כל האנשים האלו עומדים על הרגליים עכשיו. גם את.
אפילו מפה אני מצליח לזהות אותך בין כל האלפים.
מה קרה מתוקה שלי ? למה הפנים שלך חיוורות ?
את לא שקטה. נצבט לי הלב לראות אותך ככה.
הפנים שלך רטובות מדמעות ? כן...
היי.. אני פה.. הכל בסדר... תראי... קשה לי לראות אותך עכשיו. הרוח החזקה הזו נושאת אותי רחוק יותר, גבוה יותר.
מוזר.
אני לא מרגיש כלום. שום כאב.
שום תחושה.
וזה כל כך מוזר.
רק לפני רגע, ממש לפני רגע, זה כל כך כאב. זה היה רק לפני חצי שעה כשנכנסתי לזירה.
הפסאדובלה התנגן לו, כמו תמיד.
כולם על הרגליים, נשים, גברים. המונים.
יום ראשון היום, תחילת אפריל, וחם. כל כך חם.
אני לא זוכר אפריל חם יותר. נגמרת התהלוכה. זה מתחיל.
הם מכניסים אותו פנימה. הוא משתולל.
אלברטו, הפיקאדור הצמוד שלי על הסוס החום שלו.
רוכב עם הרומח מוגש, מכוון ודוקר ודוקר.
השור הזה מתפרע, מטורף.
ואחריו הבאנדרילרוס עם החיצים הצבעוניים שלהם.
והקהל משתולל שם למעלה.
והשור יותר.
רץ מצד לצד. מטלטל את כל גופו הענק.
כועס, מחפש נקמה. אלברטו רוכב אלי.
"סניור, תיזהר" , הוא אומר לי והשרירים שלו סחוטים ממאמץ
"סניור, השור הזה משוגע לגמרי" הוא אומר לי
ואני רק מחייך אליו ומסמן לו עם היד לזוז.
הגוף שלי מלא אדרנלין. כולי דרוך, מרוכז. אני נכנס פנימה. בלי חרב, בלי סכין. רק הבד האדום. מרים יד לקהל המשולהב.
אולה...
מרים את ראשי לעברם.
מחפש אותך.
אני יודע פחות או יותר איפה את צריכה להיות.
מעביר את המבט שלי בין כל האנשים
בגוש הצפוני, מעל הגדר הצהובה.
ואז אני רואה אותך.
עם השמלה השחורה הזו
שכל כך מבליטה את יופיו של גופך
והכובע השחור הרחב
שלא מסתיר את יופי פנייך
והחיוך שלך שנפרש על השפתיים שלך
שאני כל כך אוהב לנשק. השור נכנס ורץ ישר אלי
והחיצים שתקועים בגופו המאיים רק
הופכים אותו לשד. שד ענק שמתקרב.
ואני מסתכל ומרים את הבד האדום
והוא שועט לעברי
בלי הפסקה
ישר אלי. אולה...
והבד מונף.
אולה..
ועוד אחד, ועוד אחד.
הוא מתעייף. ופתאום שקט.
הכל שקט.
הקהל יושב, דומם, קפוא, בלי תנועה, לא מריע.
אין גם רחשי קולות.
התזמורת לא מנגנת.
אפילו ציוץ הציפורים נשמע מעל הזירה.
הדומיה הזו מכה בי.
הפחד עכשיו גדול הרבה יותר.
אני מסתכל ימינה ושמאלה
השור לא בזירה.
אני מפנה את ראשי, מחפש אותך
באותו המקום שהיית ברגע שלפני.
את לא שם. אני כל כך אוהב אותך. כל כך אוהב. אני לא יכול לאבד אותך. שקט, דממה. אני רואה את אלברטו עומד ליד הסורגים השחורים,
בכניסה לזירה, מקופל כולו, רועד. "תכניס את השור" אני מרעים בקולי.
"אבל סניור..."
"תכניס את השור" !!!
והקול שלי בוקע את שכבת האויר, גובר על הרוח
שמתחילה לנשב במהירות מאיצה. "כן סניור" אלברטו מסמן עם שתי אצבעות
ודלת הפלדה עולה מחדש.
ואז הרעש הזה, והקהל על רגליו,
צעקות של עידוד, הצבע חוזר.
והשור הזועם, מוכתם בדם, נכנס לזירה.
ואני מרים את ראשי ואת שוב שם.
מחייכת את החיוך המקסים שלך
בין שפתיים נחשקות.
מרימה יד ימין עם הורד הטרי.
שולחת לי נשיקה באויר, בשמאל. אני מרגיש את החול החם תחת רגליי.
נעמד למולך, שולח לך נשיקה בימין ובשמאל מחזיק את הטבעת.
כן. ברגע שניפגש אציע לך נישואין.
להיום.
כן,היום זה יקרה.
כאן בכנסייה ברחוב שליד.
את השמלה היפה שלך תפרה לך קטי.
היא בטח תתאים לך,
ולקטי יש עין טובה למידות.
את תהיי הכלה הכי יפה בעולם.
והטבעת ?
את הטבעת המוזהבת קניתי אצל דון פדרו הצורף שליד הכיכר.
אני יכול לדמיין איך אענוד אותה על האצבעות היפות שלך.
אני יכול לדמיין איך הלב שלך יפעם בחוזקה
כשתיצמדי אלי
אני יכול להרגיש את דפיקות הלב שלך,
מרטיטות את הלב שלי. אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך
רק שהחיוך שלך מתחיל להיעלם פתאום
ומתחלף במבט אחר, מופתע.
העיניים שלך נפערות.
מה קרה לך אהובה שלי ?
למה הפסקת לחייך ? אני שומע את הרעש העצום מתקרב אלי
מרגיש את הדקירה החדה הזו בגב
אני צורח
ונתזי הדם שלי מותזים על החול החם
ממלאים את הבגדים שלי, את כולי
אני נופל לתוך שלולית הדם שלי
מנסה להרים את ראשי לעברך.
והשור הזה, המטורף,
נועץ ודוקר ודורס וחורך.... כל האנשים האלו עומדים על הרגליים עכשיו. גם את.
אפילו מפה אני מצליח לזהות אותך בין כל האלפים.
מה קרה מתוקה שלי ? למה הפנים שלך חיוורות ?
את לא שקטה. נצבט לי הלב לראות אותך ככה.
הפנים שלך רטובות מדמעות ? כן...
היי.. אני פה.. הכל בסדר... תראי... קשה לי לראות אותך עכשיו. הרוח החזקה הזו נושאת אותי רחוק יותר, גבוה יותר.
מוזר.
אני לא מרגיש כלום. שום כאב.
שום תחושה.
וזה כל כך מוזר.
רק לפני רגע, ממש לפני רגע, זה כל כך כאב.
אני לא זוכר אפריל חם יותר... |
תגובות (67)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
המון תודה טלוש...
(איך בכלל מגיבים לתגובה כזאת ???)
ר-אני יקירי,
אתה הכותב הכי מוכשר באתר הזה...
בימוי מושלם ! אין עליך !!!
:)...
תודה מירב !!!
אולה בילבי... תודה !!! :)
תודה שרון... :).... יופי שחזרת אלינו...
רני,
איזה צמרמורת עשית לי
אין דברים כאלה!!!
תודה ג'וד. לא היה לי ספק... :)
אז זהו, שטובי המדענים עוד לא מצאו תרופה למחלה... והם ניסו, באמת שניסו...
חזרתי רק כדי לשאול אם זה עבר או שצריך להזמין רופא...
כן, גם אני לא זוכרת אפריל כל כך חם.
אולה ר-ני,
הצעת להיכנס שני רבדים פנימה,
אז ניסיתי.
נראה לי שהבנתי:)
ואני דווקא חושבת שהיום כבר לא מתים מאהבה.
כתיבה מעולה. יצרת את האוירה בצורה כל כך טובה, שכל זמן הקריאה שמעתי ברקע מוסיקה ספרדית,
ומדי פעם - "אולה"...
הפסאדובלה מתנגן אצלי עד עכשיו, והפוסט כבר הסתיים...
תראה מה עשית.
תודה תודה גלי.
אמנות האהבה האכזרית.
כתבת אותה יפה מאד מאד.
דם לב קולח...
*
תודה במבי ...
תודה....
מדהים !!!
*
שוקולד. מהמקום שאת נמצאת בו זה מוצ'ו מוצ'ו רחוק.... :)
תודה לך את !
אסתי ... תודה ...
"סוער עם סממנים מובהקים של תשוקה" ... כן, ככה הרגשתי ...
תודה מיכל .. מאוד ..
טוב, הוא גאון.. אני לא .. אבל וואלה ? עשיתי לך טוב.. :)
אתם מאתגרים אותי אתם !!!
גלי ...
אני לא מכיר מהספרות משיכה מיוחדת לאינדיאניות...
חכי, הולך לחפש....
וכן, כן.. בטוח אקרא לך , נו....
רק אתה יכול לקחת אותנו כל כך רחוק
עד זירת המטאדור בספרד
ומעבר לעננים באותו רגע.
תודה לך ר-ני.
שמעתי את המוזיקה....
אתה משהו מיוחד!!!!!!
פוסט סוער עם סממנים מובהקים של תשוקה.
כתוב נפלא ומאוד מוחשי.
אולי מקסיקניות
?
רני,
רק אל תשכח לקרוא לי כשתכתוב על אינדיאניות
(בעצם, רוסיות גם הולך...
)
גלי
לא מבטיח הבטחות שלא יכול לקיים ... :)
תודה אורלין !!!
יופי.. אותנטי וממש מתבקש... תודה !
הסיפור יפה אבל קשה לי עם האכזריות הזאת
אינדאניות בלי דם בבקשה
ערב זך @אורלין
דבר אליה, כמה שותק הכאב.
http://www.youtube.com/watch?v=jwIEHTzZBPk&feature=related
למות מאהבה זה כמו לחיות באושר ועושר עד היום הזה, אבל הפוך.
זה קל מידי.
לכתוב על זה, ולשמור את הקורא מרותק עד הסוף, זו כבר חכמה מסוג אחר :))
שאפו!!
נו, כנ"ל. כנ"ל.
ואני, אני מת עלייך !
מתה על המטאפורות שלך, מותק.
את אריה אני לא מחליף בעד שום חבר שבעולם...
1. תודה !
2. מאיפה לי לדעת ? אני (אני ??) מתתי לפני סוף היום.
3. ואתה תוהה מה יהיה הלאום הבא שייכנס לסיפור ?? אינדיאנית נראה לי.
שבוע נהדר אריה.
ותודה...
זה מגיע בשלבים. אחד אחרי השני.
ברור שמתים מאהבה... היה לך ספק ???
או לה לה .... את ממש מתקרבת... :)
איזה כיף חברים כאלה
יש מישהו שמסדר לך את העניינים ובעיקר...עוקב בדריכות
רני, לעניות דעתי(כן לפעמים ענייה דעתי),עם חבר כזה אתה לא צריך
להמשיך להסתובב ברחבי הגלובוס.
בקר טוב חבר יקר
1 - כוכב על הסיפור
2 - תגיד לי, במסעדה ליד הזירה הגישו מרק זנב שור בסוף היום?
3- מה נסגר איתך בן אדם?!
יפניות, נטע, יפניות, ספרדיות...
יום נפלא
אני
מסתבר שכן מתים מאהבה.
אתמול באיזה בר אופנתי בתל אביב היה משפט על הקיר שמתאים כאן..
"כואב, כואב אבל אני לא מרגיש כלום."
בקריאה שניה....
לפעמים אנחנו כל כך שקועים בעולמנו הפנימי בעצמה של התחושות והרגשות שלנו,
או לחלופין בפרטים השוליים, כגון מזג האויר, שאנחנו עלולים לפספס את העיקר שלשמו התאספנו.
ואז, הבומבה כואבת, ומסתבר שלפעמים אפילו קטלנית.
קודם כל תודה על המחמאה...
שנית חוה, אל תיקחי אותו כפשוטו.. נסי (אם בא לך) לצלול שני רובדים פנימה.
סיפור כיסוי בלבד...
תודה !
תודה רחל !
תודה wonders....
אני לא הייתי ברודיאו וגם לך במלחמת שוורים.
רק שהדימוי והאוירה והתחושות שיחקו בשבילי.
תודה שוב !
נכון, את צודקת.
וזה לא במודע. זה ככה נשפך ממני.
אולי בגלל הטוטאליות של המוות.
ואולי בגלל שרק המוות יכול להביס אהבת אמת עוצמתית וגם זה רק עבור צד אחד.
ואולי יש סיבות אחרות שאין לי מושג מהן.
תודה ששמת לב...
תודה הילה... כייף (יודע שתשובי... :) )
תודה shakti ... ואם ממש הצלחת לשמוע את הקהל,
סימן שממש עשיתי ת'עבודה...
תודה ש.י.ל !!!
שמח שאהבת... מאד ! :)
ת ו ד ה !!!
לא נושא חביב עלי ובדרך כלל מתחמקת ממנו,
אבל הפעם נשארתי אתך עד הסוף.
כן, זו מחמאה.
ענק רני
דעתי שאתה בעצם לוחם בעמקי נשמתך....
יד בחרב ויד בקולמוס,
לפני שנה הייתי ברודיאו בטקסס,
השוורים הם אכן רבי עוצמה, באופן כמעט מסעיר
השור התביית על אחד הליצנים שתפקידם להקניטו
וזה היה חזק מאד וסביר להניח גם כואב.
וואו, שמעתי את התרועות ברקע,
אזלו לי הכוכבים - אשוב, מבטיחה!
כתבת טוב מטדור
שמעתי את הקהל ממש ברקע
איזה רעיון מדהים לסיפור!
זה יפה שאתה מתעד מחשבה דינאמית עד לסופה המר,
עת הגוף נכנע להלמות ראש הבהמה וממיתה באחת את האהבה.
קראתי בשקיקה והמשחק עם הצבעים שירת להפליא את האוירה.
אהבתי מאד מאד.
מ ד ה י ם !!!
תודה ליילית...
אולה, פוגע ישר בלב
כתבת יפה ונוגע