| כבר בפעם הראשונה בה סיפר לי אבא את אחד מסיפוריו המופלאים, התבררו לי שני דברים אשר השפיעו עלי בצורה קיצונית ושינו לגמרי את מסלול חיי. היה זה ביום הולדתי השלישי שהיווה למעשה גם יום הזיכרון השלישי ליציאתה של אימי למסעה בדרך לשומקום. בסיפור, כמו ברוב סיפוריו של אבא, שלטה הפנטזיה בכל נימיו ומשפטיו. גיבור הסיפור, שהיה למעשה אני, או שמא נכון יהיה לומר סוג של אלתר-אגו ספרותי שלי, נפל בתחילתו לתוך חור באדמה בניסיון להשיג את כדורו שהתגלגל פנימה. מכאן והלאה הלך הסיפור והסתבך, כשהילד זחל בתוך מחילה צרה, נתקל ביצורים מפחידים, נלחם בהם בעזרתו של חולד עצוב וחברותי, גבר עליהם והכריעם, רק כדי לגלות שלמעשה נלחמו בו כיוון שפחדו מפניו. הוא הפך לחברם הטוב ואף השיא להם עצות רבות כמו למשל כיצד לשמור על ביתם יבש כל השנה והבטיח לבקרם בחגים. היצורים והחולד הדריכו אותו בחזרה לביתו דרך פתח אוורור ישן כשלושה קילומטר מהבית. הלוואי ובחיי האמיתיים, היו הרעים הופכים לטובים כמו בסיפוריו של אבא. שני הדברים אשר התבררו לי אותו ערב דרמטי היו קודם כל שאבא הוא מספר נהדר. הוא ידע כיצד לנסוך בסיפוריו את הקסם המסתורי במידה כזו שלא ידעת האם זו מציאות או דמיון וכך היה מושך את שומעיו באפם, מוביל אותם בנבכי דמיונו. תיאורי הדמויות היו מפורטים וגם מאוד צבעוניים, אבל לא מעייפים. לו עצמת עיניים בזמן שהקשבת לאבא המספר היית רואה על מסך עפעפיך בדיוק את מה שעליו דיבר אבא. ותמיד, אבל תמיד, היה אצל אבא בסיפוריו את מה שמוכנה בקולנוע 'אקשן'. מובן שלא הבנתי כל זאת בגיל שלוש, אבל איכשהו, באופן שאיני יכול להסביר, ידעתי את זה כבר אז. מין קסם שכזה...אבא לא הגדיר עצמו כסופר (מעולם לא פורסמו סיפוריו). הוא אמר שהוא מספר סיפורים ולעיתים, בעיקר כשנחה עליו רוח סנטימנטאלית, כינה עצמו בנו של קוסם. הוא טען כי כל סיפוריו אינם המצאות אלא אירועים אשר התרחשו באמת והוא רק עבר לידם או נקלע במקרה לתוכם. למרות שחלק נכבד מהסיפורים היו עלי, איני יכול להגיד בביטחון מלא כי אף אחד מן הסיפורים הללו לא התרחש באמת, אבל גם ההפך היה נכון. מאז בגרתי התחלתי להתייחס לדבריו של אבא כאל חלק ממערך שיווק מתוחכם המשכנע את המשוכנעים בדבר הימצאותו של הקסם בינינו. כשאבא אמר כי הוא בנו של קוסם, הוא התכוון לכך שסבא יוסף, אותו הכרתי רק מהסיפורים, היה קוסם כה גדול עד שכל צפון אפריקה שיחרה לפתחו. לפי אבא, סולטאנים ומלכים היו שואלים בעצתו. אימהות הביאו אליו את בנותיהן בכדי שימליץ על שידוך, בעלי חנויות היו מתייעצים איתו לגבי סחורתם ולכולם היה סבי עוזר. אבא היה מדבר על אביו ודמעות נצצו בעיניו. הוא אהב אותו וכעס עליו על שנשאר במרוקו ושלח אותו לישראל. עד כמה שישמע הדבר מוזר לא ידע אבא כי הוא יהודי עד שבא אביו והודיע לו שהוא כזה ושעליו לעלות לארץ. "יום אחד בא אבא הביתה וסיפר לנו כי אנחנו יהודים." היה פותח בסיפור אותו שמעתי אולי אלף פעם. עכשיו, אמנם הכרתי את הסיפור כמעט בעל פה, אולם בכל פעם היה בו משהו השונה במעט מהפעם הקודמת בה סיפר, כאילו כל פעם הומצא הסיפור מחדש. פעם היה סבא קוסם ודייג, פעם אחרת לקח את אבא ואחותו לשייט בים התיכון כמחווה על הצלחה בלימודים, פעם היה זה בכלל שייט באגם קטן במרכז הרי האטלס במרוקו שעל קיומו לא שמעו אפילו התושבים המקומיים. בכל פעם כאמור היה מיקום בשייט שונה, וכן גם כלי השייט וגילו של אבא ובחלק מהווריאציות היה שונה גם מספר הדמויות אבל בכולם הוא נפל למים וכמעט וטבע, בכולם ניצל על ידי נערה מסתורית אשר הופיעה מתוך המים העמוקים, נשקה אותו על פיו וחייכה את החיוך הכי יפה בעולם, חיוך אותו לא ישכח בעולם, "החיוך של אימא שלך," כך קרא לו אבא. הוא היה משוכנע שהנערה במים ואימא שלי היו אותו אדם. היא העלתה אותו על פני המים, שם נמשה על ידי ספינת דייגים יפואית לחופי מדינת ישראל הצעירה. אף פעם לא הבנתי כיצד נפל למים במרוקו ונמשה בישראל. מן קסם שכזה...הדבר השני שהתברר לי אותו ערב בו סיפר לי את סיפורו הראשון היה שאני אוהב להקשיב לקולו המספר. ודבר זה אינו שכיח, כיוון שלא לכל מספר יש קול כה מהפנט כמו קולו של אבי. ידעתי אז, באופן בו ילדים יודעים ללא שום צורך בהסברים וסיבות שקולו של אבא וסיפוריו ילוו אותי כל חיי מבלי שאוכל, מבלי שארצה להיפרד מהם. קולו היה שזור בחלומותיי והם היו הדבר הקרוב ביותר בזיכרוני לסיפוריו של אבא. למעשה, אני משוכנע שחלומותיי עוצבו על ידי סיפורי אבי. בפעולות של תנועת הנוער במושבה הקטנה היו מזמינים את אבא מפעם לפעם לספר איזו פנטזיית אימה, בעיקר כשהיו המדריכים מקבצים אותנו בלילה לפעולת 'א"ש לילה'. ממש כחלק ממתכונת קבועה, כאחד מהיסודות הקיומים של 'א"ש הלילה' יחד עם ה'פזצט"א', ה'שיבולת' וה'פריז' כך היה גם סיפורו המפחיד של אבי. לפחות בשביל להפחיד את ילדיהם, היה אבא טוב מספיק לתושבי בית לאה. מאז הערב ההוא רציתי להיות סופר, רציתי לספר סיפורים כמו אבי.עזבתי את אבא. רבנו, צעקנו, התעקשנו ולבסוף הלכתי ממנו. למעשה, התיאור המדויק הוא שאני רבתי, צעקתי, התעקשתי והלכתי בלי להיפרד לשלום. היה זה בגיל שמונה עשרה ומאז, במשך קרוב לחמש עשרה שנה לא דיברנו. התנתקתי ממנו ויחד עימו עזבתי מאחור את חיי הקודמים. בית לאה ואנשיו כמו נשכחו בעברי, טבעו בביצת זיכרוני. לכן גם הייתי מאוד מופתע כשעניתי לטלפון אותם אחר צהריים של התחלה ומיד זיהיתי עם מי אני מדבר.אותו יום חגגתי את יום הולדתי השלושים ושלושה בעזרת פרוסת עוגת גדולה ושורה נוספת על המחשב אותה לא הצלחתי לנסח כפי שרציתי. הטלפון צלצל וכשהרמתיו ואמרתי את ה'הלו' הרגיל שלי הזדהתה מהצד השני מיקה ושאלה אם שמעתי מה קרה וכן, האם תוכל לעזור במשהו. לומר שחגגתי תהיה הגזמה פראית כיוון שאינני נוהג לחגוג מיום שעזבה רחלי, ובנוסף, מאז עברתי את גיל שלושים מהווה תאריך יום הולדתי רק ציון דרך במסעי המתקצר לעבר הארבעים. גם כן, עוגת גבינה עם פרורים, עם כל הכבוד לגבינה וכן לפרורי הבצק המפוזרים מעליה, אינה דבר לא שגרתי בכדי להיחשב כחגיגה.לא דיברתי עם מיקה מאז עזבתי את בית לאה. בעבר, בגיל הנעורים, היא הייתה חברתי הטובה. גרנו בשכנות והוריה, זוריק ורות היו אולי היחידים בכפר שלא העבירו ביקורת גלויה על אבא או צחקו על מבטאו השונה או מוצאו המזרחי. הם קיבלו אותו כפי שהיה עם סיפוריו המוזרים וחבריו המשונים שהיו פוקדים אותו בביתנו מפעם לפעם. רבות מהתנסויותיי הראשונות חוויתי במשותף עם מיקה. יחד ברחנו מבית הספר, יחד התגנבנו לבריכת השחייה בלילות, הקמנו מחנות נסתרים של אינדיאנים וכבשנו ארצות חדשות. יחד גם שיקרנו למבוגר בפעם הראשונה. היה זה למורתנו זיוה בכיתה ו' והיינו נרגשים ומתוחים מהסיכוי שהשקר יתגלה. וכשהתברר לנו שאף אחד לא גילה, היינו מאושרים, אבל קצת מאוכזבים, שהרי בשביל מה לבצע חטא בלי ההנאה המתלווית לפחד פן ניתפס? למדנו יחד בבית הספר, טיילנו וחקרנו את האזור שסביב הכפר וישנו בחוץ. מיקה הייתה בת בית אצלנו ואלסנדרה אהבה אותה וכן גם אבי. אבל כשסיפרתי לה שאני יוצא עם רחלי, כעסה כל כך עד שהפסיקה לדבר איתי וניתקה את הקשר המיוחד הזה שנרקם בינינו. היינו חולפים אחד על פני השנייה ומתעלמים זה מזו כמו שני זרים, כאילו היינו מתקיימים במישורים שונים, מקבילים שלעולם לא יפגשו עוד. אותו זמן הייתי בטוח שהתנהגותה מתנשאת וגזענית בגלל מוצאה של רחלי ואף הטחתי בה האשמה זו. הדבר העמיק עוד את הקרע בינינו שהלך וגדל ככל שחלף הזמן. "לעזור במה?" שאלתי את מיקה אשר כפי שזכרתי לא בזבזה זמן בדיבורים מיותרים של 'מה נשמע?' או 'כמה זמן עבר מאז דיברנו לאחרונה'."אז לא שמעת!" קבעה, "אבא שלך נעלם."אבא שלי נעלם? עוד אני שובר את ראשי בשאלה כיצד להתייחס לאינפורמציה החדשה המסעירה הזו, נפתחה דלת הדירה ויותם נכנס בסערה. הוא זרק את תיק בית הספר בקליעה מדויקת מבעד לפתח חדרו אל מיטתו ומיהר למטבח לחמם לו שניצל תירס ואורז בן שלושה ימים. כשחלף על פניי הושטתי יד ללטפו, אבל הוא היה מהיר ממני ומורגל בניסיונות הללו כך שידי תפסה אוויר ריק. "מה זאת אומרת נעלם?" שאלתי את מיקה."חזי לא מוצא אותו וכבר שבוע שאף אחד לא שמע ממנו, בכלל, הוא השתנה לגמרי מאז שאלסנדרה איננה."אלסנדרה איננה? כיצד זה יכול להיות? ולמה לא ידעתי על כך? "אלסנדרה?" היה כל מה שהצלחתי לומר."מי זה?" שאל יותם בפה מלא."מה?" שאלתי מבולבל, "אה... רגע. מיקה אני יכול לחזור אליך עוד מעט?" ניצלתי את הרגע להתחמקות. הייתי חייב זמן בכדי לחשוב על מה שסיפרה."אתה לא מתחמק ממני, נכון?" שאלה מיקה שלמרות השנים בהן לא נפגשנו, עדיין קראה אותי כמו ספר פתוח. הצצתי שוב אל יותם וכשראיתי שמבטו בצלחת האוכל שלו וידיו מתופפות כרגיל על השולחן, סובבתי בחזרה את ראשי. "מתחמק? מה פתאום מתחמק? תני לי את מספר הטלפון שלך ואני חוזר תוך שתי דקות.""כדאי מאוד שתחזור," התרתה מיקה, "זה אבא שלך, אפילו אם אין ביניכם קשר.""אני יודע שזה אבא שלי," הרמתי קולי ויותם הניף ראשו בחדות מצלחת האורז והשניצל התעשייתי. מיקה הכתיבה לי את מספר הטלפון ונפרדנו בשלום קר. כמעט חמש עשרה שנים לא שמעתי את קולה וכבר אנו רבים שוב. לא הספקתי לנתק את הטלפון כשיותם שאל, "איזה אבא? יש לך אבא?""כן," עניתי לאקונית. דמעות חנקו את גרוני וקולי נשמע לי עמום ומרוחק. אלסנדרה מתה?! האימא היחידה שהייתה לי."זאת אומרת שיש לי סבא?""נו," עניתי חסר סבלנות, "ככה זה בדרך כלל. אם לי יש אבא, אז סבירות גבוהה שלך יש סבא."יותם התעלם מזלזולי והמשיך לחקור, "ולמה לא סיפרת לי עליו?"ידעתי שיום אחד ישאל אותי על המשפחה והכנתי בראשי כמה תשובות אפשריות לכמה תסריטים שונים, כגון שסבו מת במלחמה, או שהוא נשאר בעיר אדאר אלביידא, שם אבדו עקבותיו, אבל הרגע בו שאל יותם על אבי, תפס אותי לא מוכן. "זה לא משנה," נבחתי אליו, "במילא הוא כבר נעלם. בטח יצא סופסוף למסע בדרך לשומקום.""מה זו הדרך לשומקום?" השתנה בבת אחת את תחום התעניינותו של בני. סבו נשכח לרגע בצד אל מול האפשרויות הגלומות במסע ועוד באחד כזה בדרך לשומקום."לא חשוב," נאנחתי, "סבא שלך נעלם וזהו." ניגבתי את עיניי בשרוול חולצתי."אנשים לא נעלמים סתם ככה," חיווה דעתו הילד בן החמש עשרה, "חוץ מאימא," הוסיף מיד, לא מוותר על ההזדמנות להכניס בי חבטה מאשימה."סבא שלך אינו סתם ככה," אמרתי, מדלג מעל ניסיונו לפתוח במריבה ולפתע קלטתי את פשטות האמת במשפט אותו אמרתי. ניתן היה לומר על אבי הרבה דברים, מהם טובים וגם פחות טובים ואולי אף רעים, אבל לא שהוא היה 'סתם כך'. אי אפשר היה להישאר אדיש כלפי אבא. עוצמת האהבה או האנטגוניזם שעורר כלפיו מצד אנשים תמיד הדהימה אותי."בוא נצא לחפש אותו," הציע יותם ואני נדהמתי. הייתה זו הפעם הראשונה זה עידן ועידנים בה הציע יותם משהו מיוזמתו ועוד צירף אותי ליוזמה הזו- 'בוא נצא (כלומר ביחד) לחפש אותו'. בסופו של דבר, אולי היה צדק בדבריה של יועצת בית הספר אשר הציעה לתת לילד זמן. האם עשר שנים (הזמן שחלף מאז הציעה זאת) מהוות זמן מספיק? מסתבר שכן. "איפה הוא גר?" שאל יותם, מוציא אותי מהרהוריי. איפה? ממה להתחיל? בשיחה אחת צריך להסביר לו את הכל? לספר לו היכן גדלנו אימו ואני? כיצד נפגשנו? מי הם סבא וסבתא שלו והיכן הוא בכלל הכפר הקטן הזה?"בכפר בית לאה." עניתי, "סבא גר בבית לאה.""וזה רחוק מכאן?""רחוק מאוד," מלמלתי, חמש עשרה שנה רחוק. רחוק מדי."כמה קילומטר?" הוסיף וחקר החשב הכללי במשרד המשפחתי. לא עניתי. מה כבר יכולתי לומר על יישוב הנמצא אמנם פחות משעה נסיעה מכאן, אבל למעשה ממוקם כל כך רחוק בזמן, שאותן חמש עשרה השנים המפרידות בין הפעם האחרונה בה הייתי שם לזמן ההווה הוא פסיק קטן במערבולת אליה נכנסתי בסחרור טלפוני."צריך למצוא אותו!" החליט יותם. "נכון," מלמלתי בתשובה, "באמת צריך למצוא אותו." |