כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    החסם החברתי שבגללו ילדים לא לומדים

    8 תגובות   יום שישי , 12/9/08, 10:08

    אמנם למידה היא תכונה טבעית, ואמנם המוח הוא איבר לומד מעצם קיומו (קישור לפוסט), ולמרות זאת, לא כול האנשים לומדים.

    מדוע אם כך התכונה הטבעית הזו אינה מתממשת למלוא הפוטנציאל אצל כולם?

     

     הסיבה הראשונה (מבין שתיים- קישור לפוסט) שמציע קומניוס היא חוסר נגישות חברתית.

     

    במילותיו:

     

    "אפילו העובדה שאנשים בורים מעריצים את המלומדים, אינה אלא סימן לכך שהם חשים בעוררות של אותה תשוקה טבעית. שכן גם הם היו רוצים לקחת חלק באותה חכמה, אילו רק סברו שהדבר אפשרי. אבל כיוון שהם מיואשים, הם רק נאנחים בפליאה לנוכח אלו שהם רואים כנעלים מהם".

        

     

    משאבים ציבוריים רבים מופנים לאוכלוסיות נכשלות בתקווה להושיע לפחות את ילדיהם. אולם הזמן עובר והפערים רק נפערים.

    אני סבור שהילד והילדה יונקים משד אמותיהם (ובקבוק אביהם) את הייאוש החברתי. נבנות אצל התינוקות תפיסות ראשוניות כגון: אין לי ייחוד בעולם, אין לי השפעה על העולם, אין לי שליטה על מה שקורה. מכאן גדלים ילדים חסרי יוזמה וחסרי אחריות.

    כאשר יגיעו לגיל גן חובה, זה כבר יהיה מאוחר מדי לשנות את מסד הזילות העצמית, שעליו יתפתח מוחם הלומד.

     

     והנה הצעתי: להשקיע משאבים בחינוך המבוגרים (בני העשרים פלוס) כך שכאשר יביאו ילדים לעולם, לא יעבירו להם את לפיד הייאוש בהורשה.

    אשמח לעמדכתם:

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/15 20:11:

       

       

      אינני חושב שעלינו "להשקיע משאבים בחינוך המבוגרים (בני העשרים פלוס) כך שכאשר יביאו ילדים לעולם, לא יעבירו להם את לפיד הייאוש בהורשה". מה שכן, חושבני שעלינו לשלוח את ילדינו לבתי ספר דמוקרטיים. 

       

       

      "מדוע אם כך התכונה הטבעית הזו אינה מתממשת למלוא הפוטנציאל אצל כולם?": 

       

       

      עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

       

      מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

       

      מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

       

       

      כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

       

      העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

       

      כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

       

      וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית הספר פוגשים את עירוב הגילים.

       

       

      וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

       

       

      וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית הספר, זה היה בחטיבת הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

       

      הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

       

      הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

       

      הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי סוף עם הזאטוטים.

       

      וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

       

      ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

       

      כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמתפעמים רבות השוו את בית הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

       

      למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

       

      עץ האלון

      מאת: חנה גרינברג

       

      בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

      ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

      יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

      שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

      כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

       

       

      [ פרק 15, עירוב גיליםמתוך הספר, סוף-סוף חופשיבית הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

       

        27/7/10 05:24:

      כל כך נכון .....

        17/9/08 21:49:

      צטט: גיל_82 2008-09-17 17:55:23

      סוזנה את צודקת לגמרי, רק שלא במקום היסטוריה אלא בנוסף. לימוד העצמי חסר לחלוטין בחינוך המערבי, ואפילו אין לו שם (כמו שיש לחינוך לחברתי וכו'). וזה עוד יותר מתבקש לאור הדברים שבפוסט הבא (11).

       

       

      כתבתי במקום היסטוריה כי כביכול אין מספיק שעות ללמד. אבל חזרתי בי. שילמדו על 1789, המהפיכה הצרפתית. שתהיה אנרכיה. שישתנו דברים אמן

      רק צריך למצוא את מארי אנטואנט מספר 2 כדי לגרום לתסיסה ולפיצוץ  :-)

       

       

      סוזנה

      ומרות כל הכתוב למעלה אני בעד אהבת חינם..

        17/9/08 17:55:

      סוזנה את צודקת לגמרי, רק שלא במקום היסטוריה אלא בנוסף. לימוד העצמי חסר לחלוטין בחינוך המערבי, ואפילו אין לו שם (כמו שיש לחינוך לחברתי וכו'). וזה עוד יותר מתבקש לאור הדברים שבפוסט הבא (11).

        16/9/08 20:19:


      לדעתי, על מנת לשבור את המעגל הזה, עלינו לשנות את תכנית הלימודים. ללמד שיעורי מודעות. להקנות כלים לאהבה עצמית, הערכה עצמית והגשמה. לתת תקוה, לעודד, לכוון. ללמד מדיטציה. דברים אלו הם בסיס טוב לחיים. הרבה יותר משיעורי היסטוריה למשל.

       

      סוזנה

       

       

      אני בעד אהבת חינם

      שנאת חינם יש בכמויות

        12/9/08 19:58:
      התכוונתי ל"חינוך מחדש". מה שקרה, למשל, בסין של ימי מאו, זה ששלחו בודדים או משפחות למחנות, בסיסמא שע"י כך האנשים עוברים חינוך מחדש. למעשה, זו היתה השיטה להאבק במתנגדי המשטר.
        12/9/08 19:42:

      הי חבר, תודה על האבחנה.

      אתה צודק וזה דורש הבהרה: נכון יהיה לכתוב השכלת מבוגרים ולא חינוך.

      גם ברמת הילדים - כל הבלוג הזה עוסק בחינוך באמצעות הוראה ולמידה ולא 'חינוך' במובן המסורתי.

       

      בדבר אחד אתה טועה (למיטב ידעתי): בחלק מהמשטרים שאתה מזכיר טענו שהמשפחה אינה ראויה ואינה מסוגלת לחנך את הילדים ולכן צריך להוציא את הילד מבית הוריו. הכוונה הייתה לדכא או לעקוף את מוסד המשפחה, ולא כוונה לרומם את מעמד המבוגרים כך שהם יגדלו ילדים שמחים, עצמאיים, אחראיים, יזמים וכו' וכו'

        12/9/08 15:19:


      ניסו גם את זה.

      באופן בוטה (מחנות עבודה, גלות) בעולם הקומוניסטי, אבל הבנתי שגם בישראל שלאחר קום המדינה ניסו לחנך מחדש את העולים החדשים - הן פליטי השואה והן מהגרים מארצות האיסלאם.

      אם התכוונת לחנך במובן של להנחיל השכלה - אני אתך: אוניברסיטה פתוחה, קורסים להעשרה ועוד. את החינוך proper בוא נשאיר לאלה שלא הגיעו לגיל גיוס.

       

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין