הסתבר לי, שאני חילזון גשם. יש לי שני משושים ארוכים, אני מוציאה אותם לעולם ואם משהו מפחיד אותי מיד אני משתבללת  לתוך השריון שאני סוחבת על הגב. זה נשמע כמו סידור מוצלח – כשאני רוצה רואים אותי וכשאני לא רוצה אני בפנים, ורואים רק את השריון. שבלול על הגב זה מקום נוח להיות בו, חם, נעים, וזמין. כל כך זמין, שלמדתי לברוח אליו כל הזמן. כל כך נוח, שלא שמתי לב שנתתי לפחד לנהל אותי, להגיד לי מתי אני נכנסת לשבלול ומתי לא.

פחד קהל, פחד מחשיפה, פחד מיותר מדי אנשים במקום אחד, פחד מחוסר נוחות וחוסר כל, פחד מאלימות, פחד מתאונות, אסונות, וכוח עליון, כל פחד הוא תרוץ מצוין למשוך את המשושים פנימה ולהעלם בתוך השבלול.

ביום בו קיבלתי את השיטה הכחולה, יצאתי מהשבלול. יצאתי לגמרי, לא רק עם המחושים. הנחתי אותו בצד, חשבתי שאחזור אליו אחר כך, אם יבוא לי, אבל כשרציתי לחזור לא מצאתי אותו. השבלול שלי נעלם, התמוסס, התעופף לאי שם, ואני נשארתי מול החיים בלי עיר המקלט שלי.

עכשיו, בלי האפשרות להגיד כן לפחד, עמדו מולי הלב, האינטואיציה וההיגיון.

כל החיים אמרו לי לחשוב לפני שאני מדברת, אז החלטתי לפנות להיגיון ולתת לו להחליט בשבילי מה הלאה, הרי עכשיו, כשאני סוף סוף יודעת מה אני אמורה לעשות בחיים, כדאי באמת לעשות עם זה משהו. הסברתי לו שאני רוצה להעביר את האנרגיה הלאה, והוא ענה לי שאני משוגעת, לא עוזבים עבודה כמו שלי בשביל כלום, ובכלל מה פתאום.

תמיד הערכתי את ההיגיון שלי, אז התפלאתי לשמוע אותו מדבר בצורה כזאת. הסתכלתי לו טוב טוב בעיניים, נכנסתי לעומק, ומצאתי שם את הפחד יושב בחושך ומזיז להיגיון את השפתיים. אמרתי לו יפה תודה ושישמור את הדעות שלו לעצמו והלכתי לחפש את הלב והאינטואיציה.

מצאתי אותן יושבות יחד, שותות קפה בכיף. כששאלתי מה הלאה, הרימו עיניים ואמרו "כבר דיברנו על זה, לא?".

אז מה הלאה? היום יש לי יום של סימני שאלה גדולים ומבריקים, שמרחפים מולי באוויר בלי תשובות. אני יכולה לצעוק שאלות כל היום, לא יצא מזה כלום.

פעם, הייתי חילזון גשם. היום אני סימן שאלה.