0

0 תגובות   יום שישי , 12/9/08, 10:57
 

אנדרה ברטון טען: "האהבה איננה באמת מותרת בזמננו", אך טעה בדבר אחד. האהבה אכן מותרת, אך בגדר קיבעון נורמטיבי לבעלות, שאיננו שונה עקרונית מהקיבעונות שהעריץ. התשוקה לגיטימית בצורתה האלימה. מזה מאתיים שנים ויותר לאהוב, לרכוש ולהשתלט הן מילים נרדפות, ההבדל מתקופות "ברבריות" יותר הוא כמעט אך ורק במושא האלימות שכעת מופנה לסובייקט, פה ושם, כאשר איננו כה אנוכי. "אם את לא שלי עדיף לי למות",  אומר הרומנטיקן. הקנאה, הגברית ביסודה, מתרגמת עצמה מילדותו של האדם לחלק בלתי נפרד מאהבה רומנטית להפליא, והשליטה על הגוף מטשטשת בהכרה ומתחזקת בממשות.. בעלות זו מופנמת בסדר שניוני ושלישוני, לבעלות האישה על דחפי הגבר הקנאיים, ושני אלה חוברים למשפחה. פוקו, מרוב שהמטיר על עצמו "שיחים", טשטש את השיח הדכאני עד שהפך את השיח שלו לשיח מכיל במקום לשיח מדיר. המיניות אצלו כבר איננה דחף להתענג, אלא מתגלה דרך, ומתוך הכוח החברתי ה "מקבע", הכוח ה"מסדיר", זה שאיננו קובע גבולות למיניות אלא "מארגן את איזוריה" . השיח שלו מקבע את המיניות בסירוסה המתמיד, מתוך הסירוס הכללי הנהוג הפך אותו לחברה "המינית" כחברה סוטה. פוקו אכן מייצג בסירוס השיח את רוח התקופה ואף מעבר לה, בעוד שמהותו האלימה של הכוח נותרה בעינה. טעותו המרכזית היא בהתמקדות בהיסטוריה והזנחת האמנות, שתי אלה אינן חופפות.

דרג את התוכן: