בעיר שלי , יש דבר מוזר נורא, ראש העיר מקבל כסף אבל אף אחד לא יודע לאן הכסף נעלם.

העיר מוזנחת, לפעמים מתחילים לסדר קצת, לשתול צמחיה אבל אז הכל נעצר באמצע.

טוב נו, לפחות חינוך טוב יש שם, נכון, כי ההורים משלמים , אם זה היה כסף של העיריה החינוך היה ברצפה.

את הדירה הזאת קניתי לפני עשר שנים.

לא ייאמן עשר שנים רצו לי כמו בסרט,

היינו זוג צעיר , בלי כסף בכלל, עד שהשם של הפרוייקט הזה, הגיע אלינו , חיפשנו דירה במרכז ליד ההורים.

המחירים היו בשחקים, והדירות היו מעופשות ומסריחות, הצנרת היתה מסריחה עד בחוץ, והמבנה ישן ומרופט, שלא נדבר על שטח הנכס.

המחיר שדרשו לא היה שווה.

מה עם הוצאות על שיפוצים?

אחרי שנה של התמדה וחיפושים, הגיע אלינו הפרוספקט של השכונה הזאת, שכונה חדשה על הנייר.

הלכנו לכנס, הדירות שבנו שם היו גדולות ומרווחות , הקבלן הסביר שיהיה שם פיתוח סביבתי מאוד רציני.

הדירות ממש נחטפו, בגלל שהגענו בסוף נשארו ממש דירות אחרונות.

החלטנו להשאיר צ'ק לבטחון, ונסענו מחייכים לישון אצל ההורים.

להפתעתנו הצ'ק נפרע.

לא כעסנו כי גם ככה החלטנו לרכוש, הדירות שם היו פשוט מציאה, והמחיר סביר ביותר.

לא ראינו בעיר איום , מכיוון ששכונה מוקמה יחסית מחוץ לעיר.

קנינו דירה על הנייר.

אני זוכרת שהיינו גרים פעם אצל אמא שלו, ופעם אצל שלי, ככה ארבע שנים חיכינו בסבלנות.

כל קומה שנבנתה בבניין היינו באים לראות איך ייצא, הסקרנות הרגה אותנו.

לבסוף נכנסנו, נכנסנו די בלחץ, עד כדי כך , שבמרפסת שמש הקבלן בנה ע"פ התוכנית, בחצי מהסלון היתה מרפסת ובחצי השני פיר הפונה ישר למרפסת  השכן למטה.

ויתרנו לקבלן על זה, למרות שככה זה בתוכנית יכולתנו לדרוש לסגור את הפיר, בדיעבד הויתור הזה הסתבר כטעות.

השקענו בדירה בלי סוף , מטבח חדש, אמבטיה חדשה, מזגן מיני מרכזי, ריהוט הכי יקר.

לאט , לאט הבניין החל להתאכלס, והתמלא בזוגות צעירים, הזוג שמתחתנו נכנס ממש איתנו, כשהמעליות עוד לא ממש אושרו.

הפכנו לחברים, היינו יורדים לסרט, והם היו עולים לקפה.

עד שמחברות זה הפך לעויינות, למה?,

הוא ביקש פעם משהו ואנחנו סירבנו, האמת משהו ממש לא לעניין, תמיד הרגיש כאילו הוא המפקד ועל פיו יישק דבר,

הוא כנראה שכח שעברנו לגור לבד , לא כדי שיהיה לנו אבא חדש על הראש.

מאז הוא לא הסתכל לכיוון שלנו, אפילו שלום במעלית הוא לא היה אומר.

גם כשפניתי אליו כדי לסגור את הפיר של המפרסת לפני שבע שנים, הוא סרב בתוקף, למרות שהפיר הזה היווה סכנה לילדים שלי.

זו היתה תקופה שכולם סגרו את הפירים האלה במרפסות, רק הוא התעקש.

חלפו עשר שנים, השטח שהיה פרדסים ועליו קיימת היום השכונה שלנו , נראה קצת יותר יפה , אבל לא מספיק.

הקבלן פשט את הרגל, העירייה על הפנים, יש גני ילדים ובית ספר, יש גם גינה ציבורית, אנחנו דווקא לא מתלוננים ,

אוהבים את השקט של המושב ליד, את הציפורים והנוף שם מקדימה, את הבריזה מהים ביום קיץ,

בחרנו את הדירה בקפידה (ממה שנשאר אז), ואנחנו אוהבים אותה.

אבל אט , אט  השכנים עזבו, כל שנה שכן אחר מוכר ובורח.

היום ראיתי את השכן שלא אומר שלום במעלית בורח, מה זה בורח מתאדה.

מצד שני אני לא יודעת אם לשמוח או להיות עצובה, בסה"כ הם היו שכנים  לא הוגנים.

הם עוברים לבית חדש ככה גליתי , במקום אחר, דירה לא כזאת גדולה כמו שהם גרו, דירה קטנה יותר.

מצד אחד אני חוששת , כי אני לא יודעת למי הוא מכר.

מצד שני אני רוצה לסגור את הפיר של המרפסת ומהר.

זה קצת מאוחר כי הגל של אלה שסגרו כבר חלף לפני כמה שנים טובות, ועכשיו אני לא יודעת לאן לפנות.