| רעות הדליקה את המחשב. היה זה יום שישי, ולא היה לה חשק לצאת. לפני יומיים נפרדה מאייל, הבחור שכבר חמש שנים היה החבר שלה. היא התחברה לאינטרנט ונכנסה לצ`ט. "אבל מה בעצם לבחורה בת 21 יש לעשות בצ`ט?! עדיף שסתם אשוטט בין האתרים עד שאמצא משהו מעניין..." היא החלה למחוק את הניק- ניים שנתנה לעצמה. "`נועה- 21`. איזה שם מגוחך." אמרה לעצמה. רגע לפני שיצאה לגמרי מהצ`ט, הבהב לה השם `תומר- 24` באדום על המסך. "בחור בן 24..." הרהרה. "אם הוא, בגילו נמצא בתוך הצ`ט, אז גם אני..." אמרה. היא החליטה לענות לו. היא פתחה את האייקון של השם שלו, ונשאלה: "היי נועה. אני מבין שגם לך משעמם, אם את בצ`ט. אני צודק?" היא לא היססה ורשמה במהירות: "האמת שכן. פשוט אין לי חשק לצאת לשום מקום. אתה באמת בן 24?" שאלה. הוא מיהר להשיב: "כן. למה לי לשקר בנוגע לגילי? מותר לשאול ממה נובע חוסר החשק הזה שלך?" הוסיף. "אני לא יודעת. בקשר לגילך, טוב, אנשים נוטים לשקר באינטרנט..." כתבה במהירות. "אולי. אבל אני לא כמו כל האנשים. מי שמכיר אותי יודע שאף פעם לא שיקרתי." היה משהו במה שאמר, שהזכיר לה את אייל. היא השתהתה בתשובתה אליו. על המסך החלו להופיע סימני שאלה רבים המשתוקקים לתגובה. "אני עדיין כאן..." כתבה לו. "לאן נעלמת? חשבתי שעזבת אותי." כתב לה. "לא, פשוט יש לי כאן עומס ו..." ניסתה לחשוב על תירוץ. היא מחקה את שרשמה. "פשוט הזכרת לי את חבר שלי לשעבר." הודתה לבסוף. "חבר שלך? לשעבר? במה הזכרתי לך אותו?" שאל בפליאה. "הוא היה נוהג להגיד את אותו המשפט." כתבה לו. "איזה משפט?" ניסה לקשר. "זה שכתבת. שמי שמכיר אותך, יודע שלא שיקרת אף פעם..." הסבירה לו. "באמת? טוב לדעת. מותר לשאול למה נפרדתם?" כתב לה לאחר השתהות של שתי דקות. היא לא ידעה אם לענות לו. "תומר הוא שמך האמיתי?" שינתה נושא. "לא. זה רק הכינוי שלי. ואת? לך קוראים נועה?" כתב לה. "האמת היא שלא. מה שמך האמיתי?" שאלה. "האמת היא שכרגע אני מעדיף להישאר עם הכינוי. פשוט `תומר`. את יכולה להישאר גם את עם הכינוי אם את רוצה..." הוסיף. "טוב. שיהיה." כתבה לו. למרות שסיקרן אותה מאוד לדעת את שמו האמיתי. הרי בקלות יכל לשקר ולומר ששמו הוא תומר וזהו. כנראה שהוא באמת לא משקר אף פעם... חשבה. "נפרדת מהחבר שלך לא מזמן, אני מניח." כתב לה. "זה נכון... לפני יומיים ליתר דיוק. איך ידעת?" שאלה. "כי עוד קשה לך לדבר על זה... כששאלתי אותך למה נפרדתם, שינית נושא במהירות." הסביר. "לא אדבר איתך על זה אם זה מכאיב לך." נוספה שורה על המסך. "נפרדנו, כי הוא שיקר לי." כתבה לבסוף. "שיקר? חשבתי שאמרת שהוא באותו ראש כמו שלי... אחד שכולם יודעים שהוא לא שיקר אף פעם בחייו..." לא הבין. "אז אתה רואה, תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר. הוא שיקר לי." כתבה באחת. "אמר שהוא אוהב אותי, אבל הוא הוכיח לי שזה לא באמת מה שהוא מרגיש כלפי..." כתבה בהמשך. תגובה ממנו, לא באה. "תומר? אתה שם?!" כתבה לו לפחות שלוש פעמים ברצף. אך שום תגובה לא באה ממנו. רעות ויתרה. היא כבתה את המחשב והלכה לישון. כבר שבועיים לא נגעה במחשב. היא הייתה עסוקה בדברים אחרים. אייל התחיל לאט, לאט לצאת מראשה ומחשבותיה, והיא התחילה להרגיש טוב יותר. היא ניגשה למחשב ונכנסה לצ`ט שוב. מי יודע, אולי הפעם תדבר עם אנשים יותר מנומסים שלא ינתקו לה את השיחה באמצע. `נועה- 21` נשאר הכינוי שלה. בתחילה, אף אחד לא ניסה לדבר איתה אבל אז, צדו עיניה שני שמות זהים. `תומר- 16` ו- `תומר- 24`. "מעניין אם זה אותו אחד..." תהתה. "אבל מה הסיכויים לכך שזה יהיה אותו בחור?!" היא החליטה להתעלם משניהם. אחרי שתי דקות בדיוק, הבהב על מסכה שמו של `תומר- 16`. מיד אחריו הופיע גם שמו של `תומר- 24`. היא התלבטה אך לבסוף החליטה לענות לגדול מביניהם. "היי נועה." נכתב על מסכה. "אני מצטער על מה שקרה לפני שבועיים." נוספה שורה והדהימה אותה. בכל זאת, היה זה אותו הבחור! "אני מקווה שאני מדבר עם הבחורה הנכונה..." כתב בהיסוס. "אולי." התנקמה מעט על שניתק לה. "את הבחורה שסיפרה לי שנפרדה מהחבר שלה, נכון?" שאל. "כן." החליטה לוותר על נקמתה. אולי יש לו סיבה טובה. "אני באמת מצטער, היתה לי בעיה במחשב, ולא יכולתי להמשיך לדבר איתך כי התנתקה השיחה." הסביר. "אבל מאז אותו יום, נכנסתי באופן קבוע לצ`ט וחיפשתי אותך..." הודה. "זה בסדר." שוכנעה. "מצאת אותי. זה הכינוי הקבוע שלי, ואני מקווה שלא תהיה מישהי נוספת שתשתמש בו..." כתבה לו. "הייתי עסוקה בשבועיים האחרונים ולכן לא נכנסתי לאינטרנט. היום מצאתי קצת זמן..." הסבירה לו. "טוב, כי כמעט והתייאשתי." כתב לה. "אפשר לשאול משהו קצת אישי?" כתב. "אתה יכול לשאול, אני לא מבטיחה שאענה..." ענתה לאחר חשיבה של כמה דקות. "את עוד חושבת על החבר שלך לשעבר? את עוד אוהבת אותו?" שאל בתגובה. הוא לקח בחשבון את האפשרות שלא יקבל תשובה. רעות התבוננה על המסך בהשתהות. המילים `חבר לשעבר` והמילים `אוהבת אותו` לא משו מעיניה. לבסוף ענתה לו: "לעניות דעתי, שאלת שתי שאלות. ולא אחת." לחצה על האינטר. "אז אענה לך רק על אחת." החליטה לשחק אותה ראש קטן. "לא. אני כבר לא חושבת על אייל." ענתה לשאלתו הראשונה. "לא היית חייבת לענות. אבל ענית לי על מה ששאלתי." כתב. "עניתי לך רק על חצי ממה ששאלת." תיקנה אותו. "מתשובתך, הסקתי גם את התשובה לשאלה השניה שלי." הסביר לה. "באמת? ומה המסקנה שלך?" סיקרן אותה לדעת. "אמרת שאת כבר לא חושבת על חברך לשעבר. אייל שמו? מכאן, שלא יכולת לענות על שאלתי השניה, כי לא רצית להודות בעובדה שאת עוד אוהבת אותי." ענה. הוא מיד תיקן את עצמו. "אותו." נכתבה המילה בבדידות. רעות השתהתה בתגובתה. אולי כי `תומר` קלע בול במטרה. "את עוד שם?" נשאלה אינספור. "כן." השיבה לבסוף. "אני מבין מתגובתך, שהמסקנה שהגעתי אליה, נכונה." כתב בתגובה. "טוב, אין לי חשק להמשיך ולדבר על הנושא הזה עוד. אפשר לעבור נושא?" ביקשה. "איך שאת רוצה. מצטער אם פתחתי פצעים שהגלידו..." כמעט ויכלה לשמוע נימה מתנצלת מבין שורותיו. "אז מאיפה אתה?" המשיכה כאילו לא דיברה איתו מעולם על חייה הרומנטיים. "חיפה." השיב לה. "ומאיפה את?" החזיר בשאלה. "תל אביב." השיבה אף היא. "אז מה את אוהבת לעשות בזמנך החופשי?" שאל. "כמו כולם. לבלות. אחרי שסיימתי את הצבא, וחזרתי ללמוד, טוב, אין לי כל כך עודף זמן... אבל כשיש לי, אני כבר מנצלת אותו." פירטה. "תני לי לנחש מה עשית בצבא... היית... בטח היית מכי"ת בנים... ניחשתי?" שאל. הוא לא הפסיק מלהדהים אותה בכל פעם מחדש. "א... איך... ידעת?!" שאלה כאילו את עצמה. רעות הייתה בטוחה שמשהו כאן לא אמיתי. לא ייתכן, שאדם שלא מכיר אותה בכלל, יידע עליה כל כך הרבה פרטים אישיים... דבר חשוד נוסף, היה הסירוב של אותו `תומר` לחשוף את שמו האמיתי. "ניחשתי נכון?!" חזרה והופיעה אותה השורה ברצף כחמש פעמים. "האמת היא, שאני פשוט המומה." כתבה לו. "איך יכולת לדעת שזה מה שהייתי בצבא? אתה מנסה לעבוד עליי?" שאלה בחשדנות. "לא. ממש לא." כתב במהירות. "אני מכירה אותך? מי אתה?" הוסיפה. "אני לא חושב שאת מכירה אותי. אבל אני, כן מכיר אותך." בלבל אותה. "אתה מוכן להסביר את עצמך?! הצלחת לבלבל אותי לגמרי." ביקשה. "זה בעצם די פשוט. אני מכיר אותך. את סוג האדם שאת. אני יודע שאת בן אדם רגיש, שמאמין באהבה אחת אמיתית, אדם ישיר והגון, אך עם זאת בעל אופי חזק." פירט למענה. רעות לא ידעה מה לחשוב. הוא פשוט תיאר אותה במדויק. "מאיפה אתה יודע את כל זה עליי?! עשית מחקר או משהו כזה?!" כתבה מבלי לחשוב. "לא. לא עשיתי שום מחקר עלייך. פשוט הסקתי את זה משתי השיחות שהיו לנו עד עכשיו." הסביר לה. "ומה בקשר לזה שהייתי מכי"ת בנים בצבא?" שאלה. "סתם ניחוש מוצלח." כתב אחרי חצי דקה. "אולי תספר לי קצת על עצמך?" ביקשה. אני מרגישה שאתה מכיר אותי די טוב, ועם זאת, אני לא יודעת עליך דבר. גם לא את שמך האמיתי." הוסיפה. "אני יכול לספר לך על עצמי, אבל אני כרגע מעדיף שנישאר עם השמות הבדויים שלנו. אלא אם כן את מעדיפה להגיד לי את שמך האמיתי..." אמר. "הרעיון הזה נשמע לי לא כל כך סביר. למה שאגלה את שמי האמיתי, אם אתה מסרב לציין את שלך?!" התרגזה. "אין צורך בכעס או קטנוניות. אין לי שום בעיה שתישארי עם הכינוי שלך, ואני עם שלי. מספיק לי לדעת שזה לא השם האמיתי שלך." ניסה להרגיע אותה. "ומי אמר שאני כועסת?" היא מאידך ניסתה להראות שלא איכפת לה, על אף שמאוד הרגיז אותה לא לדעת את שמו של הבחור עמו שוחחה. היא הרגישה, שאם לפחות את שמו האמיתי תדע, אולי זה יכפר על כל מה שהיא לא יודעת עליו והוא כן יודע עליה... "אז מה אתה אוהב לעשות, תומר?" הוא גירה בה את הרצון לדעת עליו יותר. "אני אוהב סוגים שונים של עשייה." כתב ונימת דבריו נשמעה לה כמעין פילוסופית. "כמו מה?" שאלה. "אומנות למשל. אני אוהב לפסל, לצייר, לכתוב..." פירט. "באמת?" תמהה. משהו בו היה כל כך מוכר, ועם זאת, כל כך שונה ממה שהכירה עד כה. אך היא לא השלתה את עצמה. היא ידעה שהכל יכול להתגלות כמזויף הרי היא בכל זאת נמצאת באינטרנט... "מה אתה כותב?" התעניינה. "הכתיבה אצלי מתפצלת לשני סוגים. אני כותב שירים, וכותב ספרים. מה משניהם מועדף בעינייך?" שאל. אך עוד לפני שהספיקה לרשום משהו, תגובתו כבר הופיעה על מסכה: "לדעתי, את מעדיפה שירה על פני ספרות." ניחש. "דווקא לא." ענתה. "ספרות מרתקת אותי יותר. אני אוהבת לקרוא ספרים יותר מאשר שירים של משוררים. בספר, יש לי יותר אפשרות להיסחף עם העלילה, מאשר בשיר. שיר אומר במעט מילים מה שספר מפתח יותר, ונותן גמישות, מה ששיר לא יכול להעניק, כי הוא מעביר את תחושות המשורר, בעוד שספר משקף מקרה, או יצירה של המחבר, אך מעבירה תחושות שונות בכל קורא וקורא." תפסה אותו על טעות. "גם אני נהנה יותר לכתוב ספרים מאשר שירים. בכתיבת ספרים יש יותר חופש." הסביר. "מה עוד אתה אוהב לעשות?" שאלה. "מה עוד? אני מאוד אוהב לגלוש בים. אוהב לשחות." כתב לה. "אבל האמת היא, שמה שאני הכי אוהב בים, הוא לראות בו את השמש שוקעת." כתב. "באמת?" נשמע לה מתוק. "כבר ראיתי אלפי שקיעות. אבל כרגע, אני מעדיף שלא לראות יותר שקיעות בחיים שלי..." כתב. "למה?" שאלה מסוקרנת. "הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה שקשורה בשקיעה." הסביר. "אתה נשמע בנאדם רגיש." ציינה. "עברתי דברים לאחרונה, שחישלו אותי וגרמו לסף הרגישות שלי לרדת." השיב לה. "אבל את צודקת. אני בנאדם רגיש מיסודי." הוסיף לאחר מכן. "ובכן, לקחתי את החברה שלי לחוף הים." החל לספר לה. "טיילנו לאורך החוף, והרגשתי צורך עצום לנשק אותה." המשיך. "ומה קרה?" שאלה. "נישקתי אותה... ומיד אח"כ, כשהשמש כבר שקעה, היא אמרה שהיא רוצה פסק זמן. וכשבחורה אומרת את זה, היא מתכוונת לומר בעדינות שזה נגמר." קבע מניסיונו האישי. "אז למה היא הסכימה שתנשק אותה אם היא התכוונה לסיים את הסיפור ביניכם?" שאלה אותו. "את זה את צריכה לשאול אותה..." כתב לה לאחר כמה דקות. המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |