להוכחות למחרת בבוקר, בתביעה שהוגשה עבור היחידה הממשלתית שאני מייצג.

העובד המביא לי אותו, מסביר שעוה"ד שהכין את התיק והיה אמור להופיע בו, אינו מוכן לעשות כן בתירוצים מטופשים.

"אם לא תרצה – אנו יכולים לחייב אותו" – אומר לי העובד.

אני מעדיף לא לנקוט עמדה.

א.      גם אני איני שייך לעוה"ד הששים להופיע בכל תיק, אם כי מעולם לא עלה בדעתי להתחמק מלהופיע בתיק שאני עצמי הכנתי.  

ב.      עו"ד המופיע תחת אילוץ – לא בהכרח יביא את התוצאה המקווה.

ג.       התחלתי רק לפני זמן קצר לייצג משרד זה, זה לא הזמן עבורי להכנס לוויכוח.

אין בעיה, אני אופיע.

אני נוטל את התיק לידי, ואח"כ את החוק החל על המקרה. מסתבר שאיני זקוק לדבר, לא לעדים ולא לכלום – זו זכיה בטוחה. החוק חד משמעי בענין.

אחרי קריאת התיק והחוק, אני אפילו מבין מה קרה. עוה"ד החיצוני האחר, פשוט שכח מן התיק, וכשהזכירו לו יום לפני, ידע שלא הכין עדים וכו', רק לא זכר מדוע – וקיבל פיק ברכיים.

טוב, הוא ודאי התנחם בכך ששכר הטרחה שנחסך ממנו – הלך למטרה ראויה.