רציתי לשכב איתך.
 אתה ידעת,

 וחברה שלך ידעה, כך אמרת לי 

וחבר שלי ידע כי אני סיפרתי לו. 

 היית שולח לי פרחים. כל יום ראשון היה מגיע שליח עם זר , בשעה שתים עשרה. צהובים. חמניות, כריזנטמות, גרברות, ורדים- כל יום ראשון – וצהובים. לא היה זה זר גדול או מוגזם. זר קטנטן ארוז בתשומת לב מיוחדת. כנראה גם לא יקר.לא צרפת אף מילה. אבל אני ניחשתי. פעם אחת צורף לזר פתק ובו המילים: "באהבה ר". 

(ניסיתי לנחש את שימך והצחקתי את עצמי. ראובן. רפי. רחמים. רפאל. ראם....)

אחרי הפעם השניה הייתי בטוחה שתתמיד, והשתדלתי להשאר במשרד בשעה שתים עשרה. דחיתי פגישות ושיחות. המתנתי. ואכן, הזר הגיע. תמיד היית מפתיע בבחירת הפרחים – אולם הם היו תמיד צהובים. למדתי לאהוב את הצבע. לפעמים היית מוסיף לפרחים חפיסת שוקולד, או ביצת קינדר. ידעת להפתיע אותי.  

רציתי לדעת אם כך אתה מפתיע גם את החברה הצמודה שלך. היא הרי היתה החברה איתה היית מופיע בציבור. כך אמרת לי. איתי היית רק מדבר.

אבל אני התחלתי להתאהב. 

כל יום בשעה שתיים בצהרים היית מתקשר. היינו מדברים שעה, ומנתקים. אתה היית מספר לי מה עשית באותו היום,  מה אתה חושב, מה אתה קורא (סיפרת שקראת ספר מדהים של סופר יווני ששכחתי את שמו),דיברנו על סרטים, סיפרת לי על החברה שלך, על מעשיה, יום אחד סיפרת לי שנודע לה על שיחותינו, והיא הביעה התנגדות נחרצת, אולם אתה אינך נכנע לרצונות של אחרים.

התרגלתי לצלצול  שלך.  אפילו חיכיתי לו.  חששתי שאני בעיצומה של התאהבות. לא רציתי.  אהבתי את רוני.  

מצאתי את עצמי מתקשטת כל בוקר למקרה שתציע לי להיפגש איתך. מקדישה תשומת לב ללבוש שיחמיא לי – הייתי אז כמעט בת עשרים ושתים. הייתי מתאפרת קלות – הגם שלא הייתי צריכה. נעלי התאימו לבגדי, ושערי השחור האריך בקצב הרסני כמעט.  (הורמונים???). קראו לי במשרד זאת עם השיער הארוך.

אך ביום ראשון, כל יום ראשון היו בגדי צהובים. אולי תפתיע אותי..... (הרי ידעת היכן אני עובדת....)אפילו רוני היה מעיר לי על הזמן הרב שאני מקדישה בבקרים לקראת יציאה לעבודה. אבל אני כבר לא התייחסתי להערות.

אהבתי אותך וייחלתי אליך. רציתי לשכב איתך.

לא עזרו השיחות שלי עם עצמי. רציתי. 

כל יום כשהיית מתקשר, הייתי מנסה לדמיין אותך. גבוה, חטוב, בלונדיני, עינים כחולות – מושא אהבה של כל בחורה. היה לך קול מלטף וחשבתי שאילו הייתי מבקשת ממך לשיר, הייתי מתרפקת על קולך הרך והנעים אך תקיף במקצת.

לפעמים היית מתווכח איתי במיוחד כשהשיחות גלשו לנושאים הקשורים לחברה חינוך או פוליטיקה, והרגשתי שהדעות שלי מכעיסות אותך. כשהסכמת איתי, היית מחמיא לי. 

במשרד קינאו בי משום שחשבו שאת הפרחים והשוקולדים שולח החבר שלי, ואני פחדתי שלחברי במשרד תהיה פליטת פה, לכן כאשר ארגנו אירועים של המשרד התנצלתי בפני רוני כי המפגש הוא ללא בני זוג. 

חלף כמעט חודש. גמלה בליבי החלטה. לבקש ממך להפסיק להתקשר. זה קרה לאחר שרוני שאל אותי בוקר אחד מי זה ר. הבנתי שדיברתי מתוך שינה.  התעצבתי.  

הגיע יום ראשון. חיכיתי לפרחים ולשיחה איתך והתלבטתי איך לבשר לך שמחר אני חוגגת יום הולדת עשרים ושנים וזו סיבה מצויינת להפסיק את הרומן הוירטואלי הזה.

השעה שתים עשרה. אין שליח. אין פרחים.. 

הטלפון בחדרי צלצל בדיוק  בשעה שתיים. לא עניתי.

הטלפון צלצל שוב כעבור מספר דקות. קראתי לחברתי שלומית וביקשתי שתאמר שיצאתי. ויצאתי.  

 בטלפון היה רוני. ביקש ממני להכנס לסטימצקי ולקנות בשבילו את הספר שיער צבוע אדום מאת הסופר היווני קוסטס מורסלאס.שלומית רשמה את ההודעה. 

קניתי את הספר.

הלכתי הביתה מתוחה. אולי אף כועסת. יודעת שמבלי לדבר על זה – זה נגמר. תם. הסתיים.

אין יותר פרחים ביום ראשון.

אין יותר שיחות כל יום בשעה שתיים.

באיזו דרך תבחר האהבה?

 ריקנות אחזה בי. 

נכנסתי הביתה. 

על השולחן היה אגרטל ובו זר ורדים ענק. צהובים.