אל תאמיני לי - תהיי עדינה איתי

אני יושב בסלון הדירה שלי, אל תשאלו כמה אני משלם, מול הוורד החדש שלי שבא קומפלט עם מחשב (סאקרז) והמציאות נוחתת עלי (היא אף פעם לא מתקשרת קודם). לשנו, היא אומרת (כבר אין בינינו דיסטנס, בכל זאת, היא כבר עשתה אותי) הגיע הזמן להזיז את התחת השמן והג'ינג'י הזה ולעמוד פעם אחת במילה שלך, אתה חייב לכתוב משהו. פעם אחת נשמע לי הוגן. המציאות בדרך כלל הרבה יותר תובענית, וזה קצת מפליא אותי אבל גם מרגיע. שכן אם הייתי חייב לעמוד בכל המילים שלי, אולי הייתי חושש, כי אז הייתי מוצא עצמי עושה שבת כן שבת לא אצל בני דודים בשומרון.

אני רוצה לעמוד במילה של עצמי, אבל בחיי שאין לי מה להגיד, באמת שאין לי מה להגיד נו, תפסיקו לבהות. הורגלתי לתקשור, די מוצלח, בקאט פייסט (אנשים יתפלאו איזה הבדל עושה פונט אריאל)- ועכשיו המקוריות ממני והלאה. נותר רק לקוות שאני סתם מגזים, כמו הפעם ההיא שסיפרתי שהיו רק שני פלאשבקים בפרק של איש משפחה. ויש מצב שזה לא באמת נכון, כי הראיתי ניצוצות ופעם מישהו אמר לי שיש לי פוטנציאל, אבל לא בכתיבה, ומאז לא שמעתי משניהם.

אז אוקיי, מה עכשיו? הרי אמור לקרות משהו לא? העיר נחלצת לעזרתי? מצילה אותי מתהומות הגבריה? משהו מהעולמות האלה? אבל לא הפעם, לא איתי. אין מה להגיד.

אני חושב את זה קצת, אבל אין לי באמת מה להגיד על זה ואז הסלולרי מצלצל. מראה מספר לא מוכר. מספרים לא מוכרים עושים לי רע ואני נאבק בחוסר הרצון לענות, שכן על פי רוב אין לי מה להגיד. חוסר הרצון נאבק בחזרה ולרגע נראה כאילו יש לו רצון משלו. עם חוסר ברירה אני תופס אותו בגרון (חוסר ברירה הוא אחד משלושת האויבים הגדולים של חוסר רצון, יחד עם חוסר יכולת להגיד לא וחוסר בטייטל גבוה מספיק). בתנועה חדה אני מעקם את יד שמאל שלו (ידוע הדבר, חוסר הרצון איטר יד ימינו) ואז מטיח את ראשו בעוצמה בעובדה שהבטחתי פעמיים לשותף שלי שאענה, אני נוטה להסכים עם הטענה הבאה שלו על כך שמוטב היה אילו הייתי רומז על הבטחה שכזו, ולו ברמז.

בסופו של עניין אני עונה, הבטחות מדידות – מקיימים. אני אומר משהו. רוצים לבוא לראות את הדירה. הדירה באמת דירה לפנים, שלושה חדרים באזור טוב, חמש דקות מהים (–כך אומרים, לא בדקתי). אני מסדר קצת, מסתיר אבק עם אבק, זורק את הצלחת לכיור למרות שלא סיימתי לאכול, לא רוצה שיראו אותי חי.

מחליט להסתיר גם את הגוש, וגם את ניירות הגלגול, כי לא נעים לי. אני חושב שאני בסרט על זה, עם הגיל יש לי יותר ויותר מאלה ולפעמים נראה כאילו חברת לווין פתחה קומפלקס של 12 אולמות טכניקולור – חניה בחינם ובשפע - באונה הימנית שלי בלבד. קחו עוד אחד - ככלל ברזל אני נמנע מקניית סיגריות וניירות גלגול באותו מקום, שמא כל המוכרים בפיצוציות הם סוכנים חשאיים. אני לא איש חוק (יש אומרים – בכלל לא איש) אבל קניה של סיגריות ונייר גלגול באותו מעמד נראית אפילו לי כמו עילה סבירה למשהו. עילה סבירה זה אחלה שם לסרט.

אני מסיים את הסידורים וסתם מחכה באי נוחות מוסברת.

דפיקה.

וכאן. כאן הרי יכולתי להיכנס לסיפור על שתי בחורות מאופרות כבד שנכנסו אלי הביתה (ולכתוב על זה שכבר במבט ראשון יכולתי לראות שהן לא רגילות להיות כך, בחורות כלומר). להמשיך ולתאר את מבט העגל שעטיתי, כזה שהעלה תהיות אפילו אצלי (היא יודעת שאני בוהה. אני בוהה? כן.), לעבור לשאלה קיומית מעניינת (הולכים לאנוס אותי?) לסתם שאלות יומיומיות (למה הבחורות האלה תמיד רולות?) ואז להתנצלות נבוכה – בפניהן- על זה שתאריך היציאה רחוק (אוגוסט), שעה שאני מחשב (זה נראה כמו כמה שניות, בחיי) מה אוכל ללפות בזריזות למקרה שיוחלט על בריחה המונית.

יכולתי גם להוסיף שבשלב כזה או אחר שקלתי להעלות פשרה, לא אלאה אתכם בפרטים רק אומר שהקו הכללי של ההסכם אומר שאני מוסר להן מיידית את המפתח (ללא דמי מפתח) ובתמורה אני מקבל הבטחה מפורשת של הבנות להמתין 5 דקות לפני שהן יוצאות אחרי. אני לא אתעמת להציל את חיי.

והייתי מסיים עם התנצלות מסוייגת שאני יודע שחלק מהדברים שאמרתי אולי לא תקינים ושהיי, אני באמת פתוח ואל תראו אותי, אין לי דעות קדומות (למעשה דעות הן לא משהו שאני נוטה להחזיק בו. אני לא אתפס מת עם דעה. תהרגו אותי אם אני יודע מה זה אומר).

אבל הסיפור הזה, אין לי מה להגיד עליו.