כותרות TheMarker >
    ';

    תאמינו לי "בובות" אל תאמינו לאף אחד

    פאטה מורגנה, חזיון תעתועים, אשליה, חלום בהקיץ, למראית עין, פוזה, מסכה, שקר עצמי, הונאה עצמית, חיים בסרט.

    על מה אני באמת כואב?

    28 תגובות   יום שבת, 13/9/08, 15:01

    את הפוסט הזה כתבתי בעקבות מקרי רצח הילדים, תחושת הזעזוע והכאב וחיפוש אחר משמעות. כהקדמה לפוסט אני מביא קטע מספרו של רודולף שטיינר : הפילוסופיה של החירות.  

     

     האינדיווידואליות האנושית   "..... זרם ההתרחשות העולמית הכללית, חודר וממלא את קטע-העולם שאני מתרשם ממנו כסובייקט שלי. לגבי התרשמותי, אני סגור קודם כול בתוך הגבולות של עור גופי. אבל מה שמצוי כאן, בתוך עור הגוף, שייך ליקום כשלמות.
    לכן, כדי שיווצר קשר בין האורגניזם שלי לבין העצם שמחוצה לי, אין כל צורך שמשהו מן העצם יחדור לתוכי, או שיטביע חותם ברוחי, כטביעת- החותם בשעווה.
    השאלה: 'איך אני מקבל מידע על העץ העומד במרחק עשרה צעדים ממני?' מוצגת באופן מוטעה לחלוטין. היא נובעת מן ההשקפה שגבולות גופי הם מחיצות מוחלטות, שדרכן מסתננות לתוכי הידיעות על הדברים.
    הכוחות הפועלים בתוך תחומי עור גופי הם הכוחות שקיימים בחוץ. לכן אני באמת הדברים; אמנם לא אני במידה שאני רושם של עצמי, אבל אני, במידה שאני חלק בתוך ההתרחשות העולמית. הרושם של העץ שייך לאותה כוליות ששייך אליה גם האני שלי. התרחשות כלל-עולמית זו מחוללת הן את רושם העץ שם בחוץ והן את רושם האני שלי כאן בפנים. לולא הייתי מכיר עולם אלא הייתי בורא עולם, אזי היו מתהווים מושא ונושא (רושם ואני) בפעולה אחת. כי הם מתנים זה את זה. כמכיר עולם אני יכול למצוא את המשותף לשניים, כישויות השייכות זו לזו, רק באמצעות החשיבה, המייחסת אותם הדדית באמצעות מושגים....... ברגע שרושם מופיע בתחום התבוננותי, גם החשיבה נכנסת לפעולה דרכי. חלק מסוים במערכת החשיבה שלי, אינטואיציה מסוימת, מושג, קושר עצמו עם הרושם. כשלאחר מכן נעלם הרושם מחוג ראייתי, מה נותר? האינטואיציה שלי, עם התייחסותה אל הרושם המסוים הזה, התייחסות שנוצרה עם ההתרשמות. מידת החיוניות שבה אוכל לשחזר אחר כך את ההתייחסות הזאת, תלויה באופן תפקודם של המבנה הרוחני והמבנה הגופני שלי. דימוי אינו אלא אינטואיציה, המיוחסת לרושם מסוים, מושג שנקשר פעם אל רושם מסוים וממשיך לקיים את הקשר הזה. מושג האריה שלי אינו נוצר מתוך רשמי האריות שלי. אבל דימוי האריה שלי נוצר בעליל בהתאם לרושם. אני יכול להעביר את מושג האריה למישהו שלא ראה אריה מימיו. דימוי חי לא אצליח להעביר לו בלי שיתרשם הוא עצמו."

     

     "המציאות מתגלה לנו כרושם וכמושג; ייצוגה הסובייקטיבי מתגלה לנו כדימוי."  

     

     

     

     

     

     בגיל צעיר יחסית הבנתי שאני לא יכול לשנות את המציאות החיצונית שלי, מבלי לשנות קודם את המציאות הפנימית.

    זה קרה בתקופה שבה הייתי בודד בעולם החיצון, רחוק מהמשפחה, נפרדתי מחברה, והחברים שלי התפזרו בין לימודים, נישואים ומקומות רחוקים. לא היה אינטרנט ולא כבלים, לא סלולארי, ואפילו גרתי בדירה ללא טלפון.

    וכך, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את ייסורי הבדידות. בניסיון שלי לחקור ולהבין את מצבי, איך זה קרה ולמה, ובעיקר איך אני משנה את ההרגשה הלא נעימה הזו, הבנתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות, שיכולה להיות לי שליטה עליו זה, המחשבות שלי.התחלתי לחקור, לבדוק ולחפש איך אפשר לשלוט במחשבות, שנראה היה לי שהם אוטומטיות ובלתי נשלטות.

    כמה שנים ותובנות אחר כך, בעקבות התמודדות ראשונה שלי עם מוות, של אבא שלי, התחלתי לשאול ולבדוק את הקשר שבין הכאב הנלווה למוות של קרוב או אחר, לבין המחשבות עליו.

    האם שינוי של מחשבות על "מוות", ישנו את ההרגשה הקשה, הכואבת? שאלתי את עצמי: אם אבא שלי היה בורח מהארץ, לאוסטרליה נגיד, בלי להגיד דבר ובלי להיפרד, בלי לגלות לאן נסע ובלי ליצור קשר עד יום מותו, מה הייתי מרגיש? במה המקרה הזה שונה ממוות? (יש לי אותן מחשבות על מקרה רון ארד).

    ההבדל היחיד שמצאתי הוא הוודאות של המוות לעומת חוסר הוודאות, חוסר הידיעה. ייסורי הפרידה, הגעגוע וחוסר הקשר דומים, אבל הידיעה או האפשרות שהוא בחיים, מנחמת במעט.

    אבל אי אפשר לחקור על המוות מבלי לחקור קודם על החיים ומשמעותם. ככל שהבנתי יותר את החיים, הבנתי יותר את המוות. הבנתי, שכאב ההתמודדות עם מוות (של אחרים :)) מורכב מהרבה כאבים, שבדרך כלל לא מובחנים, ונחווים ככאב אחד. ושחלק מהכאב לא קשור באופן ישיר לנפטר.

    כתוצאה מחוסר מודעות אנחנו לא שמים לב שאנחנו משליכים הרבה כאבים אחרים על ובנוסף לכאב המוות. כשאני שומע וקורא על מקרה מוות "מזעזע", כמו למשל המקרים של רצח ילדים שעליהם אנו שומעים בזמן האחרון, לאחר שהכאב דועך טיפה, אני שואל את עצמי, על מה אני באמת כואב?   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/12/10 18:01:

      צטט: hilulala 2010-12-22 14:20:01

      אני זוכרת את קשת הרגשות שהמקרה הזה ושל רבים מדי אחריו יצרו אצלי, אני חושבת שאצלי זה בעיקר הזעזוע , המחשבה על אנשים שמסוגלים לעולל את הבלתי נסלח ולהמשיך הלאה עם עצמם.

       

      כן, זה כל כך מזעזע, שבכל פעם שמקרה כזה קורה אנחנו עדיין מזדעזעים, אבל לדעתי מתחת לזעזוע יש גם כל מיני כאבים

      נוספים.

        22/12/10 17:50:

      צטט: צבע השרב 2010-12-22 14:50:06

       

      לבדוק ולבחון זה בהחלט משהו ששווה לעשות.

      השאלה היא למה לשנות את המושג למושג אחר.

      האופן בו הכאב בא לידי ביטוי מאפשר לנו את השהות

      הזו שתגרום בסופו של דבר להשיג הרגשה אחרת


      ה'שהות' היא למעשה מסע בתוך העצמי. המסע הפנימי

      מאפשר לנו להגיע ולגעת ברובדים העמוקים.

      אם אנחנו נמצאים לצורך העניין בנקודה X וצריכים לצלוח

      לנקודה Y אנחנו עדיין לא נמצאים בנקודה שתאפשר

      לנו לשנות.

      עלינו לעשות את הדרך עצמה ולהבין אותה

      על מנת להגיע לנקודה Y עם מה שהשגנו שיאפשר לנו

      להרגיש הרגשה אחרת לאותו כאב.

       

      הרבה פעמים אנחנו עוברים את הדרך הזו בין שתי הנקודות, שוב ושוב ושוב, ושום דבר לא משתנה, אנחנו חוזרים ונופלים

      לאותה מלכודת, לא רואים איך זה קורה, ומאשימים את החוץ, המזל, או אלוהים.

      אני מדבר על תהליך כזה, לא על מצב שבו עוברים את הדרך בפעם הראשונה, ובמצב כזה, אם בוחנים את כל המושגים מכל הרשמים שקשורים לאותו לופ, אפשר לגלות שיש לנו מושג שהוא לא עדכני, מושג שיש לנו מגיל מאוד צעיר, שהתאים לרמת המודעות שלנו באותו גיל, וכבר לא מתאים לנו לרמת המודעות של היום.

       

      יש אנשים שמושג ה'אהבה' שלהם הוא 'קנאה', כלומר, כשהם חווים רושם של אהבה זוגית, הם מפרשים אותו ע"י המושג 'קנאה'.

      במצב כזה, אותם אנשים יבטאו רגש של קנאה כשהם רוצים להראות אהבה, או שיפרשו קנאה שמופנית אליהם כאהבה.

      אם לבן הזוג שלהם יש מושג אחר ושונה לרושם 'אהבה', יהיו הרבה קשיים בקשר הזה, בעוד אחד מתעצבן על הקנאה המופנית כלפיו, ואולי אפילו חווה אותה כחוסר אהבה, כרכושנות, המקנא בכלל מתכוון להביע את אהבתו, ולא מבין למה בן הזוג המקונא מתעצבן ונעלב שאהבתו לא מתקבלת.

       

      באותו אופן, יכולים להיות לנו מושגים שונים ל'מוות', והרגשות שלנו יהיו בהתאם למושג.

      אצלי למשל, מושג המוות עבר שינוי ועם השינוי השתנתה ההרגשה שלי, פעם המוות היה בשבילי 'סוף הדרך', והיום המוות בשבילי

      הוא רק מעבר, כמו לעבור ליבשת רחוקה בלי יכולת לתקשר עד שמגיעים גם לאותה יבשת :)

       

      כמובן ששינוי המושג במקרה זה לא מעלים או מבטל את כאב הפרידה והגעגוע, אבל כמו שכתבתי בפוסט, הוא בהחלט, ומאוד,

      מקל את ההרגשה והכאב רק מעצם הידיעה שהמוות הוא לא סוף קיום הנשמה.

       

      לא התכוונתי להדחקה של כאב או בריחה ממנו, שהם לא רצויים, אלא לשינוי הסיבות שלמכתחילה גרמו לכאב.

       

      כאב לגבי אדם קרוב שונה מכאב+זעזוע שנגרם על-ידי רצח

      ילדים חסרי ישע. המסע ואורכו משתנים מכאב לכאב

      תלוי במידת המורכבות שמכילה הליבה.

      גם המשמעות היא שכואבת. אולם החיים וכל מה שהם הכילו

      ביחס לאותה סיבה או אדם שאנחנו כואבים נוטלים חלק

      נכבד בכאב. מיתה היא לאו דווקא דבר פיזי. קיימים אופנים

      שונים. לא כולם נושאים בחובם כאב יש המביאים בכנפיהם

      הבנה של מעבר. פעם כתבתי על זה.

       

      נכון, יש אין סוף סוגים וביטויים, אבל בשורש של כל כאב וכל רגש יש מושג, ולא כל המושגים שלנו לא טובים.

      בשאלה "על מה אני באמת כואב?" אני רוצה בעצם לבדוק אם לא הלבשתי על הכאב האובייקטיבי מושגים מיותרים שרק מוסיפים

      כאבים מיותרים, למשל, הרבה פעמים אנחנו כואבים בגלל הזדהות שהיא תוצאה של מושג שגוי לגבי גבולות והצבתם, אבל זה כבר לפוסט אחר, שאני כבר הרבה זמן רוצה ומתעצל לכתוב :)

        22/12/10 14:50:

      אם כך, כשיש לנו מקום שבו אנחנו מגיבים ומרגישים

      רע מאוד, אפשר לבדוק ולבחון ברובד העמוק בתוך 

      העצמי את מערכת המושגים שלנו שקובעת את אותה

      הרגשה רעה, ולשנות את המושג שלנו למושג אחר

      שיקבע הרגשה סובייקטיביות אחרת, לאותו כאב בדיוק.

       

      לבדוק ולבחון זה בהחלט משהו ששווה לעשות.

      השאלה היא למה לשנות את המושג למושג אחר.

      האופן בו הכאב בא לידי ביטוי מאפשר לנו את השהות

      הזו שתגרום בסופו של דבר להשיג הרגשה אחרת


      ה'שהות' היא למעשה מסע בתוך העצמי. המסע הפנימי

      מאפשר לנו להגיע ולגעת ברובדים העמוקים.

      אם אנחנו נמצאים לצורך העניין בנקודה X וצריכים לצלוח

      לנקודה Y אנחנו עדיין לא נמצאים בנקודה שתאפשר

      לנו לשנות.

      עלינו לעשות את הדרך עצמה ולהבין אותה

      על מנת להגיע לנקודה Y עם מה שהשגנו שיאפשר לנו

      להרגיש הרגשה אחרת לאותו כאב.

       

      השאלה, "על מה אני באמת כואב?" נועדה לכוון לאותו רובד פנימי עמוק שנמצא עמוק מתחת לתשובה המידית, "בגלל המוות"

      כי המוות הוא לא באמת סיבה לכאב, המשמעות של המוות היא שכואבת.

       

      כאב לגבי אדם קרוב שונה מכאב+זעזוע שנגרם על-ידי רצח

      ילדים חסרי ישע. המסע ואורכו משתנים מכאב לכאב

      תלוי במידת המורכבות שמכילה הליבה.

      גם המשמעות היא שכואבת. אולם החיים וכל מה שהם הכילו

      ביחס לאותה סיבה או אדם שאנחנו כואבים נוטלים חלק

      נכבד בכאב. מיתה היא לאו דווקא דבר פיזי. קיימים אופנים

      שונים. לא כולם נושאים בחובם כאב יש המביאים בכנפיהם

      הבנה של מעבר. פעם כתבתי על זה.

        22/12/10 14:20:
      אני זוכרת את קשת הרגשות שהמקרה הזה ושל רבים מדי אחריו יצרו אצלי, אני חושבת שאצלי זה בעיקר הזעזוע , המחשבה על אנשים שמסוגלים לעולל את הבלתי נסלח ולהמשיך הלאה עם עצמם.
        22/12/10 13:40:

      צטט: צבע השרב 2010-12-21 23:24:14

      בהנחה שהבנתי אותך נכון, המקום, הכאב האוניברסלי הוא

      ה"אוביקטיבי", הוא ה"דבר" שממנו אנחנו

      מתרשמים וממשגים,

      הדימוי והמטפורה. על מה או אל מה, נקבעים

      באופן סוביקטיבי ע"י הפרשנות שלנו.

       

      אחד הדברים שמעניינים אותי זה איך משנים

      פרשנות לא מתאימה?

      תארי לך שאפשר היה לפרשן את אותו כאב אוניברסלי

      של המוות, ע"י מושג שלא גורם לנו לכאוב כל כך?

       

       

      מה שאובייקטיבי עבור פלוני איננו

      בהכרח אובייקטיבי עבור אלמוני

       

      בעיני רוחי אני רואה את זה כמו משהו שקוף

      העובר בין כולם ונוגע בכולם

       

      כאב הוא מקום מצמיח. עם קטבים (בעיניי)

      כאשר מוות הוא קוטב אחד

      וחיים, הקוטב השני

      ואנחנו - נעים על הציר הזה

      האם היית רוצה לשנות שמחה?

      למה שמחה מתפרשת כדבר טוב

      מה עם ההדים שאנחנו שומעים בשעת השמחה

      ומתעלמים מהם כי שמח. ואחרי זה בא הכאב

      את מה באמת צריך לשנות?

       

      כאב: רובד עמוק בתוך העצמי

      עם אפשרות להתיידד באופן הכי אינטימי

      זה לא בא בקלות

      הדרך לפרש היא הדרך להכיר

      תהליך אטי (חיים שלמים)

      כל אחד ו'מנת' הכאב שלו.



      מה שלא אובייקטיבי אצל פלוני ואלמוני, הוא סובייקטיבי.

      האובייקטיבי, אובייקטיבי עבור כולם.
      שולחן  הוא רושם אובייקטיבי שמקבל פרשנות מושגית סובייקטיבית אחרת ע"י כל אחד ואחד.

      אותו דבר הכאב, המשהו השקוף שעובר בין כולם הוא רושם אובייקטיבי, שנחווה אצל כל אחד באופן אחר, סובייקטיבי, בהתאם למושג הכאב הפרטי.

      לכן, אנשים מגיבים אחרת לגמרי לאותו כאב. 

       

      אם כך, כשיש לנו מקום שבו אנחנו מגיבים ומרגישים רע מאוד, אפשר לבדוק ולבחון ברובד העמוק בתוך העצמי את מערכת המושגים שלנו שקובעת את אותה הרגשה רעה, ולשנות את המושג שלנו למושג אחר שיקבע הרגשה סובייקטיביות אחרת, לאותו כאב בדיוק.

       

      השאלה, "על מה אני באמת כואב?" נועדה לכוון לאותו רובד פנימי עמוק שנמצא עמוק מתחת לתשובה המידית, "בגלל המוות"

      כי המוות הוא לא באמת סיבה לכאב, המשמעות של המוות היא שכואבת.

       

        21/12/10 23:24:

      בהנחה שהבנתי אותך נכון, המקום, הכאב האוניברסלי הוא

      ה"אוביקטיבי", הוא ה"דבר" שממנו אנחנו

      מתרשמים וממשגים,

      הדימוי והמטפורה. על מה או אל מה, נקבעים

      באופן סוביקטיבי ע"י הפרשנות שלנו.

       

      אחד הדברים שמעניינים אותי זה איך משנים

      פרשנות לא מתאימה?

      תארי לך שאפשר היה לפרשן את אותו כאב אוניברסלי

      של המוות, ע"י מושג שלא גורם לנו לכאוב כל כך?

       

       

      מה שאובייקטיבי עבור פלוני איננו

      בהכרח אובייקטיבי עבור אלמוני

       

      בעיני רוחי אני רואה את זה כמו משהו שקוף

      העובר בין כולם ונוגע בכולם

       

      כאב הוא מקום מצמיח. עם קטבים (בעיניי)

      כאשר מוות הוא קוטב אחד

      וחיים, הקוטב השני

      ואנחנו - נעים על הציר הזה

      האם היית רוצה לשנות שמחה?

      למה שמחה מתפרשת כדבר טוב

      מה עם ההדים שאנחנו שומעים בשעת השמחה

      ומתעלמים מהם כי שמח. ואחרי זה בא הכאב

      את מה באמת צריך לשנות?

       

      כאב: רובד עמוק בתוך העצמי

      עם אפשרות להתיידד באופן הכי אינטימי

      זה לא בא בקלות

      הדרך לפרש היא הדרך להכיר

      תהליך אטי (חיים שלמים)

      כל אחד ו'מנת' הכאב שלו.




       

        21/12/10 22:58:

      צטט: צבע השרב 2010-12-21 22:36:47

      אני חושבת שזה כאב אוניברסלי.

      המקום הכי רגיש אצלנו שהולך אתנו מהיום שנולדנו

      ומת שבריר שנייה לפנינו הוא הילד שבנו

      האינטואיציה והקול הפנימי הם חלק בלתי נפרד

      מהכול שהופך לאחר מכן לדימוי ומטפורה

      ושיש לו דרך להפליג על ידי עצמו נושק לנקרא ומייצר

      הקראה

      נוסף בתוך ים של איך ולמה.


      על מה או אֶל מה באמת...


      זו האסוציאטיביות שבפרימת הסבך והמראה שאינו אוכל

       

      (היה לי נוח בפוסט הזה. אני מקווה שהזרימה שלי תובן)



       בהנחה שהבנתי אותך נכון, המקום, הכאב האוניברסלי הוא ה"אוביקטיבי", הוא ה"דבר" שממנו אנחנו מתרשמים וממשגים,

      הדימוי והמטפורה. על מה או אל מה, נקבעים באופן סוביקטיבי ע"י הפרשנות שלנו.

       

      אחד הדברים שמעניינים אותי זה איך משנים פרשנות לא מתאימה?

      תארי לך שאפשר היה לפרשן את אותו כאב אוניברסלי של המוות, ע"י מושג שלא גורם לנו לכאוב כל כך?

       

      אני שמח שהרגשת בנוח :)

        21/12/10 22:36:

      אני חושבת שזה כאב אוניברסלי.

      המקום הכי רגיש אצלנו שהולך אתנו מהיום שנולדנו

      ומת שבריר שנייה לפנינו הוא הילד שבנו

      האינטואיציה והקול הפנימי הם חלק בלתי נפרד

      מהכול שהופך לאחר מכן לדימוי ומטפורה

      ושיש לו דרך להפליג על ידי עצמו נושק לנקרא ומייצר

      הקראה

      נוסף בתוך ים של איך ולמה.


      על מה או אֶל מה באמת...


      זו האסוציאטיביות שבפרימת הסבך והמראה שאינו אוכל

       

      (היה לי נוח בפוסט הזה. אני מקווה שהזרימה שלי תובן)

        20/2/10 11:57:

      צטט: גליה-לי 2010-02-20 10:42:37

      פוסט מאוד מעניין וזה אכן גם מה שעושים בטיפול, מנסים לברר מה זה הדבר שכואב.

      אצל כל אחד זה משהו אחר, ואצל אותו אחד, אותו ארוע מבטא כאבים שונים בתקופות שונות.

      מוות אכן סופי ויש משהו בכאב שאנחנו מכנים אותו "צער" שדומה מאוד לדעתי אצל רוב האנשים, הוא אכן קשור למוות ואובדן.

      לפעמים גם אין מילים ואי אפשר לפרק את הכאב לגורמים, פשוט מרגישים,

      גליה

       

      חבל שרוב האנשים לא הולך לטיפול :)

       

      תודה.

        20/2/10 10:42:

      פוסט מאוד מעניין וזה אכן גם מה שעושים בטיפול, מנסים לברר מה זה הדבר שכואב.

      אצל כל אחד זה משהו אחר, ואצל אותו אחד, אותו ארוע מבטא כאבים שונים בתקופות שונות.

      מוות אכן סופי ויש משהו בכאב שאנחנו מכנים אותו "צער" שדומה מאוד לדעתי אצל רוב האנשים, הוא אכן קשור למוות ואובדן.

      לפעמים גם אין מילים ואי אפשר לפרק את הכאב לגורמים, פשוט מרגישים,

      גליה

        7/2/09 10:16:

      צטט: איימי. 2009-02-07 08:16:21


      פוסט מדהים וחכם שווה הרבה יותר מכוכב אחד:)

      מעבר לפוסט קראתי את תגובות החברים המרגשות.

      גם אני איבדתי, גם אני כואבת,

      לא רק אותי, את הלבד והגעגוע שלי.

      כי אם באמת לקרובים שלי שלא בורכו בחיים

      להמשיך אותם.

      אני בוכה בשבילי, אני בוכה בשבילם

      ואי אפשר לבטא זאת במילים של כל השפות גם יחד.

      זה כל כך עמוק, כל כך שלי, דימיונות וסיפורים

      שלפעמים רק לרגע מקלים.

      אני מנסה לכתוב שיטחי, כי דמעות הבוקר יביאו איתם מיגרנה:)

      אז אני מאופקת, מנסה להישאר מעל הכאב, גם את זה למדתי לעשות.

       

       

       

      היי איימי :)

      תודה רבה על התגובה המרגשת.

        7/2/09 08:16:


      פוסט מדהים וחכם שווה הרבה יותר מכוכב אחד:)

      מעבר לפוסט קראתי את תגובות החברים המרגשות.

      גם אני איבדתי, גם אני כואבת,

      לא רק אותי, את הלבד והגעגוע שלי.

      כי אם באמת לקרובים שלי שלא בורכו בחיים

      להמשיך אותם.

      אני בוכה בשבילי, אני בוכה בשבילם

      ואי אפשר לבטא זאת במילים של כל השפות גם יחד.

      זה כל כך עמוק, כל כך שלי, דימיונות וסיפורים

      שלפעמים רק לרגע מקלים.

      אני מנסה לכתוב שיטחי, כי דמעות הבוקר יביאו איתם מיגרנה:)

      אז אני מאופקת, מנסה להישאר מעל הכאב, גם את זה למדתי לעשות.

       

       

        2/2/09 07:33:

      צטט: רוזמונד 2009-02-01 22:25:48

      סנה, מאוד מרגש. גם התהליך שעברת ושהצלחת כאן לתאר.

      לגבי "אני יכול להעביר את מושג האריה למישהו שלא ראה אריה מימיו. דימוי חי לא אצליח להעביר לו בלי שיתרשם הוא עצמו."

      אני חושבת שזה נכון גם לגבי מוות של אדם קרוב. ניתן להעביר רושם, אך לא את הדבר עצמו.

      אני מאוד מעריכה את היכולת שלך לעשות כזה שינוי מהפכני באמצעות החשיבה והלב, וליצור לך אבא קרוב ואוהב, אפילו אם רק לשישה חודשים.

      ההבנה שמה שבחוץ ומה שבפנים נמצאים בתנועה הדדית מתמדת ללא קשר לתפקידו של העור, מאוד מורכבת, אני לא בטוחה, אפילו שהבנתי אותה במלוא משמעותה, אך אתה הצלחת ליישמה.

      .

      לגבי רצח ילדים, הכאב הגדול אצלי, הוא דווקא סיבלם הנורא וחוסר האונים שלהם, בתקופת חייהם הקצרה. הילדים האלה חיים את חייהם בבעתה מתמדת שהנה עוד מעט וימותו.

      היי רוזמונד :)

      תודה על התגובה.

       

      מה שאני עושה ומציע לאחרים הוא, קודם כל לקבל את אותה הבנה כאקסיומה, רק לצורך מחקר.

      שאלת המחקר היא, בהנחה שהאקסיומה הזו נכונה, מה המציאות החיצונית שלי, מבטאת מתוך פנימיותי?

       

      למרות שאי אפשר אולי לקבל תשובות לכל השאלות הללו, גיליתי שאפשר לקבל מספיק תשובות בכדי להפוך את האקסיומה הזו לשלי, ולהפוך אותה לידיעה ולא רק להשערה או הנחה.

      בעצם, מדובר בשינוי בנקודת המבט. במקום להתמקד רק בעולם החיצון, ההתמקדות מתרחבת ומכילה גם את העולם הפנימי,

      וכך אפשר לקבל נקודת מבט יותר שלמה של המציאות.

       

      ולמה זה טוב?

      כי ברגע שאנחנו יודעים ומודעים יותר לטבע המציאות ולאחריות שלנו לאותה מציאות, אנחנו יכולים ליצור אותה במודע,

      להיות משפיעים ולא רק מושפעים. האחריות למציאות של חיינו עוברת יותר ויותר אלינו ואין לנו את מי להאשים בקשיים שלנו.

       

        1/2/09 22:25:

      סנה, מאוד מרגש. גם התהליך שעברת ושהצלחת כאן לתאר.

      לגבי "אני יכול להעביר את מושג האריה למישהו שלא ראה אריה מימיו. דימוי חי לא אצליח להעביר לו בלי שיתרשם הוא עצמו."

      אני חושבת שזה נכון גם לגבי מוות של אדם קרוב. ניתן להעביר רושם, אך לא את הדבר עצמו.

      אני מאוד מעריכה את היכולת שלך לעשות כזה שינוי מהפכני באמצעות החשיבה והלב, וליצור לך אבא קרוב ואוהב, אפילו אם רק לשישה חודשים.

      ההבנה שמה שבחוץ ומה שבפנים נמצאים בתנועה הדדית מתמדת ללא קשר לתפקידו של העור, מאוד מורכבת, אני לא בטוחה, אפילו שהבנתי אותה במלוא משמעותה, אך אתה הצלחת ליישמה.

      .

      לגבי רצח ילדים, הכאב הגדול אצלי, הוא דווקא סיבלם הנורא וחוסר האונים שלהם, בתקופת חייהם הקצרה. הילדים האלה חיים את חייהם בבעתה מתמדת שהנה עוד מעט וימותו.

        15/9/08 17:53:

      צטט: עט להשכיר- ניצה צמרת 2008-09-15 17:27:15


      היי סנה, ערבבת את תחושת הכאב הנפשי עם צער. אני חושבת שיש תפר לא ברור בין המושגים, ועל אובדנו של אביך אני מוסיפה גם תחושת געגועים. במקרה של רצח ילדים, הכאב שלי הוא פיזי ממש.

      על מוות אני תמיד מצטערת גם אם הוא אירע בדרך טבעית ובשיבה טובה.

      תודה על השיתוף בתחושות, על החמלה שאני קוראת בין המילים ועל האנושיות שהבעת למרות הנושא הטעון.

      ניצה 

       

       

      היי ניצה,

      תודה לך שבאת והארת.

       

       


      היי סנה, ערבבת את תחושת הכאב הנפשי עם צער. אני חושבת שיש תפר לא ברור בין המושגים, ועל אובדנו של אביך אני מוסיפה גם תחושת געגועים. במקרה של רצח ילדים, הכאב שלי הוא פיזי ממש.

      על מוות אני תמיד מצטערת גם אם הוא אירע בדרך טבעית ובשיבה טובה.

      תודה על השיתוף בתחושות, על החמלה שאני קוראת בין המילים ועל האנושיות שהבעת למרות הנושא הטעון.

      ניצה 

       

        15/9/08 07:38:

      צטט: סנה בוער 2008-09-14 23:01:18

       

      אחת הסיבות לכאב שיש לי על רוז היא, החמלה וההזדהות שלי עם הבחירה שלה להיוולד להורים האלו, לחיים כאלה.

      וזה כנראה בגלל הדימוי שיש לי על החיים שלאחר המוות, על גילגולי חיים.

       

       

       

      יש מצב שאתה יכול לדעת גלגול חיים קודם של אדם אחר?

      במידה וכן, צפה לביקור בקרוב צוחק

       

        14/9/08 23:01:

      צטט: ענת** 2008-09-14 19:44:57

      צטט: סנה בוער 2008-09-13 16:15:16

      נכון.

      אבל "על עצמנו", יכול לקבל משמעויות שונות למקרי מוות שונים, כמו מוות של מישהו שאפילו לא מכירים.

      אני חושב שאת ה"על עצמנו", אפשר לפרק לחלקים יותר קטנים, בהקשרים משתנים.

       

      אני לא יכול לדמיין איך זה לחוות מוות של אבא בגיל 10, אבל הפתרון שמצאת נישמע לי מאוד מאוד יצירתי ובוגר.

      האנלוגיה שעשית בין המוות, העולם הבא, למוסד החשאי, היא אנלוגיה מעולה!

       

       

      בקשר לצער על מותם של אנשים שאנו לא מכירים-

      זה כמובן לא דומה לצער אותו אנו חשים כשמישהו קרוב ואהוב לנו מת.

      צער על מותו של ילד קטן או איש צעיר ולא מוכר, הוא מילה אשר מכילה בתוכה את כל הרגשות האחרים שאנו חשים על הבזבוז הנוראי של חיים צעירים שנגדעו טרם זמנם.

      הצער שלנו במקרה זה (לדעתי הבלתי קובעת לחלוטין כמובן) הוא על עצם ההפרה של חוקי הטבע- זה עניין בסיסי הטבוע בנו מאז ומתמיד המתורגם על ידנו כצער.

       

      היי ענת :)

      כן, יש כנראה צער משותף ודומה להרבה אנשים ויש גם צער אישי, צער שנובע מעולם הדימויים האישי ומהסיפור הספציפי של כל מקרה ומקרה.

      אחת הסיבות לכאב על מוות (ובכלל) של מישהו לא מוכר היא ההיזדהות. אנחנו מדמיינים את עצמנו בסיטואציה דומה וכך הופכים את הלא מוכר, למוכר וקרוב. וזה מחזיר אותנו להסברים של שטיינר על הדימוי הסובייקטיבי.

      אפשר להדהות עם הקורבן, עם המקרבן, עם המשפחה של הקורבן ועם המשפחה של המקרבן וכו'.

       

      אחת הסיבות לכאב שיש לי על רוז היא, החמלה וההזדהות שלי עם הבחירה שלה להיוולד להורים האלו, לחיים כאלה.

      וזה כנראה בגלל הדימוי שיש לי על החיים שלאחר המוות, על גילגולי חיים.

       

       

        14/9/08 19:44:

      צטט: סנה בוער 2008-09-13 16:15:16

      נכון.

      אבל "על עצמנו", יכול לקבל משמעויות שונות למקרי מוות שונים, כמו מוות של מישהו שאפילו לא מכירים.

      אני חושב שאת ה"על עצמנו", אפשר לפרק לחלקים יותר קטנים, בהקשרים משתנים.

       

      אני לא יכול לדמיין איך זה לחוות מוות של אבא בגיל 10, אבל הפתרון שמצאת נישמע לי מאוד מאוד יצירתי ובוגר.

      האנלוגיה שעשית בין המוות, העולם הבא, למוסד החשאי, היא אנלוגיה מעולה!

       

       

      בקשר לצער על מותם של אנשים שאנו לא מכירים-

      זה כמובן לא דומה לצער אותו אנו חשים כשמישהו קרוב ואהוב לנו מת.

      צער על מותו של ילד קטן או איש צעיר ולא מוכר, הוא מילה אשר מכילה בתוכה את כל הרגשות האחרים שאנו חשים על הבזבוז הנוראי של חיים צעירים שנגדעו טרם זמנם.

      הצער שלנו במקרה זה (לדעתי הבלתי קובעת לחלוטין כמובן) הוא על עצם ההפרה של חוקי הטבע- זה עניין בסיסי הטבוע בנו מאז ומתמיד המתורגם על ידנו כצער.

        14/9/08 19:23:

      מדהים! אין לי מילים......

      תודה על השיתוף , ועל הזכות לגעת במקצת בעולמכם.

        14/9/08 18:54:

      צטט: איריס009 2008-09-14 17:24:59

      הפוסט שלך מאד מעורר מחשבה. הוא הציף אצלי גם את "אבל ומלנכוליה" של פרויד, שאומר שאבל הוא תגובה לתחושת אובדן, ואובדן יכול להיות בהקשר מאד רחב: אובדן אהבה, אובן מולדת, אובדן זהות, אובדן אובייקט (חפץ או אדם).

      הוא מגדיר את האבל כדיכאון תקופתי. המלנכולי/ היא הדיכאון, שאין משתקמים ממנו, והוא ממשיך לאורך תקופות חיים ארוכות ללא נחמה.

       

      גם נזכרתי בספרה של רות קובלר רוס: "המוות חשוב לחיים". בו היא מנסה לערער על האופן שבו אנו מגיבים למוות בעצב ובדיכאון. היא מנסה לאפשר למטופלייה, ילדים ומבוגרים, הזדמנות לחוות את המוות באופן מורכב יותר, שמאפשר פרידה משחררת מהגוססים. לראות את ההקלה שהמוות עשוי להעניק, הן לגוסס והן לקרוביו שנפרדים ממנו.

      אני לא מכיר את הספר אבל אני מאוד מתעניין ברעיון הזה. וממה שהבנתי עד היום, לא מסתדרת לי המילה "לערער", כי עצב ודיכאון-קצר, הם לגיטימיים ויכולים לשמש חומר גלם או השראה, לאותה הזדמנות לחוות את המוות באופן מורכב יותר, אם כמובן יש את המודעות והתובנות המתאימות. למעשה, בדיוק לזה כיוונתי את הפוסט. ואולי זו הייתה כוונת המשוררת ב"לערער"?

      כשאבי חלה, הייתי באמוק של להציל אותו. הבאתי לו ספרים על איך לרפא את עצמו, ספרים של אנשים שריפאו את עצמם וסיפרתי לו על מורה שלי שריפאה את עצמה לאחר שהרופאים קצבו לה 3 חודשים לחיות, לקחתי אותו למורה שלי, הילר, שיבדוק וייטפל בו. והוא - בשלו.

      כעסתי עליו נורא על שבניגוד להכרזות שלו על רצונו להילחם ולנצח, הוא התנהג כמי שמרים ידיים. אז הלכתי לקבל ייעוץ ושם נאמר לי משהו שהפך אותי לגמרי. נאמר לי, שאני צריך לכבד את ה"מקום" שלו ואת הרצון (גם אם לא מודע) שלו למות. שזו הבחירה והשיעור שלו, ושהדרך הכי טובה לעזור לו, היא להיות איתו בשבילו. זו הייתה אחת מנקודות השינוי בחיי, לא בגלל ששמעתי את הרעיונות הללו בפעם הראשונה, אלא שבפעם הראשונה, הבנתי אותם באמת.

      מאז למעשה התחיל הקשר האמיתי שלי ושלו, מתישהו במהלך החצי שנה שלאחר מכן ועד שנפטר, חיבק אותי פעם ראשונה, מאז שאני זוכר את עצמי, על באמת ועם אהבה.

      הפעם השנייה, הייתה כמה שעות לאחר שניפטר.

       אני יכול להעיד על עצמי, שההבנה והתובנה של המסר הנ"ל שקיבלתי, שינו את תפיסתי את המוות.   

      אני איבדתי את הורי כשהייתי בת 17. אני בת יחידה. אבי נפטר מסרטן כשהייתי בת 16, ואימי התאבדה שנה א"כ. הדיאלוג של עם הורי המתים, ועם המוות, וגם עם הזכרונות של הוריי החיים הוא דיאלוג ארוך וממושך. אמא שלי הייתה אישה מאד אינטליגנטית וחכמה אבל גם סבלה מהפרעת אישיות גבולית. החיים איתה היו קשים מאד. זכורים לי נסיונות התאבדות שלה, גם כשהייתי צעירה יותר שנמנעו ע"י התערבותו המצילה של אבי.

      אני חושבת שהמוות שלה, עצוב וקשה ככל שהיה, העניק לחיי גם הקלה רבה מנוכחותה שהייתה גם קשה וגם מעיקה.

      הדרך בה בחרה למות, להתאבד, הותירה אותי עם הרבה כעס עליה, עלי, רגשות אשמה, כאב וגעגועים.

      מותו של אבי היה קל יותר להתמודדות, מכיוון שתקופת הגסיסה שלו, 7 חודשיים, העניק הזדמנות לתהליך מבוקר יותר של התכוננות לפרידה.

      מעניין התהליך שעברת, אחכה לך שתחזרי לספר עוד :)

      משום מה, כשקראתי את החלק הזה בתגובה שלך, ניזכרתי בשיר ההוא.

      אני אחזור להגיב ולספר.... תודה על פוסט חשוב מאין כמוהו. אתה אכן בוער סנה, וחומך בוקע מהמסך ומאיר את הסלון שלי ואת הלב.

      הכול עובר עלייך נשיקה

        14/9/08 17:24:

      הפוסט שלך מאד מעורר מחשבה. הוא הציף אצלי גם את "אבל ומלנכוליה" של פרויד, שאומר שאבל הוא תגובה לתחושת אובדן, ואובדן יכול להיות בהקשר מאד רחב: אובדן אהבה, אובן מולדת, אובדן זהות, אובדן אובייקט (חפץ או אדם).

      הוא מגדיר את האבל כדיכאון תקופתי. המלנכולי/ היא הדיכאון, שאין משתקמים ממנו, והוא ממשיך לאורך תקופות חיים ארוכות ללא נחמה.

       

      גם נזכרתי בספרה של רות קובלר רוס: "המוות חשוב לחיים". בו היא מנסה לערער על האופן שבו אנו מגיבים למוות בעצב ובדיכאון. היא מנסה לאפשר למטופלייה, ילדים ומבוגרים, הזדמנות לחוות את המוות באופן מורכב יותר, שמאפשר פרידה משחררת מהגוססים. לראות את ההקלה שהמוות עשוי להעניק, הן לגוסס והן לקרוביו שנפרדים ממנו.

       

      אני איבדתי את הורי כשהייתי בת 17. אני בת יחידה. אבי נפטר מסרטן כשהייתי בת 16, ואימי התאבדה שנה א"כ. הדיאלוג של עם הורי המתים, ועם המוות, וגם עם הזכרונות של הוריי החיים הוא דיאלוג ארוך וממושך. אמא שלי הייתה אישה מאד אינטליגנטית וחכמה אבל גם סבלה מהפרעת אישיות גבולית. החיים איתה היו קשים מאד. זכורים לי נסיונות התאבדות שלה, גם כשהייתי צעירה יותר שנמנעו ע"י התערבותו המצילה של אבי.

      אני חושבת שהמוות שלה, עצוב וקשה ככל שהיה, העניק לחיי גם הקלה רבה מנוכחותה שהייתה גם קשה וגם מעיקה.

      הדרך בה בחרה למות, להתאבד, הותירה אותי עם הרבה כעס עליה, עלי, רגשות אשמה, כאב וגעגועים.

      מותו של אבי היה קל יותר להתמודדות, מכיוון שתקופת הגסיסה שלו, 7 חודשיים, העניק הזדמנות לתהליך מבוקר יותר של התכוננות לפרידה.

      אני אחזור להגיב ולספר.... תודה על פוסט חשוב מאין כמוהו. אתה אכן בוער סנה, וחומך בוקע מהמסך ומאיר את הסלון שלי ואת הלב.

       

        14/9/08 17:12:

      צטט: רוניאלי 2008-09-14 16:43:53

       

        איזה כיף לדעת שפגשת אהבת אמת. זה לא דבר מובן מאליו בימינו...

        זה באמת משמח. אשריך!

        אני מאד יכולה להבין אותך בקשר למהות הקשר שיש לך עם אביך לאחר לכתו.

        ואפילו מזדהה, דרך מקרה סימולרי שקרה לי עם מישהו שהקשר המשפחתי שלנו אחר. (לא הורה)

        האהבה, כמו הכאב, הצער, השמחה וההתעלות - יש להם פנים רבות .

        הפוסט שלך, וגם התגובה שלך לדבריי, נוגעים ללב. תודה.

       

       נבוך תודה לך.

        14/9/08 16:43:

      היי רוניאלי ותודה.

      רק אחרי שפגשתי את אשתי, הבנתי ולמדדתי מהיא אהבת אמת.

      הבנתי גם, שאני לא אוהב את ההורים שלי, לא בקנה המידה החדש בכל אופן, ושהאהבה שלי אליהם, היא לא ללא תנאי ובמידה רבה היא דומה לסוג האהבה שיש לי עם חברים.

      הקשר שלי עם אבא שלי היה קשר של ידידים טובים שמדברים ומתבטאים באופן חופשי מאוד, אבל לא לעומק.

      בחצי שנה האחרונה של מחלתו וחייו ובמיוחד מאז שנפטר, יש לי איתו את הקשר הכי טוב שהייה לנו מעולם.

      קשר יותר מוחשי ועמוק ממה שהייה לנו בחייו, ואין לי שום געגועים אליו, רק תהייות על איך היה יכול להיות הקשר ביננו, בחייו, אם הינו מרגישים כמו עכשיו. 
      אני אומר היינו, כי במידה רבה, השינוי שהוא עבר בנוסף לזה שלי, איפשר את זה.

       

       

       

        איזה כיף לדעת שפגשת אהבת אמת. זה לא דבר מובן מאליו בימינו...

        זה באמת משמח. אשריך!

        אני מאד יכולה להבין אותך בקשר למהות הקשר שיש לך עם אביך לאחר לכתו.

        ואפילו מזדהה, דרך מקרה סימולרי שקרה לי עם מישהו שהקשר המשפחתי שלנו אחר. (לא הורה)

        האהבה, כמו הכאב, הצער, השמחה וההתעלות - יש להם פנים רבות .

        הפוסט שלך, וגם התגובה שלך לדבריי, נוגעים ללב. תודה.

        14/9/08 15:58:

      צטט: רוניאלי 2008-09-14 15:09:33

      הי סנה, פוסט מרגש כתבת...

      גם אני שאלתי את עצמי הרבה פעמים, האם הדרך שבה אני

      תופסת את המוות, משפיעה או יכולה להשפיע על חווית אבדן?

      אני למשל, מאמינה שהמוות הוא פיסי, ולכן האנלוגיה למישהו שנסע

      לארץ רחוקה, היא ממשית בשבילי.

      ועדיין, כאב על אבדן של מישהו קרוב, יכול להיות בלתי נסבל מבחינתי.

      כאב שיוצא בעיקר ממקום של געגוע עז.

      אתה צודק שמדובר בניואנסים. יש הבדל ניכר בין לכאוב אבדן פרטי,

      לבין לכאוב מקרה שלכאורה לא שייך לך. לכאורה, משום

      שכמו במקרים המזעזעים שציינת, הם בכל אופן שייכים לנו איך שהוא,

      או כמו שתארת מהציטוט - כולנו חלק מכל מה שיש....לפעמים מרגישים

      את כאבם של אחרים אפילו רק ברמה האנרגטית.... וזה מיד פוגש אותנו

      עם כל הכאבים הסובייקטיביים שלנו.

      ככה זה גם עם אהבה....

       

      היי רוניאלי ותודה.

      רק אחרי שפגשתי את אשתי, הבנתי ולמדדתי מהיא אהבת אמת.

      הבנתי גם, שאני לא אוהב את ההורים שלי, לא בקנה המידה החדש בכל אופן, ושהאהבה שלי אליהם, היא לא ללא תנאי ובמידה רבה היא דומה לסוג האהבה שיש לי עם חברים.

      הקשר שלי עם אבא שלי היה קשר של ידידים טובים שמדברים ומתבטאים באופן חופשי מאוד, אבל לא לעומק.

      בחצי שנה האחרונה של מחלתו וחייו ובמיוחד מאז שנפטר, יש לי איתו את הקשר הכי טוב שהייה לנו מעולם.

      קשר יותר מוחשי ועמוק ממה שהייה לנו בחייו, ואין לי שום געגועים אליו, רק תהייות על איך היה יכול להיות הקשר ביננו, בחייו, אם הינו מרגישים כמו עכשיו. 
      אני אומר היינו, כי במידה רבה, השינוי שהוא עבר בנוסף לזה שלי, איפשר את זה.

       

       

        14/9/08 15:09:

      הי סנה, פוסט מרגש כתבת...

      גם אני שאלתי את עצמי הרבה פעמים, האם הדרך שבה אני

      תופסת את המוות, משפיעה או יכולה להשפיע על חווית אבדן?

      אני למשל, מאמינה שהמוות הוא פיסי, ולכן האנלוגיה למישהו שנסע

      לארץ רחוקה, היא ממשית בשבילי.

      ועדיין, כאב על אבדן של מישהו קרוב, יכול להיות בלתי נסבל מבחינתי.

      כאב שיוצא בעיקר ממקום של געגוע עז.

      אתה צודק שמדובר בניואנסים. יש הבדל ניכר בין לכאוב אבדן פרטי,

      לבין לכאוב מקרה שלכאורה לא שייך לך. לכאורה, משום

      שכמו במקרים המזעזעים שציינת, הם בכל אופן שייכים לנו איך שהוא,

      או כמו שתארת מהציטוט - כולנו חלק מכל מה שיש....לפעמים מרגישים

      את כאבם של אחרים אפילו רק ברמה האנרגטית.... וזה מיד פוגש אותנו

      עם כל הכאבים הסובייקטיביים שלנו.

      ככה זה גם עם אהבה....

        13/9/08 16:15:

      צטט: ענת** 2008-09-13 15:51:35

      הייתי בת 10 כשאבא שלי נפטר.

      עד גיל 30 בערך, השתעשעתי ברעיון שאבא נמצא בשליחות בחו"ל מטעם מוסד חשאי המעסיק אותו , ומפאת תפקידו אינו יכול ליצור איתנו קשר.

      תמיד קיוויתי שהנה עוד מעט יסיים תפקידו ויחזור הביתה.

      זה כמובן לא קרה.

      האבל והצער שלי היו למעשה תסכול איום ואכזבה מרה על שנמנעו ממני כל החוויות שהייתי אמורה לחוות לו היה איתי.

      כשמישהו מת לנו, הצער שלנו הוא על עצמנו בלבד.

       

      נכון.

      אבל "על עצמנו", יכול לקבל משמעויות שונות למקרי מוות שונים, כמו מוות של מישהו שאפילו לא מכירים.

      אני חושב שאת ה"על עצמנו", אפשר לפרק לחלקים יותר קטנים, בהקשרים משתנים.

       

      אני לא יכול לדמיין איך זה לחוות מוות של אבא בגיל 10, אבל הפתרון שמצאת נישמע לי מאוד מאוד יצירתי ובוגר.

      האנלוגיה שעשית בין המוות, העולם הבא, למוסד החשאי, היא אנלוגיה מעולה!

       

        13/9/08 15:51:

      הייתי בת 10 כשאבא שלי נפטר.

      עד גיל 30 בערך, השתעשעתי ברעיון שאבא נמצא בשליחות בחו"ל מטעם מוסד חשאי המעסיק אותו , ומפאת תפקידו אינו יכול ליצור איתנו קשר.

      תמיד קיוויתי שהנה עוד מעט יסיים תפקידו ויחזור הביתה.

      זה כמובן לא קרה.

      האבל והצער שלי היו למעשה תסכול איום ואכזבה מרה על שנמנעו ממני כל החוויות שהייתי אמורה לחוות לו היה איתי.

      כשמישהו מת לנו, הצער שלנו הוא על עצמנו בלבד.

      ארכיון

      פרופיל

      סנה בוער
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין