בפוסט האחרון נגענו על פני השטח בשאלת עצמאותה של ישראל בניהול מדיניות החוץ שלה. זה נושא רחב, שללא ספק עוד יעסיק כמה וכמה פוסטים. והנה, האירועים האלימים האחרונים בגדה המערבית (ההתפרעויות של מתנחלים באזור יצהר) מעוררים סימני שאלה לגבי עצמאותה של מדינת ישראל בניהול מדיניות הפנים שלה, ובהקשר זה, ספקות עמוקים לגבי יכולתה של המדינה להשליט סדר בטריטוריות שנמצאות תחת אחריותה ושליטתה הפורמלית.

קצת רקע: השטחים שנכבשו ממלכת ירדן וממצרים ב1967, היינו הגדה המערבית ורצועת עזה, הם שטחים שמוגדרים על פי החוק הבינלאומי כשטח תחת כיבוש צבאי. בשנים האחרונות התרגלנו לשימוש במושג "תפיסה לוחמתית" כדי לתאר את אותו המצב. החוק שאמור להיות מושלט בטריטוריות אלו הוא החוק הבינלאומי, ובמקרה זה הפרקים הרלוונטיים של אמנת ז'נבה הנוגעים לשליטה צבאית בשטח כבוש.

עם זאת, המציאות מראה שהשימוש בחוק הבינלאומי כבסיס להשלטת הסדר בשטחים מצומצם לפסיקות בודדות של בג"ץ. לאורך עשרות שנות השליטה בשטחים, נוצרה שם תורה פסוודו-משפטית שהתבססה על תקנות של המנהל האזרחי וצווים של המושל הצבאי, שלצורך יצירת מראית עין של "חוקיות" להחלטותיהם לקחו השראה ממקורות משפטיים מגוונים, יהיו אלו עותומניים, ירדניים, בריטיים, בינלאומיים או ישראלים.

זה עבד לא רע בתור פתרון זמני, אבל החטיא את המטרה ארוכת הטווח שלשמה פותח: מערכת השליטה המטולאת של ישראל בשטחים לא הצליחה ליצור מונופול אמיתי על השימוש בכוח. תחת זאת היא יצרה סוג של שותפות עם קבוצות של אזרחים חמושים כדי לתחזק את השליטה גרידא בשטח.

כדי לנהל שליטה אפקטיבית, ממסדית בשטח, המדינה חייבת לשלוט על הפעלת הכוח בתוך שטח השיפוט שלה. רעיון זה פותח בהרחבה ע"י מקס וובר בתחילת המאה העשרים, וקבע שהגדרתה של המדינה בתור שכזו תלוי ביכולתה להיות הגורם שבידיו המונופול על האלימות בתוך השטח המוגדר כתחת אחריותה.

מדינת ישראל, ביוצרה ובעידודה את מפעל ההתנחלות, ביטלה את הסיכוי ליצירה של מונופול על הפעלת הכוח בשטחים תחת שיפוטה.

בתהליך ארוך אך הדרגתי, המתנחלים השתלטו על הפעלת האלימות בשטחים. כיום ניתן להגדיר את מדינת ישראל וגורמי האכיפה שלה כשותפי משנה במערכת השליטה בשטחים, לפחות מבחינת השליטה על האלימות ווהיוזמה להפעלתה. המבצעים הצבאיים הבודדים של צה"ל משמשים בד"כ למטרות של הטיית דעת קהל בתוך הקו הירוק, והבקרה הבטחונית במחסומים היא למעשה עבודה שחורה למען המתנחלים, המשחררת אותם מרוב עולו של הבטחון השוטף בישוביהם ומפנה להם זמן לפעילות אופנסיווית, כמו פשיטות על כפרים, תקיפה של מוסקי זיתים ולאחרונה אף תקיפה של כוחות הביטחון והשליטה של מדינת ישראל עצמה.

המקרה האחרון הוא לענייננו החמור ביותר, היות והוא מסמן את קץ השותפות במונופול על האלימות מבחינת המתנחלים. למדינה ומסדותיה עדיין לא ברור כיצד לנהוג, והיא נקרעת בין אחריותה לבטחונם של אזרחיה שמעבר לקו הירוק לבין צורך ההישרדות שלה כמערכת. ברור הדבר, שלטובת רוב אזרחי המדינה החיים בתחומי הקו הירוק, כדאי שהמדינה לא תפסיד את קרב המאסף על מונופול השליטה באלימות.

אני לא מתייחס כאן לשאלת העברת השטחים לידי הפלשתינאים, שתיקבע במשא ומתן. השליטה בשטחים יכולה להמשיך באופן זמני גם ללא נוכחות המתנחלים, שכבר הוכח לא פעם ולא פעמיים שהם-הם אלו שהופכים את השטחים למסוכנים, גם בעבור תושביהם המקוריים הערבים כמו גם בעבור כוחות הביטחון הישראלים.

הפתרונות האפשריים הם שניים: הראשון הוא החלת החוק הישראלי בשטחים, מה שיהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה וכתוצאה מכך, קץ המדינה היהודית. הפתרון השני הוא, החלת החוק הצבאי השטחים לפי אמנת ז'נווה, מה שיחייב פירוק מיידי של ההתנחלויות, איסוף הנשק מכל האזרחים הישראלים החמושים והחזרתם של אותם אזרחים לתחומי הקו הירוק.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תעשה את הבחירה המובנת מאליה בין השכל הישר והחוק שהיו נוכחים כשהוכרזה עצמאותה, לבין המשיחיות והכאוס השלטוני שהביאו אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום.