ככה זה כשאת מגיעה למסקנה שאת רוצה רק לכתוב. את לא עובדת. מלקטת פרוטות עבור כתבות פרילאנס, מחלקת את הרזומה שלך לזרים ברחוב ומוצאת זמן לדברים אליהם כה התגעגעת כשעבדת 9-19 במשרד.

הצגה יומית בקולנוע היא אולי נקודת האור היחידה במצבי התעסוקתי העגום.

אני, ליקריש ודיאט קולה. מאחוריי, סבתא נחמדה והמסרגות שלה. מלפני, סבתא קצת פחות נחמדה שמתקשה להבין את פלאי הטכנולוגיה המאפשרים לה להרטיט את הסלולר.

"חיים של אחרים". אין כמו סרט זר כדי לגרום לך להרגיש אליטסטית ומזה עמוקה :)

ולמרות שאני מוכת טראומות אושוויץ בירקנאו, אפילו לא הפריע לי שהסרט דיבר בשפת ה"שנל , שנל, יודן ראוס"

עוכר שלווה, לופת את הלב. וגורם לי להבין שלמרות כל החרא. אני ממש לא רוצה חיים של אחרים. דווקא ממש טוב לי עם שלי.