כותרות TheMarker >
    ';

    אדם לאדם וולף

    ארכיון

    מזוודה אדומה וזעזוע מזוייף

    0 תגובות   יום שישי , 12/9/08, 14:30
    אנשים רבים הגיעו אל גדות הירקון על-מנת להביע את הזעזוע העמוק שבו הם חשים לנוכח הרצח של רוז פיזאם. תמונות המזוודה האדומה שנמשתה אתמול ממי הנחל המזוהמים חדרו כנראה מבעד לכל שכבות הציניות המזוהמות לא פחות שעוטות את החברה הישראלית.

    חלק מן האנשים הניחו פרחים וצעצועים על האדמה ואחרים השאירו מכתבים תלויים על העצים. "סליחה מכולנו שהזכות לבכות לא עמדה לך", נכתב באחד מן הניירות שנתלו במקום.

    עזבו את עניין השארת הפרחים והצעצועים שגובל בעיני באיזו פגאניות פרעונית שמשאירה חפצים למתים, אני רוצה להתעכב לרגע על מיקוד השליטה החיצוני של כותבי המכתב כמייצגים של החברה הישראלית.

    במקום לכתוב לרוז אולי צריך כל הורה להקדיש קצת יותר זמן לילדיו. במקום לגרום להם להתבגרות מהירה ולא מוצדקת בחשיפה לתכנים לא ראויים - לשמור על התמימות שלהם, על הסקרנות הבריאה ועל שמחת החיים.

    הרי כל הורה, גם ההורה הנורמלי ביותר, נופל לפעמים בנקודה הזאת. מי מאיתנו לא היה חסר סבלנות לילד שלו בלי שהייתה לזה כל הצדקה? מי מאיתנו לא נפל בהפניית המתחים והכעסים שלו לעבר ילדיו? איך אמר הגשש: אף אחד לא קם.

    מדוע אנחנו שומעים אנשים בוכים על רוז פיזאם ואף לא אחד שמכה על חטא ההתעמרות בילדיו שלו? אולי באמת מדובר במס שפתיים של השקטת המצפון של כל אחד על מעשיו בבית פנימה. שלא נטעה לרגע, לא הרצח הוא זה שזיעזע פה. איש לא גילה הזדהות כזאת עם ילד אחר שנפל קרבן לרצח. לא דני כץ ולא שני הילדים שנרצחו במערה בתקוע לא הצליחו לגרום לזעזוע עמוק שכזה. אין בכלל מה לדבר על כך שרצח של אדם מבוגר כבר מזמן מזמן לא 'עושה לנו את זה'. לא הרצח הוא זה שעורר פה את בלוטות הרגש אלא הרקע הכמעט פורנוגרפי של כל הפרשה, הטלנובלה הישראלית החדשה.

    בכלל, כל תיאורי הזוועה של תוכנה של המזוודה האדומה שנמצאה בירקון לא ממש עושים חסד עם המקום המוסרי שבו אנחנו נמצאים. נכון, המשולש הקדוש של החדשות - חדש, חשוב, מעניין - שהצלע השלישית שלו כבר מזמן השתלטה על התמונה מחייב עיסוק אינטנסיבי במערכת היחסים המעוותת שקדמה לרצח רוז ובפרטים פלסטיים ממציאת גופתה, אבל יש כאן נקודה נוספת.

    מלבד הקבס שאחז בכל אחד למשמע משפטי תיאור תוכנה של המזוודה האדומה, יש תוצאה נוספת נוראה לא פחות - החדשות שעל מרקע הטלוויזיה נדמות לנו כאיזה סרט קולנוע ולא כמציאות הממשית. על כן, כמו שבתום סרט קולנוע עם הדלקת האור באולם אנחנו מתנתקים מהסיפור שריצד אל מול עינינו, כך גם כאן - זה לא ממש קרה. זאת מציאות וירטואלית בעולם האמיתי.

    תובנה כזאת גוררת אחריה התנערות מוחלטת מהצורך לבחון את עצמנו לאור (או לחושך) מה שראו עינינו ממש לפני מספר דקות.

    במקום להמשיך ולצקצק ולומר - איך לא זיהינו את הרוצח ומדוע השכנים לא דיווחו - צריך כל אחד לשאול את עצמו - איך אני מנטרל את אותו חלק בתוכי ש'הורג' משהו בנפש של הילד שלי בכל פעם שאין לי סבלנות אליו.

    אגב, אם כבר מדברים על חדשות שנראות כמו סרט, השבוע צויינו שבע שנים לפיגועי ה-11 בספטמבר. באותם ימים לא הייתה לנו בביתנו טלוויזיה ואפילו לא אינטרנט. את הדיווחים על מה שקרה בניו-יורק שמענו, אשתי ואני, ברדיו בלבד.

    לאחר זמן מה נודע לנו שאחת מקרובות המשפחה הקליטה בוידאו את הדיווחים החיים על הפיגועים, את התרסקות המטוסים על מגדלי התאומים ועל הפנטגון, ואת קריסת המגדלים.

    אני רציתי לראות את ההקלטה מייד אבל הדבר נדחה בשנתיים שלמות לאחר שאשתי הטילה וטו. היא אמרה אז אינטואיטיבית שהיא חושבת שאם נראה את התמונות האלה נטעה לחשוב שזה סרט ולא המציאות ושראיית התמונות של המוות ההמוני שהיה שם רק ישחית את הנפש שלנו. אתם יודעים מה, היא צדקה. הושחתנו לגמרי. מושחתים, נמאסנו.
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      בוחצ'בסקי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      חדשות מחלקה ראשונה