"את זה!", הצביעה הקונה הקשישה על התכשיט בחלון. "את זה אני רוצה לבת שלי.  נראה לי שזה יביא לה מזל". מזל משכה בעדינות את "לוע התמסח" פנימה אל החנות, ופרשה אותו ביראת כבוד על יריעת משי לבנה. "בחירה טובה!", שיבחה את האישה, כשהיא מלטפת באצבעותיה את הסיכה הירקרקה משובצת פנינים בוהקות בצורת שיניים חדות לכל אורך התכשיט. "לוע התמסח בולע את כל המזל הרע שמנסה להידבק לעונד אותו, וכך העונד מוקף רק מזל וברכה...".

מזל זכרה את השעות הרבות שבהן עשתה ימים כלילות ושיבצה את הפנינים-שיניים בסיכה . לאחר מכן היה הטקס הקבוע שלה – טקס של דמיון מודרך במצב של מדיטציה, שבו קיבלה את המידע על ייחודו של כל תכשיט שיצרה, ועל סוג העזרה שיעניק לעונד אותו. וכעת נפרדה מ"לוע התמסח". מישהי עמדה ליהנות ממנו. מישהו שהמזל הטוב יגיע סוף סוף גם לחייה.

אבל מתי יגיע המזל לחיי? חשבה במרירות. כיצד ייתכן שעם שם כמו שלי – המזל פשוט מסרב להגיע אלי? תמיד הילדה הכי יפה בגן...החיילת הכי יפה בצה"ל...הסטודנטית הכי מבריקה ב"בצלאל"...התכשיטנית הכי מצליחה בתל אביב –  אבל בגיל 41 – עדיין לבד. ללא אהבה. ומה הכי מרגיז? הרהרה. הכי מרגיז זה לצפות בכל אותם גברים נפלאים הנכנסים ל"תכשיטי מזל", וקונים בכל כך הרבה אהבה תכשיט שיביא מזל לאהובותיהם. בנות מזל שכמותן!

. היא זכרה היטב את הגבר כסוף הצדעיים, בעל המראה ההדור, שקנה את "עין הטווס" לכלתו.  הוא סיפר לה שעומד לשאת את אשתו השנייה לאחר עשר שנים כואבות ובודדות כאלמן. הוא התאהב בה , במתווכת שמכרה לו את ביתו החדש בנאות אפקה. הוא חיפש מתנת נישואין מיוחדת עבורה, ומזל מכרה לו את הצמיד המרהיב ,שעין ירוקה במרכזו, וסביבו נוצות כחולות פרושות כזנב טווס. "זהו תכשיט שעבדתי עליו רבות", סיפרה לו. "עין הטווס תהפוך להיות העין השלישית של אשתך לעתיד. היא תזהיר אותה מכל צרה ופגע, ותשמור עליה כל החיים". האיש התרגש. "מזל שפגשתי אותך", אמר לה בקול רוטט. "אני מרגיש שתביאי לי מזל!"

מזל התבוננה בו יוצא מהחנות, ופוסע מאושר לעבר מכוניתו. דקירה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, פילחה את לבה. ומתי תורי? חזרה השאלה לנקר במוחה. מתי יגיע תורי לטיפ-טיפת מזל עם גבר? מבטה נמשך לעבר "צדפת ההפתעה", הדובדבן שבתכשיטיה. היום תמלא שנה מאז יצרה את אותו תכשיט ייחודי חבוי בתוך קופסה בדמות צדפה לבנה גדולה. שם, בפנים, על מצע קטיפה ורודה,  נח לו תליון בעל שלושה קריסטלים שקופים וזוהרים כאגלי טל באורו של ירח מלא. לתוכו הכניסה מזל את תקוותיה האחרונות. בדמיון המודרך ראתה את התכשיט מוגש לה, למזל, ומביא לה את המזל שחיכתה לו – חבר לחיים. כמובן, צריך היה מזל מיוחד כדי שיישאר בחלון התצוגה ולא יימכר, ועד כה זה מה שקרה. המזל חיכה לה – בחנות שלה.

צלצול פעמוני הרוח ליד הדלת סימן לה שעוד לקוח נכנס. היא ניערה לאחור את תלתליה הבלונדיניים החדשים מאז יום הולדתה האחרון( כמה נמאס לה לשמוע על המראה האקזוטי, הכהה שלה! מה זה עזר לה בחיים?) שפתיה הוורודות ( לעולם לא תחזור לליפסטיק אדום! גם זו החלטה חדשה) נפשקו קמעה בחיוך המנומס המיועד למכירות.

 "אני רוצה את הצדפה הזאת", שמעה כבתוך חלום את קולו  של הגבר הזר,  שרכן אליה והצביע לעבר חלון התצוגה. כמעט זעקה בקעה מפיה. "לא! לא את צדפת ההפתעה! זה המזל שלי! הוא מחכה רק לי!". אבל שום קול לא הצליח לצאת מגרונה. "שמתי עין עליה כבר שנה שלמה! וסוף סוף אזרתי אומץ לקנות אותה עבור אישה, שאני רוצה להציע לה את לבי", התוודה הגבר בקול ערב שלא תאם כלל את הופעתו האפרורית, הממוצעת.

  מזל אמרה שהתכשיט לא למכירה. הממוצע אמר שישלם כל מחיר. מזל אמרה שהתכשיט כבר שמור למישהי, והאפרורי ביקש לדעת מי זאת, כדי שיציע לה מחיר כפול. מזל נקבה במחיר דמיוני. הזר החצוף לא הניד עפעף, ושלף את ארנקו התפוח. מזל חשה את הדם אוזל מפניה. בידיים רועדות אחזה בתכשיט. הכול נגמר...היא והחלומות המטופשים שלה על המזל שמחכה לה...

היא הושיטה לו את הצדפה ארוזה בנייר המבהיק, עם המוטו – "תכשיטי מזל – והמזל כבר אצלך בבית!". אחר הסבה את ראשה להסתיר את הדמעות שבצבצו בעיניה, והמתינה לצלצול פעמוני הרוח שיבשר את יציאתו של הגבר יחד עם המזל שלה אחוז בכף ידו.  אבל הצלצול לא נשמע. מזל הפנתה את ראשה לעבר הדלת. הגבר עדיין עמד שם ועיניו  אינן מרפות ממנה. אחר צעד לכיוון הדלפק, והושיט לה את החבילה הארוזה. "זה בשבילך", אמר ברכות. את היא האישה שעליה אני חולם כבר שנה תמימה...."

כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

הסיפור נכתב בהשראת ציור של חברתנו, האמנית רפאלה, המצורף בזה.