הרומן היחיד שכתב עד כה המשורר אורי ברנשטיין לא זכה לתשומת הלב הראויה לו מאז פורסם בתחילת שנות האלפיים.

הרומן עוסק בזכרון האנושי על מה שארע לפני שנים רבות: האם מה שאנו זוכרים קרה באמת? גיבור הרומן מנסה באופן נואש לזכור את המהלך האמיתי של חייו. הוא סוקר את המאורעות והאהבות המהוות את פסיפס חייו אך הזמנים והמקומות מתערבבים והוא נכשל בנסיונותיו להגיע אל וודאות כלשהי, אל אמת שהוא יכול להיות בטוח בה.

הוא מספר פרשיה מרתקת שדמויות היסטוריות ודמויות שבדה מליבו מתערבבות. הגיבור חש ניכור אל הארץ אך מגלה שהיא המקום היחיד בו הוא יכול לחיות את חייו שהספק בהם רב מן הוודאי.

המוטו שהסופר בחר לרומן הן שתי שורות משיר של אלטרמן:

"כך נוסע הזמן. הוא יקר ושביר.

  הובילוהו לאט. הובילוהו לאט."

ובהתאם למוטו מתנהל גם קצבו האיטי, הקאמרי של הרומן.

"ההשתנות היא הגלות האמיתית", טוען הסופר, "שכן השכחה אינה כלל ועיקר העדרו של הזכרון אלא קיום בעל גוף בזכות עצמו, המתגלה לא רק במקום שהזכרון בוגד בנו אלא דווקא במקום שבו הוא במלוא כוחו, קיום מקביל ותקף שכוחו איתו ממש ככוחה של ההיזכרות; ניתן להפעילה, את השכחה, במכוון ומדעת ממש כפי שאנו מפעילים את הזכרון; ויש לה נהגים משלה, לשכחה: היא מסייעת לנו שלא לדעת לחלוטין, היא עוקרת את הידיעה משורשיה, מלכתחילה, כאילו לא היו דברים מעולם, כמו נעלמו ממקומות או שנים עד כי גם במאמץ לא ניתן עוד להזכר בם, לעתים גם לא ניתן להזכר בכך שהיו כלל, היא תכסיס אנושי ומביא מרפא של המחשבה שאינה יכולה, עתים, לשאת בסבל ההיזכרות.

מול המודל המפורסם של מרסל פרוסט - הנסיון להשיב לאדם הבוגר זמן אבוד, על כל דקויותיו, באמצעות מעשה ההיזכרות, מציב ברנשטיין מודל אחר: יכולתו של מעשה ההיזכרות להשיב לעבר שהתפוגג את מידותיו שתפחו מעבר לכל דמיון. מול הדימוי של עוגיית המדלן הננגסת וממלאת את הפה בטעמו של הזיכרון עולה הדימוי של המראה הנשברת בשוגג בשעת משחק ומפזרת לכל עבר פסיפס של זמנים הנאספים לכדי רומן אודות הזמן, הזיכרון והשכחה ואודות יכולתה המוגבלת של הספרות לתרגם את המציאות למילים.

ראוי להזכיר, כשדנים ברומן של אורי ברנשטיין, את דבריו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור: "אין אנו יכולים להבין את החיים אלא כשאנו מהרהרים בעבר. אין אנו יכולים לחיות אלא כשאנו צופים כלפי העתיד."

ועוד ענין עלה במוחי כשנזכרתי ברומן של אורי ברנשטיין: יכול להיות שיוסי שריד הושפע מ- "ספק חיים" כשכתב את ספרו - "ולפיכך התכנסנו"?