בבוקר נשרף הקומקום.

לא אני שרפתי אותו. נשבעת. לי יש שיטה להמנע מאסונות כגון אלו: בכל פעם שאני משתמשת בקומקום ואין לי כוח למלא אותו, אני מניחה אותו על השיש במטבח, ככה שבפעם הבאה שיעשה בו שימוש, מי שרוצה להרתיח מים יאלץ להרים אותו, ירגיש שהוא ריק, ימלא אותו, והכל יתנהל לשביעות רצון הקומקום והדיירים בבית.

אז זהו, שמישהו פישל פה, ופישל בגדול. גוף החימום נשרף, ואני נשארתי בלי קפה של בוקר, מצב הגובל בפיקוח נפש.

אז הלכתי לקניון, כדי לשתות את הקפה שלי שם.

ביג מיסטייק.

היוג`!

קבעתי עם ידיד שלי, שהשתעמם בבית בגפו, שיפגוש אותי שם, נשתה קפה, אולי נאכל משהו, נטייל בין החנויות ונבלה בנעימים. אממה, מסתבר שלא היינו היחידים שבמוחם עלה הרעיון המבריק הזה.

אני הקדמתי להגיע, כי היתה לי איזו חולצה שרציתי להחליף, ולא התחשק לי לייבש את ידידי היקר בהמתנה בחנות בגדי נשים השורצת ערב רב של תרנגולות מקרקרות. וכך בדיוק היה: חנות צפופה עד לזרא, אף לא תא מדידה אחד פנוי, מוכרות נופלות מהרגליים ולקוחות (נשים, כמובן) חסרות סבלנות. אפשר היה לטעות ולחשוב שהבגדים חולקו בחינם הבוקר.

איכשהו הצלחתי למצוא לעצמי משהו סביר ונחלצתי משם בעור שיני.

ריחות הקפה שנישאו במסדרונות הקניון סחררו את ראשי ופיתו אותי למצוא מקום לשבת בו, כשירת הסירנות בשעתן שפיתו מלחים להתנפץ עם ספינותיהם אל הסלעים.

הנייד שלי צלצל מתוך התיק. התחלתי לחפור בתוכו בבהילות, כל כולי חרדה פן לא אספיק לענות. על הקו היה ר., תוהה איפה אני, למען השם: "אני נמצא ממש פה בכניסה! מה נייה?"

"אני פה, אני פה", עניתי לו, מנסה לפלס את דרכי אל הכניסה המדוברת, כשאני דורסת גדודי פאקצות בסקיני ג`ינס ונעלי סירה, אמהות צפונבוניות מוליכות עגלות תינוקות ואבות הנושאים ילדים על כתפיים, "ואני כבר אראה אותך, אם רק יתנו לי לזוז כאן", הוספתי תוך התחמקות אקרובטית ראויה להערצה מזאטוטון הרוכב על קורקינט במהירות לא חוקית.

עד שהתיישבנו הייתי על סף התמוטטות עצבים. "קפה!" התחננתי אל המלצר הזחוח שניגש לשרת אותנו, " כמה שיותר חזק, כמה שיותר מהר, בבקשה. אני אהיה הרבה יותר נחמדה אחרי הקפה".

אחרי הקפה (שהיה מעולה, אגב) ואחרי ארוחת הבוקר (לגמרי לא רעה) התפנינו לבדוק את מצב הסיילים. זאת אומרת, ניסינו. בכל אשר פנינו נתקלנו בעשרות אנשים. ואף אחד מהם לא מסתכל לאן הוא הולך! או שזה היה יום "בואו ניתקל אחד בשני בכל הזדמנות", או שאני לא יודעת מה קורה פה.

במאמץ עילאי הצלחנו למצוא לר. שני זוגות מכנסיים ולי שתי חולצות. אתם מאמינים שזה לקח לנו שעתיים? בסיומן היינו מותשים ורק רצינו לקנות לנו מיץ סחוט טרי ולפוש קמעה באיזור המזון המהיר. אך אוי לאותה צרה, עד שהגענו אל דוכן המיצים כבר סגרו את הקופה.

לא נותרה לנו ברירה אלא להתפשר על דיאט ספרייט בארומה, שהיה המקום היחיד שעדיין היה פתוח.

חצי שעה על השעון לקח להם לבצע כמו שצריך הזמנה פשוטה של דיאט ספרייט, סלט טונה, סנדוויץ טונה ולחם קל. ובזמן שהמתנו, ישבו להם שני עובדים של הסניף באחד השולחנות הסמוכים ועישנו להנאתם. הלו! זה קניון ללא עישון! איפה דוד שוטר, שיתן לכם איזה דו"ח עם קנס לכבוד שבת? חצופים.

שיהיו בריאים. אני, מהיום והלאה, הולכת לקניונים רק בבקרים של אמצע השבוע. להכנס ככה, מרצוני החופשי, לגוב האריות? תודה רבה. פעם אחת הספיקה לי