כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    וזה לא מה שישביע את רעבוני

    אינטרנט, כתיבה, מוזיקה, ספרים, הורות, אמנות, חיים

    ארכיון

    מה עושים כשנגמרות לך המילים

    55 תגובות   יום שבת, 13/9/08, 13:04

    ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות.

     

    כשיש כל כך הרבה מידע על החוויות הפרטיות אינטימיות של אנשים, דבר חדש בסך הכל, כל כך הרבה חשיפה למצבי רוח, לרגשות, כמה נותר לנו להרגיש? כמה אפשר להתרגש, להתפעם, לרטוט, לדמוע, להצטמרר? מהו סף הריגוש שצריך לגרד כדי להגיע לאותו אזור אמוציות אצל הקורא?

     

    אני לא מדברת רק על פוסטים שמביעים מצוקה וקושי. יש דמות גברית מסוימת בקפה, שעושה חיל בכוכבים ותגובות מפוסטים שעניינם הכמיהה לאהבה והיעדרה. את תשוקתו מביע המחבר במניפולציות הנהוגות בשירים מזרחיים, כלומר, יכולת הבעה בסיסית המתקבלת בהבנה בגיל 12, דימויים נדושים עד ניכור, מילים פשוטות ותחביר פרימיטיבי. ובכל זאת, מאות אנשים נוהגים לכתוב לכותב כמה הוא "ריגש אותם".

    יתכן שהצפת העולם הרגשי שנהוגה בבלוגספירה משטיחה דווקא את היכולת של הנפש לפלטר מניפולציות כאלו, ומאידך לחוש לעומק את מורכבותם של עולמות רגשיים כשהם באמת כאלו, להבין ניואנסים, להעשיר את האינטיליגנציה הרגשית.

     

    יכול להיות שהצפת הריאליטי האמוציונאלי בבלוגספירה מקבילה לזו הטלוויזיונית, מקהה ומעוותת פרופורציות. בשביל זה כמובן יש לנו מסננים, אבל כמו במסנני ספאם, גם כאן, בדרך כלל אי אפשר לחסום את כל הכזבים והזבל הרגשי שמצליח לחדור פנימה. לא כולם צריכים לחשוף.


    התמונה נלקחה מכאן
    דרג את התוכן:

      תגובות (51)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: אהוד-אמיר 2008-09-29 17:16:36

      צטט: צביה רובין-טקסטואלית 2008-09-14 19:00:53


      בפוסט שלך יש הרבה הכללות בלתי מנומקות. לדוגמה המשפט הזה: "ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות". לא הסברת מדוע לדעתך העובדה שמתפרסמים הרבה פוסטים אישיים וחוויתיים "מצמצם את אוצר המילים שלנו" - איך מה שאדם  כותב/ת יכול להשפיע באיזו צורה או אופן על אוצר המילים של הזולת? אנחנו לא כל כך פגיעים... אוצר המילים נקבע בשלבים יותר מוקדמים ומושפע מהרבה מאוד גורמים. לא נראה לי שקריאת פוסטים חושפניים עלולה לפגוע באוצר המילים ולהשטיח את ההבעה המילולית של הקוראים/ות. אלא אם מדובר בקוראים/ות שכבר ממילא יש להם/ן אוצר מילים מצומצם והבעה מילולית שטוחה.

       

      מסכימה עם כל אלו שכתבו שכמו בעוד מישורים יש בחירה חופשית: בחירה לכתוב, בחירה לקרוא ובחירה שלא לקרוא. ממילא כל אדם קורא/ת מה שמעניין אותו/ה ונמנע ממה שלא. ואגב, את עצמך כתבת וכותבת מדי פעם "פוסטים אישיים וחוויתיים" (מקווה שלא תיעלבי מהערה זו. את כמובן יכולה לכתוב ככל העולה על רוחך, והפוסטים האישיים והחווייתיים שלך מעניינים).

       שאלת

      וענית

       

      מי שכבר יש לו או לה אוצר מילים מצומצם

       אוצר המילים המצומצם לא יצטמצם עוד יותר כשי/תקרא טקסט בעל אוצר מילים מצומצם :-)

       

        30/9/08 02:44:

      כמו תוכניות ריאלטי, כמו שירים או כל עניין אחר.

      מה שלא מעניין אותי? לא מעניין.

      לא אכפת לי מאוד כמה קראו אותי ועם הכוכבים אפשר לעשות טאיירה (או שמישהו מכיר משהו יותר חיוני?).

      נכון כמו הרבה דברים יוצא שבגלל העומס מפספסים חתיכות יותר איכותיות.

      אבל אלו החיים מרובי הערוצים

      לפעמים מעוררים געגוע למבט ספורט בערוץ 1

       

       

        29/9/08 17:16:

      צטט: צביה רובין-טקסטואלית 2008-09-14 19:00:53


      בפוסט שלך יש הרבה הכללות בלתי מנומקות. לדוגמה המשפט הזה: "ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות". לא הסברת מדוע לדעתך העובדה שמתפרסמים הרבה פוסטים אישיים וחוויתיים "מצמצם את אוצר המילים שלנו" - איך מה שאדם  כותב/ת יכול להשפיע באיזו צורה או אופן על אוצר המילים של הזולת? אנחנו לא כל כך פגיעים... אוצר המילים נקבע בשלבים יותר מוקדמים ומושפע מהרבה מאוד גורמים. לא נראה לי שקריאת פוסטים חושפניים עלולה לפגוע באוצר המילים ולהשטיח את ההבעה המילולית של הקוראים/ות. אלא אם מדובר בקוראים/ות שכבר ממילא יש להם/ן אוצר מילים מצומצם והבעה מילולית שטוחה.

       

      מסכימה עם כל אלו שכתבו שכמו בעוד מישורים יש בחירה חופשית: בחירה לכתוב, בחירה לקרוא ובחירה שלא לקרוא. ממילא כל אדם קורא/ת מה שמעניין אותו/ה ונמנע ממה שלא. ואגב, את עצמך כתבת וכותבת מדי פעם "פוסטים אישיים וחוויתיים" (מקווה שלא תיעלבי מהערה זו. את כמובן יכולה לכתוב ככל העולה על רוחך, והפוסטים האישיים והחווייתיים שלך מעניינים).

       שאלת

      וענית

       

      צטט: rikyc 2008-09-14 20:12:40

      צטט: צביה רובין-טקסטואלית 2008-09-14 19:00:53


      בפוסט שלך יש הרבה הכללות בלתי מנומקות. לדוגמה המשפט הזה: "ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות". לא הסברת מדוע לדעתך העובדה שמתפרסמים הרבה פוסטים אישיים וחוויתיים "מצמצם את אוצר המילים שלנו" - איך מה שאדם  כותב/ת יכול להשפיע באיזו צורה או אופן על אוצר המילים של הזולת? אנחנו לא כל כך פגיעים... אוצר המילים נקבע בשלבים יותר מוקדמים ומושפע מהרבה מאוד גורמים. לא נראה לי שקריאת פוסטים חושפניים עלולה לפגוע באוצר המילים ולהשטיח את ההבעה המילולית של הקוראים/ות. אלא אם מדובר בקוראים/ות שכבר ממילא יש להם/ן אוצר מילים מצומצם והבעה מילולית שטוחה.

       

      מסכימה עם כל אלו שכתבו שכמו בעוד מישורים יש בחירה חופשית: בחירה לכתוב, בחירה לקרוא ובחירה שלא לקרוא. ממילא כל אדם קורא/ת מה שמעניין אותו/ה ונמנע ממה שלא. ואגב, את עצמך כתבת וכותבת מדי פעם "פוסטים אישיים וחוויתיים" (מקווה שלא תיעלבי מהערה זו. את כמובן יכולה לכתוב ככל העולה על רוחך, והפוסטים האישיים והחווייתיים שלך מעניינים).

       

      בוודאי! אני חלק מזה, גם לי יש פוסטים אישיים, חשופים ואמוציונאלים. אני חושבת שאני לא כל כך מובנת אז אתן דוגמה. כמה פעלים יש לתיאור הפעולה הרגשית שמתבצעת על עולם הרגש שלנו וגם אם לאדם יש אוצר מילים עשיר מאוד, כמה ממנו יכול להיות בשימוש כשעולם שלם של פוסטים לוחץ על בלוטות די זהות?

      זה ידוע ששפה משליכה על העולם הרגשי. האם צמצום יכולת ההבעה שוחקת גם את הניואנס הרגשי?

       

      במשך השנים שאני קוראת בלוגים וקוראת פוסטים אישיים ואמוציונליים ראיתי שיש כותבים/ות שונים/ות, בעלי כישורים וכשרונות ויכולות ואוצר מילים שונה. זה כמו מחוץ לנט. גם ב"אנה קרנינה" וגם ברומן הרומנטי הכי נחות מסופר על כל מיני רומנים ועניינים רומנטיים. גם עגנון תיאר בין היתר עניינים רומנטיים. גם בתנ"ך מתוארים עניינים רומנטיים. הכל אותו הדבר, באותה הרמה? האם קיומם של הרומנים הרומנטיים מהסוג הנחות (מכל הבחינות) הזיק באיזו שהיא צורה ליוצרים/ות הטובים/ות באמת? האמנם הם לוחצים על בלוטות זהות אצל הקוראים/ות?

       

      וכך זה גם בשאר סוגי האמנות: יש ציורי מופת ויש ציורים תת רמה ולפעמים מדובר באותם נושאי ציור - שולחן ועליו כד ותפוח אפשר לצייר כך ואפשר לצייר כך. יש סרטים נפלאים ויש סרטים תת רמה, וייתכן בהחלט שהם עוסקים בנושאים קרובים או זהים (למשל באותו ז'אנר, או נושא דומה וכו'). במילים אחרות: הנושאים (במקרה שאת עוסקת בו: נושאים אישיים ואמוציונליים) כשלעצמם אינם קובעים בהכרח את טיב היצירה. לדעתי.

       

      בקיצור,  אני יותר אופטימית ולא רואה את הנזק הגדול מכך שאנשים לא כל כך מוכשרים בלשון המעטה כותבים בלוגים. אפשר פשוט להימנע מלקרוא אותם. ומי שקורא/ת - סימן שזה החומר והרמה שמתאימה לה/ו. וגם אם יכתבו מיליארד פוסטים סתמיים, זה עדיין לא יפגע ביכולת הכתיבה של כותבים/ות טובים/ות וביכולת הקריאה של קוראים/ות מנוסים/ות. 

        14/9/08 20:14:

      חשבתי עוד קצת :-)

       

      "מה אתה עושה שנגמרות לך המילים?"

       

      התשובה ? .... שותק.

       

      ולמי שלא נגמרות המילים ? (ולא חשוב איזה)

       

      התשובה ?..... ממשיך

        14/9/08 20:12:

      צטט: צביה רובין-טקסטואלית 2008-09-14 19:00:53


      בפוסט שלך יש הרבה הכללות בלתי מנומקות. לדוגמה המשפט הזה: "ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות". לא הסברת מדוע לדעתך העובדה שמתפרסמים הרבה פוסטים אישיים וחוויתיים "מצמצם את אוצר המילים שלנו" - איך מה שאדם  כותב/ת יכול להשפיע באיזו צורה או אופן על אוצר המילים של הזולת? אנחנו לא כל כך פגיעים... אוצר המילים נקבע בשלבים יותר מוקדמים ומושפע מהרבה מאוד גורמים. לא נראה לי שקריאת פוסטים חושפניים עלולה לפגוע באוצר המילים ולהשטיח את ההבעה המילולית של הקוראים/ות. אלא אם מדובר בקוראים/ות שכבר ממילא יש להם/ן אוצר מילים מצומצם והבעה מילולית שטוחה.

       

      מסכימה עם כל אלו שכתבו שכמו בעוד מישורים יש בחירה חופשית: בחירה לכתוב, בחירה לקרוא ובחירה שלא לקרוא. ממילא כל אדם קורא/ת מה שמעניין אותו/ה ונמנע ממה שלא. ואגב, את עצמך כתבת וכותבת מדי פעם "פוסטים אישיים וחוויתיים" (מקווה שלא תיעלבי מהערה זו. את כמובן יכולה לכתוב ככל העולה על רוחך, והפוסטים האישיים והחווייתיים שלך מעניינים).

       

      בוודאי! אני חלק מזה, גם לי יש פוסטים אישיים, חשופים ואמוציונאלים. אני חושבת שאני לא כל כך מובנת אז אתן דוגמה. כמה פעלים יש לתיאור הפעולה הרגשית שמתבצעת על עולם הרגש שלנו וגם אם לאדם יש אוצר מילים עשיר מאוד, כמה ממנו יכול להיות בשימוש כשעולם שלם של פוסטים לוחץ על בלוטות די זהות?

      זה ידוע ששפה משליכה על העולם הרגשי. האם צמצום יכולת ההבעה שוחקת גם את הניואנס הרגשי?

        14/9/08 20:09:

      צטט: אסקלנטה 2008-09-14 15:45:05

      בחירה היא מילת המפתח כאן,

      והבחירה היא שלנו,

      ולכן אני פחות מודאג ממך.
       

      הבחירה הזאת מובילה אותנו לאורך חיינו לספרים, למוזיקה, לתיאטרון, ועכשיו גם לבלוגים, שעונים על ציפיותינו ומתאימים לרוחנו, לרגשותינו וגם לרמת העברית, למקוריות, ולהעדר שגיאות הכתיב והקלישאות.

      הרשת מאפשרת ונותנת הזדמנויות שקודם לא היו לכל-אחד מאתנו, וזה מצויין, ומה שבסוף יישאר וישרוד יהיו אותם דברים שיימצאו אנשים שיאהבו אותם ויחפשו אותם בכל מקום. והבחירות האלה של האנשים יגנו עליהם מהשטחה רגשית ומשאר הסכנות, שקיימות גם במקומות אחרים.


       

      נכון. מה יהיה, אני כל הזמן מסכימה איתך :)

        14/9/08 20:08:

      צטט: בדלי 2008-09-14 13:24:44


      "רציתי לומר דבר על הסף הרגשי המתקהה בעקבות הסטריפטיז הרגשי התדיר, שחלקו נועד למטרות רייטינג. "

       

      אני לא חושב שמתקהה, למרות הפורנוגרפיה של הרגשות, כפי שכתבת גם

      מי שיודע קצת להבחין, לאו דווקא מתוך "הבנה " גדולה, בין זול, עממי, רע או בינוני לבין קצת איכות או אמת טובה אשרהו

      אנחנו מכירים את זה ממוזיקה, לא ריקי? את יודעת קובי פרץ, אייל גולן או קיילי מינו לעומת ווילקו וקאט פאואר, לא?

      הרשת פתוחה לכולם, שיוציאו, שיבטאו, שיחשפו, שיכתבו, זה חופשי

      רק שלא יעשו מניפולציות ורק שלא יחשבו שהם טובים, באמת כזה

      אבל זה ישראלים, הם בטוחים שהם הכי טובים בהכל ומבינים בהכל יותר מאחרים

      עידן הצניעות נגמר כאן מזמן, כל פוץץ הוא מלךך...

       

      אני לא חולקת על זה, על זכותם להתבטא, על העסק הדמוקרטי, על כך שזה חלק מהמדיום. בכלל לא באתי בטענות אליהם. ניסיתי להבין מה זה עושה לשפה ולרגש ההזדהות/אמפתיה שלנו ועד כמה התופעה הזו שוחקת אותם.

       


      בפוסט שלך יש הרבה הכללות בלתי מנומקות. לדוגמה המשפט הזה: "ריבוי הפוסטים האישיים וחוויתים בקפה ובכלל בבלוגספירה, מצמצם את אוצר המילים שלנו, משטיח את ההבעה המילולית וכנראה גם משליך על יכולתו של העולם הרגשי של הנחשף לעכל ולהזדהות". לא הסברת מדוע לדעתך העובדה שמתפרסמים הרבה פוסטים אישיים וחוויתיים "מצמצם את אוצר המילים שלנו" - איך מה שאדם  כותב/ת יכול להשפיע באיזו צורה או אופן על אוצר המילים של הזולת? אנחנו לא כל כך פגיעים... אוצר המילים נקבע בשלבים יותר מוקדמים ומושפע מהרבה מאוד גורמים. לא נראה לי שקריאת פוסטים חושפניים עלולה לפגוע באוצר המילים ולהשטיח את ההבעה המילולית של הקוראים/ות. אלא אם מדובר בקוראים/ות שכבר ממילא יש להם/ן אוצר מילים מצומצם והבעה מילולית שטוחה.

       

      מסכימה עם כל אלו שכתבו שכמו בעוד מישורים יש בחירה חופשית: בחירה לכתוב, בחירה לקרוא ובחירה שלא לקרוא. ממילא כל אדם קורא/ת מה שמעניין אותו/ה ונמנע ממה שלא. ואגב, את עצמך כתבת וכותבת מדי פעם "פוסטים אישיים וחוויתיים" (מקווה שלא תיעלבי מהערה זו. את כמובן יכולה לכתוב ככל העולה על רוחך, והפוסטים האישיים והחווייתיים שלך מעניינים).

        14/9/08 16:55:

      עם כל תחלואי הפורמט (והם לא מתמצים, למרבה הצער, ברשימה שלך), עדיין נראה לי שיתרונותיו עולים על חסרונותיו ובכל מקרה, זאת החלטה לחלוטין אישית מה לוקחים מכאן.
        14/9/08 16:31:

      צטט: כנרת רוזנבלום 2008-09-14 00:31:05

      .... ..... אלה שמובאים כאן עושים את זה בעיני יפה, נחמד מסוגו, מספיק טוב כדי להזמין אותי לקרוא. וכל השאר - מה, אפילו נייר הם לא מבזבזים.

        

        העניין הוא שבדיוק אלה המעטים שהבאת כדוגמה הם היוצאים מהכלל בעלי הכישרון ולא  הכלל המוזיל בהבליו את הביטוי הרגשי.

       

        14/9/08 15:45:

      בחירה היא מילת המפתח כאן,

      והבחירה היא שלנו,

      ולכן אני פחות מודאג ממך.
       

      הבחירה הזאת מובילה אותנו לאורך חיינו לספרים, למוזיקה, לתיאטרון, ועכשיו גם לבלוגים, שעונים על ציפיותינו ומתאימים לרוחנו, לרגשותינו וגם לרמת העברית, למקוריות, ולהעדר שגיאות הכתיב והקלישאות.

      הרשת מאפשרת ונותנת הזדמנויות שקודם לא היו לכל-אחד מאתנו, וזה מצויין, ומה שבסוף יישאר וישרוד יהיו אותם דברים שיימצאו אנשים שיאהבו אותם ויחפשו אותם בכל מקום. והבחירות האלה של האנשים יגנו עליהם מהשטחה רגשית ומשאר הסכנות, שקיימות גם במקומות אחרים.



        14/9/08 13:24:


      "רציתי לומר דבר על הסף הרגשי המתקהה בעקבות הסטריפטיז הרגשי התדיר, שחלקו נועד למטרות רייטינג. "

       

      אני לא חושב שמתקהה, למרות הפורנוגרפיה של הרגשות, כפי שכתבת גם

      מי שיודע קצת להבחין, לאו דווקא מתוך "הבנה " גדולה, בין זול, עממי, רע או בינוני לבין קצת איכות או אמת טובה אשרהו

      אנחנו מכירים את זה ממוזיקה, לא ריקי? את יודעת קובי פרץ, אייל גולן או קיילי מינו לעומת ווילקו וקאט פאואר, לא?

      הרשת פתוחה לכולם, שיוציאו, שיבטאו, שיחשפו, שיכתבו, זה חופשי

      רק שלא יעשו מניפולציות ורק שלא יחשבו שהם טובים, באמת כזה

      אבל זה ישראלים, הם בטוחים שהם הכי טובים בהכל ומבינים בהכל יותר מאחרים

      עידן הצניעות נגמר כאן מזמן, כל פוץץ הוא מלךך...

        14/9/08 07:18:

      צטט: uriba 2008-09-14 01:02:14

      פנטום פיינז. כואב לך כאן איבר שלא קיים.

      בעצם הוא קיים, יש לך כאן דלקת בתוספתן...

       

      אני אסביר: התסכול שלך הוא תסכולם של מי שלא יכולים להתנתק מהתחושה שטקסט באשר הוא נושא איתו מחויבות כלשהי, כי כל מדיה טיפוגרפית לפני הרשת היתה סלקטיבית. אבל זה קונספט מנוון.

      במקום זה, תחשבי על הטקסטים האישיים ברשת, בעיקר ברשתות חברתיות, כעל הקפאה של דיבור, תביני שכמו רמת המקוריות הממוצעת של אנשים שמדברים בטור בקופת חולים כיצרני מונולוגים או דיאלוגים לתיאטרון, הציפייה שלך אבודה, ואפילו - בהגדרה ככל שהקלישאות שהוא מייצר (ואין לי מושג למי הכוונה כי חוץ ממך ומדבורית אני קורא כאן  מעט מאוד) יותר מזוקקות, הוא יזכה לאישורים חזקים יותר מהאנשים שיושבים איתו בתור. 

       

      אז חוזרים לכותרת הבלוג שלך. אכן, זה לא מה שישביע את רעבונך.

       

      (ואנשים לא מנגרים, אבל הם מעצבים את בתיהם בעצמם, ובטעם רע. לא נורא. השאלה היא מה קורה כשיש לטעם שלהם  בעיצוב החלל הציבורי אז...)

       

      אבל... באמת עולה השאלה כיצד מושפעים האנשים שקודם היו נשארים בחוץ מזה שעכשיו הם יכולים לראות את הקלישאות המדוברות שלהם מוקפאות טיפוגרפית (הרי גם להם יש תוספתן)? הם מקבלים מזה אגו טריפ כזה, שאנחנו חוזים במגיפת גרפומניה עולמית (בחלקו המחובר, זהירות מהמרווח).וההשפעה ההדדית של יצרני וצרכני הקלישאות הנבובות אלו על אלו מעצימה את השיטפון.

      כמו שאינה היתה אומרת לפי "כולל הכול" כשהיו שואלים אותה מה שלומה - יכול להיות יותר רע, ויהיה.

      אבל כמו שדור הסבים שלנו היה אומר "מחיר הקדמה".

       

      מה לעשות? אולי הפתרון של קנדיד. אבל מה אני מבין?

       

       

       

      בשביל תגובות כאלו היה שווה להמציא את הרשת, והקפה בפרט.

      ולגבי אגו טריפ, ספר לי על זה. הכוכבים הכזיבו.

       

        14/9/08 07:16:

      צטט: כנרת רוזנבלום 2008-09-14 00:31:05

      צטט: מיא 2008-09-13 23:12:20

      כנרת, הסבירי את עניין הנגרות.

       

       

      הו, בשמחה. 

       

      קודם כל, מאז שהכנו מדף משולש, שמיועד לזוית החדר, בכיתה ו', מאז שהכעיס אותי שאני צריכה ללמוד תפירה כשהבנים עושים את הדברים המגניבים באמת עם השולחנות הכבדים והנהדרים האלה עם המלחציים, אני מאוד אוהבת לבנות דברים. לא עשיתי את זה הרבה זמן, לצערי, אבל כן, אני לא מומחית בזה, כנראה לא אהיה לעולם, אבל כשהיה לי זמן - ובעיקר מוטיבציה, ניגרתי. (אחת הבעיות שלי, היא האמונה הבלתי מתפשרת שלי במשק סגור, אם אני לא מוצאת את הרהיט שאני רוצה, בלית ברירה אבנה אותו. הבעיה שמאז הצטמצם לי הזמן עוד יותר, ומצאתי אנשים שיהיו מוכנים להגשים את השרטוטים שלי, אז בניתי פחות). ועדיין, כל פרח נגרות במגמת עיבוד עץ באורט גבעת חמציצים כנראה מקצועי ממני. 

       

      וזה מה שאני רוצה לומר: כאן זה בלוגים, כן? זה בהתנדבות. גם הקריאה וגם הכתיבה. אני הייתי מאוד שמחה אם העיתונות וענף המו"לות היו לוקחים על עצמם להיות המעסיקים העיקריים של מי שיש לו כישרון כתיבה ומבין את תפקידו המקצועי והחברתי (זה דיון שלם שלא נעשה עכשיו). אבל זה נהדר בעיני שאנשים שזה לא המקצוע שלהם מעיזים לכתוב, דווקא מהפוזיציה השונה שלהם. אלה שמובאים כאן עושים את זה בעיני יפה, נחמד מסוגו, מספיק טוב כדי להזמין אותי לקרוא. וכל השאר - מה, אפילו נייר הם לא מבזבזים.

       

      (וזה עונשו של מי שמזמין אותי להסביר. מקבל הסבר מפורט, כולל מובאות, מקורות וציטוטים). 

       

       

      אם זה עונש אני רוצה עוד מזה.

      אגב, בעיתונות כבר מעסיקים בלוגרים. רק השבוע המלצתי לעורכת מוסף בעיתון גדול על בלוגר שכותב כאן בקפה למשימה מסוימת והשידוך קורם עור וגידים. מה  שחשוב לי לומר, וזה באמת דרמטי, שהרבה הרבה יותר מפרה, חשוב, משפיע ומקדם אותי לכתוב ברשימות, גם מול גופי תקשורת גדולים כמו YNET וNRG שבהם כתבתי וכותבת.

      תחשבי איזה נצחון פואטי זה. היה לי טור הורות קבוע בויינט, ובכל זאת מהכתיבה ברשימות תמיד הפקתי יותר.

        14/9/08 01:02:

      פנטום פיינז. כואב לך כאן איבר שלא קיים.

      בעצם הוא קיים, יש לך כאן דלקת בתוספתן...

       

      אני אסביר: התסכול שלך הוא תסכולם של מי שלא יכולים להתנתק מהתחושה שטקסט באשר הוא נושא איתו מחויבות כלשהי, כי כל מדיה טיפוגרפית לפני הרשת היתה סלקטיבית. אבל זה קונספט מנוון.

      במקום זה, תחשבי על הטקסטים האישיים ברשת, בעיקר ברשתות חברתיות, כעל הקפאה של דיבור, תביני שכמו רמת המקוריות הממוצעת של אנשים שמדברים בטור בקופת חולים כיצרני מונולוגים או דיאלוגים לתיאטרון, הציפייה שלך אבודה, ואפילו - בהגדרה ככל שהקלישאות שהוא מייצר (ואין לי מושג למי הכוונה כי חוץ ממך ומדבורית אני קורא כאן  מעט מאוד) יותר מזוקקות, הוא יזכה לאישורים חזקים יותר מהאנשים שיושבים איתו בתור. 

       

      אז חוזרים לכותרת הבלוג שלך. אכן, זה לא מה שישביע את רעבונך.

       

      (ואנשים לא מנגרים, אבל הם מעצבים את בתיהם בעצמם, ובטעם רע. לא נורא. השאלה היא מה קורה כשיש לטעם שלהם  בעיצוב החלל הציבורי אז...)

       

      אבל... באמת עולה השאלה כיצד מושפעים האנשים שקודם היו נשארים בחוץ מזה שעכשיו הם יכולים לראות את הקלישאות המדוברות שלהם מוקפאות טיפוגרפית (הרי גם להם יש תוספתן)? הם מקבלים מזה אגו טריפ כזה, שאנחנו חוזים במגיפת גרפומניה עולמית (בחלקו המחובר, זהירות מהמרווח).וההשפעה ההדדית של יצרני וצרכני הקלישאות הנבובות אלו על אלו מעצימה את השיטפון.

      כמו שאינה היתה אומרת לפי "כולל הכול" כשהיו שואלים אותה מה שלומה - יכול להיות יותר רע, ויהיה.

      אבל כמו שדור הסבים שלנו היה אומר "מחיר הקדמה".

       

      מה לעשות? אולי הפתרון של קנדיד. אבל מה אני מבין?

       

       

        14/9/08 00:31:

      צטט: מיא 2008-09-13 23:12:20

      כנרת, הסבירי את עניין הנגרות.

       

       

      הו, בשמחה. 

       

      קודם כל, מאז שהכנו מדף משולש, שמיועד לזוית החדר, בכיתה ו', מאז שהכעיס אותי שאני צריכה ללמוד תפירה כשהבנים עושים את הדברים המגניבים באמת עם השולחנות הכבדים והנהדרים האלה עם המלחציים, אני מאוד אוהבת לבנות דברים. לא עשיתי את זה הרבה זמן, לצערי, אבל כן, אני לא מומחית בזה, כנראה לא אהיה לעולם, אבל כשהיה לי זמן - ובעיקר מוטיבציה, ניגרתי. (אחת הבעיות שלי, היא האמונה הבלתי מתפשרת שלי במשק סגור, אם אני לא מוצאת את הרהיט שאני רוצה, בלית ברירה אבנה אותו. הבעיה שמאז הצטמצם לי הזמן עוד יותר, ומצאתי אנשים שיהיו מוכנים להגשים את השרטוטים שלי, אז בניתי פחות). ועדיין, כל פרח נגרות במגמת עיבוד עץ באורט גבעת חמציצים כנראה מקצועי ממני. 

       

      וזה מה שאני רוצה לומר: כאן זה בלוגים, כן? זה בהתנדבות. גם הקריאה וגם הכתיבה. אני הייתי מאוד שמחה אם העיתונות וענף המו"לות היו לוקחים על עצמם להיות המעסיקים העיקריים של מי שיש לו כישרון כתיבה ומבין את תפקידו המקצועי והחברתי (זה דיון שלם שלא נעשה עכשיו). אבל זה נהדר בעיני שאנשים שזה לא המקצוע שלהם מעיזים לכתוב, דווקא מהפוזיציה השונה שלהם. אלה שמובאים כאן עושים את זה בעיני יפה, נחמד מסוגו, מספיק טוב כדי להזמין אותי לקרוא. וכל השאר - מה, אפילו נייר הם לא מבזבזים.

       

      (וזה עונשו של מי שמזמין אותי להסביר. מקבל הסבר מפורט, כולל מובאות, מקורות וציטוטים). 

        13/9/08 23:21:
      לי יצא להכיר לשמחתי כל כך הרבה עשירים - עשירים כבדים - אומללים, שזה באמת חיסן אותי מפני אהבת הכסף. לגמרי. 

      צטט: rikyc 2008-09-13 23:01:12

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2008-09-13 21:51:00

      גם לי היה מתאים לדבר שוב על אליטיזם מול פופוליזם (ואני יודעת שדיברת על התקהות הרגש בגלל ההצפה המילולית, שזה עניין אחר. אני קוראת רק מה שאני יודעת מלכתחילה שהוא שייך ל"מקור מהימן" בעיניי. אמנם מיינתי במהלך הזמן, אבל קל לי לשלוף את הבר מהתבן).

       

      אני רוצה לדבר על דבר אחר. רוב חיי הייתי מוותרת בשמחה על חלק נכבד מהאינטלקט שלי לטובת הידיעה איך להסתדר בעולם האמיתי. אני בטוחה ש"האיש המאואב" (הוא ודומיו) שם אותי בכיס הקטן מבחינת יכולתו לקמבן, לעגל פינות, למרוח ולעשות על מה שצריך כדי לשרוד ולהצליח בחברה שלנו. אני למשל לא יודעת לעשות כסף. משום מה יש לי הרגשה שהמאואב לא פראייר בענייני כספים. בקיצור, מה אני מנסה לומר? "איזהו החכם? הלומד מכל אדם". לכן איני נותנת ללבי לגבוה. במובנים רבים קטונתי מ"המאואבים" למיניהם.

       

      גם אני נורא מקנאה באנשים שיודעים לעשות כסף, אבל לא הייתי מוסרת בתמורה  את נכסיי הרוחניים ותרבותיים. זה חייב לא ללכת יחד?

       

       

      לא, לא ממש חייב, אבל די שכיח. יצא לי להכיר כמה שאותם אני מכנה 'אנשי ספרא וסיפא'...
        13/9/08 23:12:

      כנרת, הסבירי את עניין הנגרות.

      אני מתכוונת שכתיבה היא בעיניי מיומנות ככל מיומנות אחרת, שיש לרכוש ולהיות טובים בה, ואנשים לא חושבים כך. לא יעלה את דעתי לספּר את בני, אבל כן יעלה בדעתו של הספּר שלי לכתוב בלוג. למה זה? בחיי שאין בעיניי הבדל. אני יודעת שזו דמוקרטיה ואני לא מתכוונת שמקור חיצוני יאסור על מישהו לכתוב משהו אבל אילולא ידעתי לכתוב באופן סביר אני הייתי אוסרת על עצמי לכתוב במקום ציבורי. כפי, למשל, שאני אוסרת על עצמי לכתוב שירה כי אני לא יודעת לכתוב שירים (חוץ מפארסות) וכפי שאני אוסרת על עצמי לכתוב על פוליטיקה כי אני לא מבינה בפוליטיקה. 

        13/9/08 23:06:

      (אל"ף, אפשר למחוק את האחרונות שבתגובות, נראה לי שזאת היתה פליטת מקלדת).

       

      שנית, ריקי, אני לגמרי איתך בעניין הזה. קל מאוד לקחת את זה לשגיאות כתיב ולשטחיות ולמניפולציות רגשיות. השאלה האמיתית לא נמצאת שם. 

       

      נגיד שכל התכנים נפלאים, וכולם משתדלים להיות כנים, ונגיד שיש המון כאלה, כותבים חושפניים וכנים וטובים - ויש, מה אז. זאת השאלה. 

       

      ואני מוכרחה להגיד שאותה שאלה - לא יודעת אם שאלה, סתם בעיה - של השטחת הרגשות על ידי שכפולם במיליון עותקים, קיימת אצלי גם כשאני כותבת המוני מילים, לא רק כשאני קוראת אותן אצל אחרים. 

       

      - - - 

      ומיא - אני לא יודעת לנגר, ובכל זאת עושה את זה (לעתים רחוקות יותר משהייתי רוצה). זאת לא השאלה בעיני. 

        13/9/08 23:06:
      טקס, תביא איזה סטריפ טיז רגשי אם אתה כבר כאן

      צטט: rikyc 2008-09-13 19:51:14


      דווקא לא התכוונתי למשוך את הדיון למקום של אליטיזם ועממיזם.

      רציתי לומר דבר על הסף הרגשי המתקהה בעקבות הסטריפטיז הרגשי התדיר, שחלקו נועד למטרות רייטינג.

       

       

      מי צ'ואל אותך בכלל!?
        13/9/08 23:03:
      לא, זה גם אופנתי האנורקסיה, לא רק גילוי עריות. אבל היתה מישי שכיכבה שלושה ימים בראש רשימת הפוךולריים כי כתבה שדוד שלה אנס אותה בילדותה, אז משם באה לי ההשראה, רק שלי אין דודים כי כל הוריי, האמיתיים והחורגים בשפע, בנים יחידים. זה פאק כזה במשפחה שלנו. אופס. אבל גם אנורקסיה הולך. אז הקאות גם בא (בעעע) בחשבון!
        13/9/08 23:01:

      צטט: מיא 2008-09-13 23:00:15

      הייתי צריכה לכתוב משהו על הקאות. סליחה

       

      ???

        13/9/08 23:01:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2008-09-13 21:51:00

      גם לי היה מתאים לדבר שוב על אליטיזם מול פופוליזם (ואני יודעת שדיברת על התקהות הרגש בגלל ההצפה המילולית, שזה עניין אחר. אני קוראת רק מה שאני יודעת מלכתחילה שהוא שייך ל"מקור מהימן" בעיניי. אמנם מיינתי במהלך הזמן, אבל קל לי לשלוף את הבר מהתבן).

       

      אני רוצה לדבר על דבר אחר. רוב חיי הייתי מוותרת בשמחה על חלק נכבד מהאינטלקט שלי לטובת הידיעה איך להסתדר בעולם האמיתי. אני בטוחה ש"האיש המאואב" (הוא ודומיו) שם אותי בכיס הקטן מבחינת יכולתו לקמבן, לעגל פינות, למרוח ולעשות על מה שצריך כדי לשרוד ולהצליח בחברה שלנו. אני למשל לא יודעת לעשות כסף. משום מה יש לי הרגשה שהמאואב לא פראייר בענייני כספים. בקיצור, מה אני מנסה לומר? "איזהו החכם? הלומד מכל אדם". לכן איני נותנת ללבי לגבוה. במובנים רבים קטונתי מ"המאואבים" למיניהם.

       

      גם אני נורא מקנאה באנשים שיודעים לעשות כסף, אבל לא הייתי מוסרת בתמורה  את נכסיי הרוחניים ותרבותיים. זה חייב לא ללכת יחד?

        13/9/08 23:00:
      הייתי צריכה לכתוב משהו על הקאות. סליחה
        13/9/08 22:59:

      צטט: מיא 2008-09-13 21:32:15

      הייתי עונה לך על זה, אבל אני עסוקה כרגע בחיתוך ורידיי כיוון שאבי אנס אותי בילדותי

       

      את האמת, זו תגובה שצמררה אותי, הבנתי, אבל זה קשה.

       

      כן, גם לי זה מספיק בהחלט.

        13/9/08 22:37:
      נכון, גם בעיניי צריך לדעת להתפרנס. אבל כל המושגים של 'לעשות מכה' או 'להגיע לווילה' זרים לי. מספיק לי להתפרנס וצרכיי יחסית מעטים.
      כי אני לא יכולה ללכת עם זה למכולת, ואין לנו גב כלכלי - יתומים לאנשים קשי יום.
        13/9/08 21:55:
      דליה, למה קטונת? למה לקמבן זה ערך בעינייך? למה לעשות כסף או להסתדר עם כמה שיותר אנשים זה ערך בעינייך? אני בבועה שלי ודי טוב לי.

      גם לי היה מתאים לדבר שוב על אליטיזם מול פופוליזם (ואני יודעת שדיברת על התקהות הרגש בגלל ההצפה המילולית, שזה עניין אחר. אני קוראת רק מה שאני יודעת מלכתחילה שהוא שייך ל"מקור מהימן" בעיניי. אמנם מיינתי במהלך הזמן, אבל קל לי לשלוף את הבר מהתבן).

       

      אני רוצה לדבר על דבר אחר. רוב חיי הייתי מוותרת בשמחה על חלק נכבד מהאינטלקט שלי לטובת הידיעה איך להסתדר בעולם האמיתי. אני בטוחה ש"האיש המאואב" (הוא ודומיו) שם אותי בכיס הקטן מבחינת יכולתו לקמבן, לעגל פינות, למרוח ולעשות על מה שצריך כדי לשרוד ולהצליח בחברה שלנו. אני למשל לא יודעת לעשות כסף. משום מה יש לי הרגשה שהמאואב לא פראייר בענייני כספים. בקיצור, מה אני מנסה לומר? "איזהו החכם? הלומד מכל אדם". לכן איני נותנת ללבי לגבוה. במובנים רבים קטונתי מ"המאואבים" למיניהם.

        13/9/08 21:32:
      הייתי עונה לך על זה, אבל אני עסוקה כרגע בחיתוך ורידיי כיוון שאבי אנס אותי בילדותי
        13/9/08 19:51:


      דווקא לא התכוונתי למשוך את הדיון למקום של אליטיזם ועממיזם.

      רציתי לומר דבר על הסף הרגשי המתקהה בעקבות הסטריפטיז הרגשי התדיר, שחלקו נועד למטרות רייטינג.

        13/9/08 18:53:
      בדיוק :-)
        13/9/08 18:50:

      ושוב הוירטואליה

      בעד ונגד

      ומה מותר ומה נכון (ואיני משתמש בכוונה במילים מה אסור)
      אוניברסיטה אלטיסטית בלבד? סגורה ומסוגרת? למצוינות בלבד?

      ואם היא פתוחה היא מתדרדרת לשטחיות ורדידות בלתי נסבלת . .

      אזי יכתבו להם מי שרוצה בלשון עילגת, ממורקת או גבובהה

      ואני לפחות אבחר לי מה שמתאים לרגש ולאינטלקט שלי

        13/9/08 18:07:

      צטט: מירי שחם 2008-09-13 17:16:10

       

      פשששש. איך הצלחת להישמע גם עממי וגם שחצן בוזמנית, ועוד לסבך אותי בתמיכה ב'רשת סגורה עם מבחני כניסה', שאין לי מושג מאיפה הוצאת את זה.

      בשתי מילים: פחחחחחח.

       

       

      כי מה שניסיתי לומר זה שאני בעד כולם. שיכתבו מה שבא להם ואני אקרא את מה שבא לי :-)

      ופגשתי א/נשים נהדרים מכל מני שכבות של האוכלוסיה בזכות הרשת שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר

        13/9/08 17:16:

      צטט: y2work 2008-09-13 16:44:52

      צטט: מירי שחם 2008-09-13 15:09:29

      הוירטואליה היא מה שעושים ממנה.

      קחי למשל את הפוסט המצויין

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=608605

      נכון, כתבה את זה חברה שלי, אבל זה פוסט מצויין ומושקע -

      ובקושי קראו אותו.

      יש משהו מנחם בלהיות אליטיסטי. אני משאירה בעונג את הפופוליזם לפופוליסטים, לא חייבים להתחבר לשיטה, כמו שלא חייבים לצרוך ריאליטי-זבל.

       

       

      לא ממש. הוירטואליה היא כמו בכל מקום שלטון הרוב.

      כשהתחלתי את חיי האינטרנט שלי הרשת היתה מורכבת ממדענים באוניברסיטאות ומכוני מחקר, מעובדי דיגיטל וקצת צבא אמריקאי (בדרגים הגבוהים שלו). כל הרשת דיברה בערך על מדע, מדע בדיוני, מחשבים וזהו.

       

      לא היו גננות, ספרים (מלשון שיער), שיפוצניקים. נהגי מוניות, מורים ומורות, בעלי עסקים, מנכ"לים, ובעצם כל שאר המקצועות. הרשת התנהלה 99% באנגלית והיתה מקום שונה לגמרי.

       

      הנגישות של אנשים לשפוך את כל מה שעולה במוחם הקודח גרם למה שזה היום. וזה יופי :-). אני בעד. פשוט צריך להפעיל פילטרים. לא להתעכב על מה שלא מעניין. לברור את חבריך. למחוק את המיותר וזהו. 

       

      בדיוק כמו בכל דבר אחר בחיים. השכנים שלך בבניין מעניינים ? העובדים איתך בחברה מעניינים ? כל המשפחה שלך מעניינת אותך ? לאאאאאאא . אז ככה זה גם פה.

       

      לא רוצה רשת סגורה עם מבחני כניסה. 

       

      זה מזכיר את ההתאגדות בפייסבוק לבקש שלא יתרגמו את ממשק המשתמש לעיברית כדי שלא יכנסו על הפרחות והערסים. אני בעד שיתרגמו גם לעירקית פרסית ורומנית :-) הכל טוב. יותר אנשים מאפשרים לברור טוב יותר מה לקרוא.

       

      פשששש. איך הצלחת להישמע גם עממי וגם שחצן בוזמנית, ועוד לסבך אותי בתמיכה ב'רשת סגורה עם מבחני כניסה', שאין לי מושג מאיפה הוצאת את זה.

      בשתי מילים: פחחחחחח.

        13/9/08 17:03:
      טוב, אז אני דווקא הולכת לבנות כיסא!

      צטט: מיא 2008-09-13 16:57:12

      הקטע הוא, טקסי, שאני, שלא יודעת לנגר, לא יעלה על דעתי לבנות כיסא, אבל כל אידיוט שלא יודע לכתוב לא יפריע לו לכתוב שיר, נכון?

       

      כאן אני חולק עלייך נשמה.

      האינטרנט נותן במה לאנושות כולה. אנשים מוכשרים להפליא שלעולם לא היו נחשפים לקהל, פתאום מצאו ערוץ להביע את יצירתם. נכון שהרוב הגדול זבל מזובל.

      אבל אם הבלוגים נותנים לאדם חסר כשרון סיפוק והנאה, בכיף

      ואם הם מאפשרים לנו לגלות יוצרים מחוננים, עוד יותר טוב

        13/9/08 16:57:
      הקטע הוא, טקסי, שאני, שלא יודעת לנגר, לא יעלה על דעתי לבנות כיסא, אבל כל אידיוט שלא יודע לכתוב לא יפריע לו לכתוב שיר, נכון?


      תראי, אותם מתרגשים מאותו מאואב הם אנשים שסביר להניח שגם מחוץ לוירטואליה לוקים באינטלגנציה שלהם.

      אמנם העולם הוירטואלי מאפשר לכל אדם לשנות את זהותו וכו' וכו'

      אבל מצד שני

      גם כאן וגם בעולם האמיתי, דביל נשאר דביל, חכם נשאר חכם

        13/9/08 16:44:

      צטט: מירי שחם 2008-09-13 15:09:29

      הוירטואליה היא מה שעושים ממנה.

      קחי למשל את הפוסט המצויין

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=608605

      נכון, כתבה את זה חברה שלי, אבל זה פוסט מצויין ומושקע -

      ובקושי קראו אותו.

      יש משהו מנחם בלהיות אליטיסטי. אני משאירה בעונג את הפופוליזם לפופוליסטים, לא חייבים להתחבר לשיטה, כמו שלא חייבים לצרוך ריאליטי-זבל.

       

       

      לא ממש. הוירטואליה היא כמו בכל מקום שלטון הרוב.

      כשהתחלתי את חיי האינטרנט שלי הרשת היתה מורכבת ממדענים באוניברסיטאות ומכוני מחקר, מעובדי דיגיטל וקצת צבא אמריקאי (בדרגים הגבוהים שלו). כל הרשת דיברה בערך על מדע, מדע בדיוני, מחשבים וזהו.

       

      לא היו גננות, ספרים (מלשון שיער), שיפוצניקים. נהגי מוניות, מורים ומורות, בעלי עסקים, מנכ"לים, ובעצם כל שאר המקצועות. הרשת התנהלה 99% באנגלית והיתה מקום שונה לגמרי.

       

      הנגישות של אנשים לשפוך את כל מה שעולה במוחם הקודח גרם למה שזה היום. וזה יופי :-). אני בעד. פשוט צריך להפעיל פילטרים. לא להתעכב על מה שלא מעניין. לברור את חבריך. למחוק את המיותר וזהו. 

       

      בדיוק כמו בכל דבר אחר בחיים. השכנים שלך בבניין מעניינים ? העובדים איתך בחברה מעניינים ? כל המשפחה שלך מעניינת אותך ? לאאאאאאא . אז ככה זה גם פה.

       

      לא רוצה רשת סגורה עם מבחני כניסה. 

       

      זה מזכיר את ההתאגדות בפייסבוק לבקש שלא יתרגמו את ממשק המשתמש לעיברית כדי שלא יכנסו על הפרחות והערסים. אני בעד שיתרגמו גם לעירקית פרסית ורומנית :-) הכל טוב. יותר אנשים מאפשרים לברור טוב יותר מה לקרוא.

        13/9/08 16:37:
      החלום הרטוב שלי הוא קנס על כל שגיאת כתיב (כמו הרס נחשים. בחיי. היום ראיתי בקפה. ואל תגידו לי דיסלקציה. לא כל המדינה נהיו דיסלקטים פתאום), על כל בעיית תחביר, על כל קלישאה, על כל זילות של רגש, על כל פורנוגרפיה. כשזה יפגע לאנשים בכיס - תראי איך כל הזבל ייעלם בשנייה. אבל זה הרי לא יקרה וזו מלחמה אבודה, מה גם שיש קהל ויש ביקוש. ובינתיים, קבלי חיבוק וירטואלי. ריגשת, מאממת.
        13/9/08 15:21:


      הייתי ממצה את איכויות המדיום בשתי מלים שטוח ודמוקרטי, שזה לא טוב יותר או רע יותר - אלא פשוט אחר ומעניק בפנינו עוד כלי להתבטאות ותקשורת. לכן, הייתי מתרגשת - אבל לוקחת את ההתייחסות בפרופורציה - יש גם הרבה דברים טובים וחשובים לצד החששות.

      תודה על הפוסט,

      אורית.

        13/9/08 15:09:

      הוירטואליה היא מה שעושים ממנה.

      קחי למשל את הפוסט המצויין

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=608605

      נכון, כתבה את זה חברה שלי, אבל זה פוסט מצויין ומושקע -

      ובקושי קראו אותו.

      יש משהו מנחם בלהיות אליטיסטי. אני משאירה בעונג את הפופוליזם לפופוליסטים, לא חייבים להתחבר לשיטה, כמו שלא חייבים לצרוך ריאליטי-זבל.

        13/9/08 14:31:
      זוהי בדיוק הוירטואליה.
        13/9/08 14:26:

      לפעמים זה נראה כאילו בחלקים מסוימים של הקפה מתנהלת פורנוגרפיה של רגשות, חלקם נראים בדויים לגמרי.
        13/9/08 14:00:

      זה תמיד היה שטוח. אבל השטיחות נחשפת בחופשיות.

       

        13/9/08 13:29:


      הרשת היא אוקיאנוס מלים. מי יפקח על המלים המתווספות? הכוח הוא בכך שאין פיקוח וכל עוד לא נעשיית עבירה, הכל אפשרי. האם מה שנכתב כאן מקהה, מרדד רגשית ומניפולטיבי יותר מאשר בעיתונות הכתובה? (נא ראי סיקור הרצח של רוז) מה שקורה כאן מקביל לכתיבה על "נייר" ודפדפתי במספר ספרים שנמצאו ונמצאים בראש טבלת המכירות שכתובים בדימויים נדושים, בפשטות ואף בעלגות.

      אנשים שכותבים למכנה הרחב יזכו לפופולריות. אין חדש בכך. כאן ובחוץ.

      לכולם מותר לחשוף. לא את כולם אנחנו צריכים לצרוך. הבחירה שלנו.

      פרופיל

      rikyc
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קורות האם האובדת - בלוג אישי