מיה התעוררה בארבע בבקר עם בכי של בעתה
מיהרתי לחדרה
היא ישבה במיטתה עם מבט של זוועה בעיניים
כשנכנסתי, היא התרוממה במהירות ונצמדה אלי בחיבוק נואש
"מה קרה מתוקה...." היא לא הגיבה ורק הצמידה את פניה לצווארי
ואני חשתי את נשימתה המהירה
חיבקתי אותה חזק
יודעת שברגעים אלו אני מקור הביטחון שלה
הדבר היחיד להיצמד אליו כשהכל מסביב סוער
נשקתי אותה והיא סירבה להרפות במילים חסרות משמעות אך בטון מרגיע ומלטף
הרגעתי אותה ולאט לאט רפתה אחיזתה...
לאחר רגעים ארוכים היא הסכימה לשחרר
ואז פלטה מילה אחת..... "החיה"..... "אהה..." אמרתי, "ראית חיה בחלום"
והיא נענעה בראשה..... והדגימה לי בפניה את הבעת פניה של "החיה"... "אסור לבטל", "אין להכחיש" חלפו בראשי הנחיות שקראתי פעם בספר גידול ילדים
על סיוטי לילה של ילדים.
אז מה כן אומרים ????? הסתכלתי מסביבי לכל מיני כיוונים שאליהם הצביעה מנסה להראות לי את "החיה"
"אהה, זה???" אמרתי (אף שלא ראיתי דבר כמובן)...
לקחתי את פנס החרום בידי והארתי לכיוון שהצביעה
"את רואה, זה פנס הקסם. אם את מאירה לשם, החיה הופכת להיות חמודה וקטנה".... היא הביטה אלי בחוסר אמון.
"הנה, תראי" ונתתי בידה את הפנס.
"את הקוסמת הגדולה, ובידך פנס הקסמים" אמרתי, מנסה להחזיר לה תחושה של "שליטה" אל מול "החיה".
"אם מופיעה חיה בחדר, את מאירה עליה והיא מיד הופכת להיות קטנה חמודה"....
לא ממש שכנעתי אותה. הדיון על "החיה" נמשך כך במשך שעה ארוכה.
העייפות התחילה להכריע אותי.... וגם קצת ייאוש.
ואז משום מקום הופיעה לה ההברקה.... אין דבר שקצת הומור לא פותר אותו.
וכשהיא קראה לי בפעם העשרים וכמה .... אמרתי לה:
"אוף, תגידי לחיה הטיפשה הזו שתלך לעשות פיפי ולישון ושתפסיק להפריע לנו...."
הבטתי בפניה וראיתי את הבעת חוסר האמון.
ואז חזרתי ביתר תוקף תוך שאני רוקעת ברגלי: " נו די כבר, תגידי לה שתפסיק להפריע לנו. פיפי ולישון".
היא הביטה בי ולאט לאט הפציע חיוך (נדמה לי שגם השמש כבר הפציעה מעבר לתריס המוגף)......
בהדרגה החיוך התרחב: "אבל אמא, אין כאן חיה בכלל. את מבולבלת......" |