"תביא לי וודקה כפול נקי" נבחתי לעברו, כבר לא היה לי כח להיות נחמדה. הברמן ממולי, יצור אפרפר לבוש חולצת כפתורים מקומטת. מעמד ביניים תחתון חשבתי לעצמי, משקפיים מרובעים עם מסגרת דקה כחולה עיטרו את קצה אפו ודומה היה שהולכים ליפול בכל רגע. לא הברמן הטיפוסי אבל למי אכפת, שיביא כבר את השתייה המחורבנת. כוס הוודקה החליקה לכיווני על בר העץ השחור, הרטוב מעיגולי בירה מוכתמים פה ושם באפר סיגריות.

 "עוד משהו מותק" הוא סינן לעברי... חולירע קטנה... בחורה ישר נהפכת ל"מותק" הא?.. לא טרחתי להשיב. מוחי קדח משחזור מעללי היום סופקת ביני לביני האם די בכך או שמא עלי לצאת ולהמשיך.

 זוג התיישב במרחק שני כסאות ממני. ריח האפטרשייב הרענן שלו התערבב בניחוח הבושם המתקתק לריח פיתוי דוחה וזול. מילותיהם התערבבו במחשבותי, נדחפו לרווחים, פתחו כל סדק קטן של חוסר ריכוז ונשפו פנימה מחנק. דייט ראשון... יש משיכה.... היא כנראה איזו פקידה בחברת היטק... הוא סוחר או איש שיווק כלשהו... ניסיתי לחבר את הפאזל. משחקי חיזור מטופשים, קטעי משפטים דו משמעיים, שפת גוף הססנית  ומתגרה בו בזמן, הרגל שלו הנוגעת כאילו במקרה בשלה.

 לא יכולתי לסבול את זה יותר. נשפתי לעברם מלוא ראותי עשן סיגריות סמיך וקמתי ממושבי.... זה כבר יעשה את העבודה , חשבתי לעצמי.

בעודי מדדה החוצה, ראשי מעט סחרחר מעירבוב משקאות וקצת סמים לאורך ארבעת הימים האחרונים, נתקלתי בעמוד שניצב במרכז חלל הבר האפלולי. שילחתי קללה עסיסית וירקתי לעברו. יצאתי החוצה לאויר המהביל של מדרכות בטון המזיעות החוצה את כל החום שספגו במשך היום. הרוע התערבב ברעל שבגופי מטפטף לי מכל החורים. חייבת לשבת, ניגבתי את אפי בעוד נוזל שחור ממשיך לזלוג מאזני השמאלית.

לכל הרוחות והשדים..... סכסוך בין חברי ילדות, בגידות אוהבים, אונס קטינים, רצח ילדך, דקירות, רמאויות, מלחמות. חיוך התעקל בקצות שפתותי הדקות.... הזוג ההוא בוודאי כבר שונא אחד את השנייה עד מוות. היא מרגישה מלוכלכת הוא מרגיש מנוצל... מצויין, שוב חייכתי...

הנקודות במצחי הבהבו כאב עמום, כמו איבר קטוע הממשיך לכאוב כאבי פאנטום גם בחלקים שאיננו עוד.... הניתוח להסרת הקרניים היה בדיחת ילדים לעומת הכאב שהולך לבוא עוד מעט ידעתי.... זה תמיד בא בשלבים - הפצת הרעל, פעולתו לאחר שנספג בקורבנות, הכאב העמום שאחרי דקירות משתקות חודרות כמו צירים. סכינים דמיוניים משספים את גופי ואני, ללא יכולת לבכות או לצעוק, יכולה רק לצחוק.

רוצה לברוח כבר מהעולם הנורא הזה, כלואה בין חיים ומתים. אוצרת כוחות הפוגעים בי חזרה כשמשחררת אותם ועם זאת עולים ומתנפחים ולוחצים בתוכי אם לא אשחררם. משוועים לצאת לחופשי. הם שולטים בי ולא אני בהם. ואולי אני סתם מריונטה בידי איזה אל גדול. אם אני השטן האם אכן יש אלוהים?

צליל חזק שורט את אזני, מבקע אותה לאלפי חלקים שותתי דם, מנפץ וקורע ערפילים סמיכים של מודעות. אני קמה, ילדה קטנה בת 10, לבושת כתונת לבנה במיטה רחבת ידיים המונחת בדיוק במרכזו של ענן.... אמא מגיעה אלי, מרגיעה, מלטפת את מצחי שטוף הזיעה. "זה בסדר" היא אומרת "רק חלמת"...." את הינך מי שאת, בתי, בת האלוהים" ....רגשות אשמה מוכרים מציפים אותי ודמעה סגלגלה מאיימת לגלוש מזוית עיני.

איך אומר לה, איך אסביר. אמורה לרדת לארץ בעוד יומיים בדיוק ודומה כי תכניותי לגבי משיחיותי אינן כפי המצופה...