אתמול בצהריים מישהו זיהה אותי. לא משהו חשוב, באמת. הסטטיסטיקה פשוטה, אחד מכל שבע מאות איש במדינה הזאת קרא פעם משהו שיש לי לומר. זה לא הרבה, אחד משבע מאות. זה בסך הכול עשרת אלפים אנשים. בערך פי עשרים איש קוראים מדי יום את סימה קדמון או בן כספית. שלוש שנים של כתיבה, ואחד משבע מאות. ופעם אחת בן אדם ניגש אליי ושואל אותי אם אני נמרוד אבישר.

שאלה טובה. ברור לי, הרי, שהוא לא התכוון לשאול אם אני נמרוד אבישר שפעם אהב את א' ואחר כך בכה קצת וחזר הביתה והבין שכלום לא יהיה אותו דבר. הוא גם בטח לא התכוון לשאול אם אני נמרוד אבישר שמרגיש מדי פעם שהעולם הזה קטן וגדול עליו, קטן כל כך שהוא לוחץ בצדדים, וגדול כל כך שאי אפשר להתעלם מהלחץ.  לא, הוא רצה לדעת אם אני נמרוד אבישר שכתב לפני כך וכך זמן משהו על איזה פריימריס במפלגת העבודה. ואני חושב שמכל הנמרוד אבישר שאני מכיר,זה הנמרוד אבישר האחד שלא הייתי רוצה שיזהו אותו ברחוב.

ביג דיל, לא עשיתי שום דבר שמצדיק זיהוי ברחוב. הייתי בטלוויזיה פעמיים, פעם בהפגנה ופעם בתכנית ילדים. כתבתי כי אני חייב, באופן שרק אנשים כותבים יודעים שהם חייבים לכתוב. פעם או פעמיים בכיתי בלוויה. פעם חברה טובה שלי נפצעה בפיגוע ומאז יש לה צלקת ליד העין, והתקשרתי לבית הספר לשאול ורעיה המזכירה אמרה לי רק שהיא בבית חולים. סטנדרטי.

אקסית אחת, אובססיבית, אמרה לי פעם שאני צריך למצוא את האני האמתי בין השכבות. מבזק חדשות: אין כזה. אה, אתם מקבלים את הידיעה הזו ככה. אני הייתי צריך לקלף. הנה אני לפני שנתיים - ושכבות. הנה אני לפני חמש שנים - ושכבות. הנה אני לפני חמש עשרה שנים - ושכבות. הנה אני בן ארבע, רב עם אחותי הגדולה על משחק - ושוב שכבות. וכל קילוף כזה כואב כמו תלישת יד מטאפורית. אני שכבות. זה האני האמתי. אמרתי לה, אין אני אמתי. יש שכבות. היא לא רוצה שכבות. רוצה גבר שיתקן לה את המדף בסלון, ויבכה תוך כדי זה כי בדיוק מישהי נכנסה להיריון בטלוויזיה מאחות של אבא של בעלה, ומה לעזאזל היא הולכת לעשות עכשיו. מישהו שיהיה במיטה דמות מ"סקס והעיר הגדולה" או מספר של א.ב. יהושע, אבל יסתכל על חתול ברחוב ויאמר "איזה פושפושון". מישהו שלא יפליץ מתחת לפוך אבל שישתה עראק. מישהו שאין לו שכבות. קחי את הלב שלו, שחקי בו כדורגל, תחזירי למקום - הוא שלך, וזה לא יכאב. נתתי לה הוראות כיוון לכותל המערבי, והבנתי את המטאפורה רק אחר כך. זה קורה לי הרבה. 

אולי יש גבר כזה. אולי היא התחתנה והביאה ילד. אולי היא לא. בטוח היא התקשרה שלשום. "הלו".

"נמרוד?"

שאלה טובה.

השם שלי הוא בסך הכול דרך נוחה להתייחס אליי, אני מניח. כשהייתי ילד איזה מורה קרא לי ג'ינג'י ורצתי להסתכל על השיער שלי במראה. לא גי'נגי'.  ופעם שאלתי ניצולת שואה איפה אלוהים היה, והיא אמרה לי שהוא יודע את הסיבות של עצמו. שאלתי אותה אם זה עוזר לו לישון בלילה. 

שאלה טובה.

 אבא שלי התרגש נורא שזיהו אותי. "אתה מפורסם", הוא אומר לי. על חוף ים בנורווגיה, בעיירה נידחת שבנידחות, במסעדת דגים מקומית, מישהו קורא לאבא שלי. "אני לא מאמין. מה אתה עושה פה?" ואני מפורסם. חה. מה הביג דיל בלהיות מפורסם. לא רוצה שיזהו אותי. לא רוצה פרסום. אין לי ברירה. אני כותב. לפעמים שירים, לפעמים סיפורים, לפעמים ניתוחים אקטואליים. זה יוצא לבד. הלוואי והייתי מתמכר למשהו אחר כדי להוציא את זה. בינתיים אני רץ על הגשר, והילדים תמיד אחריי. אחרי שנאלצת להסביר למורה שלך לטבע בכיתה ד' שלא הגעת לשיעור כי הילדים נעלו אותך בשירותים של הבנות, וכל מה שהיה לה להגיד זה שאני יותר גדול מהם, פחות אכפת לך. שאלתי את האובססיבית למה השכבות המתות, הדברים שהייתי יכול להיות, הם הכואבים ביותר. 

שאלה טובה.