הרי געש מרתקים אותי.

כבר מזמן.

אז בהזדמנות הראשונה שבה מצאתי מישהו שהם מרתקים גם אותו, נסענו לנאפולי. לבקר את הווזוב.

בערב החורפי, ראינו את ההר מרחוק. קטום. מלכותי. ממלא את האופק.

עטוף בגלימה של עננים לבנים, חסר רק הכתר.

בבוקר, מוקדם, יצאנו לדרך.

היה קר.

כדי להגיע אל הלוע של הווזוב, צריך לרדת מהכביש הראשי ולנסוע בין שדות, מטעים וכפרונים, שנשפכים למטה, אל עבר החוף.

נסענו.

בחוץ היה קור מקפיא. הכביש המשובש עלה מעלה מעלה,  משופע במהמורות.

התקדמנו לאט.

ואז, התחילו ההחלקות.

אנחנו רוצים למעלה, והמכונית מתגלצ'ת למטה. ממש כך.

אני לוחצת על הגז, אבל הגלגלים מסתובבים כאילו על ריק.

לא כל כך הבנתי מה קורה וכשמוסיפים לזה את החרדה הקלילה מההר האימתני, הר געש חי, להזכירכם,

הלחץ במכונית עלה.

אחרי כמה התגלצ'ויות כאלה, ירדנו מהמכונית.

כשהתקרבנו לגלגלים, הבנו מה קרה.

שכבת כפור כיסתה את הכביש בכל מקום שהלחות מהלילה הקודם ניקוותה.

הלחץ ירד ושוב צחקנו.

הפעם, הוא נהג. ככל שעלינו בגובה, היתה פחות צמחיה.  

הרגשנו לגמרי לבד, בדרך אל ראש ההר.

ואז - מגרש חניה ושביל. זהו .

מכאן עולים ברגל. ישר לתוך הלוע.

עלינו.

נהיה חם.

ככל שטיפסנו, נהיה יותר חם.

מסביב הכל היה צחיח וריח מוזר כזה, דומה לריח של ביצים מקולקלות, מילא את האויר.

 אולי בגלל השעה המוקדמת ואולי בגלל חרדות אחרות,

היינו לבד לגמרי, על צלע של הר, מכוסה באבנים קטנות בהירות. מטפסים.

ואז - פתאום הוא נפער מתחתינו.

הלוע. מנוקד בסילוני אדים בלתי צפויים, שפורצים מעלה, פתאום.

הייתי מרותקת.

אני פה וזה חי.

המקום הזה המפתיע. המדהים. שחי כל כך.

הרגשתי כמו מישהו שמציץ דרך חור המנעול, 

יותר נכון כמו ילדה שמציצה להורים.

עם הרעד בידיים. עם ההתרגשות הזו. כשהלב דופק מהר .

כי הנה,  אני מציצה לתוך דבר ראשוני.  שיכול לחולל הרס, כשרק יתחשק לו ואי אפשר לעשות נגדו כלום.

עוצמה שאין כדוגמתה.   

שתקנו.

לא היה מה לומר, מול הדבר  הזה, שפולט סילוני אדים בלתי צפויים ומסוגל להתפרץ כל רגע. רק לשתוק ולהתפעל.

ואז, התחילה פתאום דרדרת.

אבן נפלה על אבן והן גררו אחריהן עוד ועוד אבנים קטנות וגדולות במורד. 

היה מפחיד. פתאומי. מאיים.

מין סימן שאולי הגיע כבר הזמן לרדת מההר....