שעת בוקר מוקדמת. אני פותחת את התריסים, קרני השמש מאירות את הדירה הקטנה והיפה שלי. אני לוקחת עוד לגימה מהקפה כששירים עיבריים ישנים נשמעים ברקע. הרגליים שלי כואבות ועייפות אבל הנשמה שלי מרוצה ושמחה.

אני מפליגה במחשבות על יום האתמול. רקדתי ללא הפסקה. קיבלתי המון הצעות והרגשתי מחוזרת. בדיוק כמו פעם. כמו אז. אז נכון שאז הייתי יותר צעירה ועם זאת קצת קלת דעת. היום אני בוגרת במחשבה, בהחלטות ויודעת בדיוק מה אני רוצה.

ומה שאני רוצה זה חופש. חופש שמזמן לא היה לי. חופש שפחדתי לקחת כי יציאה אל הלא נודע לפעמים גורמת לנו לסגת אחורה. וכך חייתי כמה שנים. בנסיגה.

אתמול לא נעניתי לחיזורים שהקיפו אותי כי רציתי לבד. זה קצת מפחיד אותי הרצון הזה להיות לבד. האם הרצון הזה ימשך? האם ביום מן הימים אמצא עצמי זקנה ובודדה? האם אני צריכה להענות לחיזורים ולחפש לי את האחד? האם יש אחד?

בינתיים השירים העיבריים פינו מקום לשיריים לועזיים , השמש התעייפה לה וקרניה "מתחבאות" בין העננים, הקפה נעשה כבר קר..... ודי למחשבות. אני הולכת לישון.