0

15 תגובות   יום שני, 25/6/07, 22:59

 

ככה היא הציגה את עצמה בפעם הראשונה שנפגשנו.

הייתי המורה הפרטית החדשה שלה והיא הייתה ילדה מתוקה ובלונדינית עם גומות חן, ומכנסיים שכל כך לחצו לה בזמן שישבנו ביחד לעשות שיעורים שהיא נאלצה לפתוח את הרוכסן.

ילדה מתוקה נועה. ילדה שמנה שכבר בגיל שמונה למדה להתנצל בפני העולם שלא כל כך נעים לו להסתכל עליה.

באחד השיעורים היא סיפרה לי שאמא שלה כועסת עליה כי אתמול ביום ההולדת של בת דודה שלה היא אכלה את הקרמבו שחילקו לה יחד עם כל הילדים. "הרסתי את הדיאטה, ואמא כעסה, עכשיו אסור לי לראות טלוויזיה" היא אמרה בזמן שניסתה למשוך זמן ולהיזכר בכפולות של שמונה.

שתקתי וחשבתי על אמא של נועה שסוחבת על גבה כמה וכמה קילוגרמים עודפים משל עצמה בנוסף על אלו של בתה.

"את יודעת נועה" אמרתי לה בשקט והסטתי הצידה את מחברת החשבון "גם אני פעם הייתי בדיוק כמוך" היא הסתכלה עליי בתמהון ואמרה "לא יכול להיות, את רזה!"

"אני לא בדיוק דוגמנית נועה, אבל כשהייתי בת שמונה הייתי מאוד שמנה, וגם כשהייתי בת תשע וגם כשהייתי בת עשרים. ועכשיו תסתכלי, אני כבר לא שמנה, ואני עדיין אוכלת קרמבו מדי פעם כשמתחשק לי."

סוף סוף הציץ חיוך קטן בזווית הפה של הילדה המתוקה שהעולם לא אוהב.

וסוף סוף קיבלתי תשובה לשאלה כמה זה שמונה כפול שש. קרמבו. 

 

 

דרג את התוכן: