כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Blog: The Sequel

    בלוג-אח ל-cinemascope.co.il, בלוג הקולנוע שלי. בבלוג הזה אני אכתוב בעיקר על... אמממ... אה... ובכן...

    זה קרה לפני 25 שנה

    10 תגובות   יום שלישי, 26/6/07, 11:04

     

    1982 היתה השנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. בעיני. זה אולי אוטוביוגרפי מכדי להיות מעניין, אבל יהיה קשה להבין את הבחירות השיפוטיות הנעשות במדור זה מבלי להבין את השנה בה הצטלל המבט הקולנועי שלי, השנה בה הקולנוע הפך לדת עבורי, השנה בה בתי קולנוע הפכו למקדשים, ובמאים לאלילים.

    פסיכואנליטיקאים עמלים שנים בניסיון לפצח את הפציינטים שלהם, למצוא את המאורע המכונן בו עוצבה האישיות והפסיכולוגיה של האדם היושב מולם. 1982 היא הנקודה הזו, על ציר הזמן שלי, ששינתה את יחסי לקולנוע. זו כמובן השאלה המתבקשת של הביצה והתרנגולת: האם היה משהו בחיים הפרטיים שהניס אותי אל הקולנוע, או משהו בקולנוע שגרם לי להישאר בו? התשובה, כרגע, אינה רלוונטית, בעיקר כי היא לא ברורה. בקשו ממני לספק לכם נתונים אוטוביוגרפיים על החיים בתחילת שנות השמונים, איזור הבר מצווה, ואגיש לכם נייר חלק, ריק מתוכן. לא זוכר כלום. הכל נמחק. או אולי כלום לא קרה. לעומת זאת, בקשו ממני לספר על הסרטים שראיתי באותה שנה (ואגב, גם התקליטים ששמעתי באותה שנה, כי 1982 ו-1983 הן, מבחינתי, השנים החשובות ביותר במוסיקת הפופ, אך זה נושא לפרויקט אחר) ותקבלו לא רק פירוט מתיש של כל סרט ומה היתה השפעתו עלי, אלא גם באיזה קולנוע ראיתי אותו, באיזו שורה ומה אמרתי עליו אחרי. החוויות הקולנועיות האלה, שבלעדיהן לא הייתי כאן עכשיו, נחקקו בי כמו כתובות קעקע.

    והמוח, אכן, מתעתע. חלק מהסרטים שאני כה אוהב מ-1982 בכלל לא ראיתי ב-1982 ("חוזה השרטט" ו"האמט", למשל). חלקם כלל לא הוצג מסחרית בארץ וראיתי רק מאוחר יותר בווידיאו ("זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט" או "Evil Dead", למשל), וחלקם הוצגו בארץ רק ב-1983. אבל בתודעה כולם קשורים לאותה שנה, בה הקולנוע היה הכי נפלא. קשה להאמין שחלפו עשרים שנה.

    בראשון לציון, עיר הולדתי, היו אז רק שלושה בתי קולנוע. תשכחו ממפלצת הנדל"ן עתירת הקניונים שהיא ראשון כיום, ראשון של 1982 היתה עיירה נידחת ומייאשת. 16 קילומטר מתל אביב, לא היתה בעיני עיר שהיתה רחוקה יותר מכל סימן של ציוויליזציה. שלושת בתי הקולנוע - מיושנים, חורקים, לא נוחים (הכסאות אפילו לא היו מרופדים אז) - היו המפלט האחרון. קולנוע תפארת היה היכל הקולנוע של העיר. הסינמה פרדיסו של ילדותי. אולם ענק עם יציע, משכנה ההיסטורי של האורקסטרה של ראשון, זה היה הבית לשוברי הקופות הגדולים של אותה שנה. את "גנדי" ואת "קצין וג'נטלמן", למשל, ראיתי שם. קולנוע נעמן, שלוח אבן על חזיתו העיד שהוא היה אולם הראינוע הראשון בארץ (ועד היום אני לא יודע אם זו אכן האמת), וקולנוע ראשון, הצמוד אליו, היו מעין מולטיפלקס טרומי. שני בתי קולנוע קטנים, נפרדים, שהקירבה ביניהם הפכה את ההליכה לסרט נוחה יותר. אם באחד לא היו כרטיסים (או אם התמונות מחוץ לקולנוע נראו בלתי מבטיחות) היה קולנוע נוסף לגיבוי. הקולנועים האלה גם עזרו לזהות העצמית להתגבש: ממש ממול עמד אולם מכבי, משכנה של נבחרת הכדור יד רבת התארים והאליפויות של העיר. כולנו היינו הולכים למתחם הזה יחד ורק בכניסה מתפצלים _ הספורטאים הפופולריים שיחקו כדוריד, החנונים הלכו לסרטים. איש לא הזיל דמעה כשראשון ונעמן נסגרו (בשנות התשעים). למעשה, ההפתעה היתה שהם לא נסגרו כבר בשנות הששים, להם התאימו מבחינת הסטנדרטים שהציבו. אבל היום בו הרסו את קולנוע תפארת, בסוף שנות השמונים, היה שחור במיוחד. זה היום בו ראשון הפסיקה להיות כפר נידח והחלה את צעדיה לקראת הפיכתה למטרופולין ענק. למרות ששנאתי את הבועה הקרתנית המנותקת בה חיה העיר עד סוף שנות השמונים, ככל שראשון הלכה והתקרבה לתל אביב, הלכה והדביקה את העולם שמסביבה, כך הפסקתי להתגעגע אליה.

    אני זוכר את זה בבירור: בכל שבוע הייתי מוצא את עצמי נדהם מחדש. כל סרט היה התגלות. תחשבו: במרחק של שבועות זה מזה הוצגו בארץ "אי.טי" ו"בלייד ראנר". שני סרטים שונים לחלוטין, אבל שני סרטים שגרמו לי להבין שקולנוע הוא לא בידור, הוא גם לא רק אמנות, יש בו מן המיסטי. סרטים, כשהם בשיאם, מפסיקים להיות רק קרני אור מוחזרים, תמונות חסרות קיום המוקרנות על בד, הם הופכים למציאות. הם מוחשיים. הם מושיטים ידיים אמיתיות לחלוטין אל הצופה ומכים בו על הראש, או על הלב. היכולת של הקולנוע להפוך חווייה מטאפיזית לחווייה פיזית לגמרי היא הנס האמיתי של המדיום הזה - והרי אינספור פעמים נכנסתי לסרט חולה ואם הוא היה טוב מספיק יצאתי ממנו בריא לגמרי.

    לקהל עצום שצפה בהם, הסרטים האלה היוו רגע התפכחות. את "בלייד ראנר", למשל, ראיתי בפעם הראשונה בקולנוע ראשון בראשון לציון. לא הבנתי כלום, אבל יצאתי ממנו נרעש, רועד, נפעם. הבנתי שעברתי חווייה דתית. בשנתיים הבאות, לפני מהפכת הווידיאו, צפיתי בו 16 פעמים בהקרנות חוזרות _ בסינמטק תל אביב, קולנוע פריז, בית ליסין ובדולפיטק (מועדון קולנוע בדולפינריום, שלא האריך ימים אך בו נחשפתי לכמה מהסרטים האהובים עלי כיום). הגיתי בו יומם ולילה, ניסיתי לפענח את החורים שבו ולהבין האם מדובר בטעויות בימוי או בסודות כמוסים המוסתרים ממני.

    בשעה שבראשון עדיין הציגו סרטים במקרנים עם מנורות חשוכות מדי, על כסאות חורקים, באולמות דולפים, בתל אביב החל עידן חדש. ב-1982 הפך קולנוע חן בדיזנגוף סנטר לקולנוע רב חן, המולטיפלקס העברי הראשון, ובעשרים השנים האחרונות המחזיק הגאה בתואר בית הקולנוע הטוב ביותר בארץ. שם, זמן קצר אחרי פתיחתו, ראיתי את "אי.טי". החווייה, כפי שכבר נכתב כאן לפני שבועיים, היתה טראומטית, משנה חיים, מהפכת גורלות. "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" (1977), ו"סופרמן" ו"האימפריה מכה שנית" (1980) הדהימו אותי קודם, אבל "אי.טי" הוריד אותי על הברכיים.

    בראיה היסטורית קרה, היו לא מעט סרטים זניחים ב-1982. נדמה לי שראיתי את כולם. אך מנקודת המבט שלי, כל אחד היה רב משמעות, בלי קשר לאיכויות שלו. כל אחד מהם הפך לאבן יסוד מהותית באוטוביוגרפיה הקולנועית. "טרון", למשל, הוא סרט שההיסטוריה פסחה עליו, אבל הוא אחד הסרטים הזכורים לי לטובה. אין סרט עכשווי העוסק במציאות מדומה, בסייברספייס, במשחקי מחשב, שלא גונב - במודע או שלא - מ"טרון" (בו מתכנת משחקי מחשב, ג'ף ברידג'ס, נבלע בתוך המשחק שהוא יצר). אני משוכנע שהוא הסתובב במחזור הדם של האחים וושאובסקי בבואם לכתוב את :מטריקס". "אוכלים את ראול" של פול בארטל, הוא סרט נוסף שהיסטוריה זנחה (כיום הוא זוכה, לאט לאט, למעמד פולחני משמעותי יותר). ובכלל, סרטים הפכו לא רק לטקסטים אמנותיים, אלא גם למדריכים לחיים. מבלי שידעתי זאת אז, "אוכלים את ראול", "קללת אנשי החתול" ו"בלייד ראנר" היו הצעדים הראשונים שלי בקולנוע הפוסטמודרני. שנים לפני שהיכרתי את פיטר גרינאוויי, ג'ון ווטרס ופדרו אלמודובר, עשור לפני הגל החדש של הקולנוע הקווירי, "לאכול את ראול" היה הטקסט הקולנועי הקיצוני ביותר שעיני המבולבלות נתקלו בו. בין "אוכלים את ראול", "ויקטור ויקטוריה" ו"טוטסי", 1982 - השנה בה נשבר קולי - היתה מן הסתם גם שנה מכריעה בעיצובה של זהות מינית כזו או אחרת. גם ההכרה שניתן לגבש זהות מינית אחת לקולנוע ואחרת לחיים היתה משמעותית.

    אחרי שנים של חיבה מובחנת לסוג מסוים של קולנוע (רצוי מדע בדיוני) ב-1982 הגיע ההבשלה, היכולת לקבל סוגים רבים של סרטים. עד היום, מלבד "אי.טי" ו"בלייד ראנר" (שלמרות היותם שייכים לאותו ז'אנר, קשה למצוא שני סרטים כה שונים זה מזה), הסרטים שאני הכי אוהב מ-1982 הם "מקס הלוחם בדרכים" ו"פאני ואלכסנדר". זו השנה בה קולנוע הפסיק להיות רק בידור והתחיל להיות פילוסופיה. שנים לפני שהתחלתי לכתוב על קולנוע, הרבה לפני שידעתי שאלמד קולנוע, סרטים הפכו לנושאי שיחה מרכזיים. היינו מתפלפלים בהם, מדרגים אותם, עוקבים אחריהם ומצפים להם.

    סרטים, אם כן, היו בית הספר לקולנוע שלנו. לפני שראיתי את "הנץ ממלטה" ראיתי את "בלש כבקשתך" עם סטיב מרטין. לפני שהכרתי את ארנסט לוביטש ראיתי את "להיות או לא להיות" עם מל ברוקס. בעוד מבקרים אחרים, שהיו בקיאים יותר בתולדות הקולנוע, קטלו סרטים כאלה על היותם דיליטנטים ומוציאים את דיבתם של הקלאסיקות הקולנועיות, בשבילי הם היו יצירות מפתח להבנת תולדות הקולנוע. אני אוהב אותם עד היום. את "להיות או לא להיות" של ברוקס אני אוהב לא פחות מהסרט של לוביטש.

    אז האם 1982 באמת היתה שנה כה מדהימה? אחרי הכל, כמה היסטורית יכולה להיות שנה ששניים מהכוכבים הכי גדולים שלה היו טרי גאר וטום קונטי? ואולי זו בסך הכל חוויה פרטית, של אדם אחד שראייתו הצטללה בשנה הזאת? הרי, בסופו של דבר, כל בני ה-13 או ה-14 עוברים תהליכים דומים. אלה שנולדו ב-1982 עברו את זה ב-1996. בשבילם "היום השלישי", "פארגו", "טריינספוטינג" ו"לשבור את הגלים" הם הסרטים הכי חשובים בעולם, הם אלה ששינו את חייהם ועיצבו את עולמם.

    ובכל זאת, נדמה לי שכן קרה שם משהו. 82', וגם 83' (בה, כאמור, הוקרנו לא מעט מסרטי 82' בארץ), לא היו משמעותיות רק עבורי. הקולנוע עלה שם מדרגה. הוא יצא מההלם של שנות השבעים. דווקא בגלל ששנות השמונים זכורות כיום כשנים בעייתיות בקולנוע, שמרניות מאוד, מאובנות רגשית, פלסטיקיות אפילו, קל לזכור את הסרטים שהיו מוצלחים יותר. אחרי שעיני נפקחו ב-1982 הגיעה 1983. מעט מאוד מסרטי 1983 נמצאים ברשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים (חוץ מ"גיבור מקומי"), אבל איזה יבול מקסים: "משחקי מלחמה" ו"רעם כחול" (שניהם של ג'ון בדהם, שהיה אז הבמאי האהוב עלי), "זליג", "שובו של הג'די", "החברים של אלכס", "תנאים של חיבה", "רגעים קטנים של חסד", "הצוות המובחר", שכר האמת", "שובו של מרטין גר" ו"משנה מקום משנה מזל".

     

    (קטע מטקסט ארוך יותר על 1982 בקולנוע שפורסם באפריל 2002 ב"העיר". הטקסט המלא, כמו גם רשימת הסרטים הקופתיים של 1982 ומצעד הסרטים שאסור לכם להחמיץ מ-1982, מתפרסם בפוסט ה-600 האישי והחגיגי בבלוג הקולנוע שלי, "סינמסקופ").

     

     

     

    נו, אז איפה אתם הייתם ב-1982? ומה הסרטים שאתם הכי אהבתם מהשנה ההיא?

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/7/07 14:49:

       

      צטט: hava_t 2007-07-19 11:13:19

      סליחה על התגובה הלא מעמיקה אבל: למה היום יש רק סרטי זבל?!?!?!

      איפה הקסם של הקולנוע ואיפה ההתפעמות של פעם? למה כדי להתרגש מכמה מטרים של צלולויד אני צריכה לעקוב בקפידה אחרי הלוח של הסינמטק ולהתעצבן כל פעם מאיכות ההקרנה? למה כשהנרי אונגר אומר שאין יותר גאוני קולנוע אני נאלצת להסכים איתו? ולמה, הוי למה, אי אפשר לראות עוד פעם בפעם הראשונה את מפגשים מהסוג השלישי?

       

      אני לא ממש לגמרי מסכים איתך. אנחנו שוכחים שהזמן הוא פילטר-האנטי-ספאם הכי טוב שיש. אנחנו פשוט לא זוכרים את הזבל של 1982, רק את ההתפעמויות. וב-2027 את תיזכרי רק את הדברים המצוינים שראית ב-2007 ולא את הזבלים. ויש גאוני קולנוע, רק שהנרי אונגר לא רואה אותם כי הוא לא יודע לאן להסתכל. אבל זה בסדר, כי אונגר יחיה לנצח וגם הוא ב-2027 ירצה על הבמאים הגדולים של 2007 וימרר בבכי על כך שאין יותר גאוני קולנוע. אז כן, יש המון רעות חולות כיום בגלל שקולנוע הפך לעסק שמגלגל כל כך הרבה כסף, אז הזבלים פשוט בולטים יותר, והמפיצים הישראליים נהיו פחדנים יותר, אבל יש עדיין סרטים טובים. באחריות, עלי. אם לא תבואי, אחזיר לך את הכסף.

        19/7/07 11:13:

      סליחה על התגובה הלא מעמיקה אבל: למה היום יש רק סרטי זבל?!?!?!

      איפה הקסם של הקולנוע ואיפה ההתפעמות של פעם? למה כדי להתרגש מכמה מטרים של צלולויד אני צריכה לעקוב בקפידה אחרי הלוח של הסינמטק ולהתעצבן כל פעם מאיכות ההקרנה? למה כשהנרי אונגר אומר שאין יותר גאוני קולנוע אני נאלצת להסכים איתו? ולמה, הוי למה, אי אפשר לראות עוד פעם בפעם הראשונה את מפגשים מהסוג השלישי?

        19/7/07 03:13:

      גיבור מקומי(של בילי פורסייט) השפיע עלי בצורה כול כך עמוקה

      והוא צרוב בתוכי

      שכחת את קואיניסקאטסי שפתח הכול וטרף את הקלפים

      וגם שתי הופעות חיות שיצאו לקולנוע באותם שנים

      זיגי סטארדאסט של בואי וסטופ מיקינג סאנס .

      בתור 2 ילדים מראשון לזכות לחוות את ההופעות האלו..

      ואז חזרנו הביתה ולרגענפתחו העיניים וחדרה התובנה

      של איפה אנחנו נימצאים

      ובו נשלב את הקולנוע והמוסיקה

      ב1987 אחרי שראינו את קויאנסקאטסי בכול הקרנה אפשרית

      ישבנו בבריכת הסולטן בירושלים ושמענו את גלאס בהופעה חיה

      אשרי שזכינו מן

        1/7/07 23:53:

      היתה כזאת התרגשות כשנפתח קולנוע רב חן. גרנו ליד קולנוע תכלת ז"ל וקולנוע פאר והקומפלקס החדש היה חו"לי כל כך...היום אני מתגעגעת לתכלת ולפאר הישן והגדול ולעוד כמה.

       

      אני לא בטוחה שאי.טי יצא ב-82, אולי בתחילת ינואר 83 כי ביום ההולדת ה-12 שלי (שחל אז) הפתיעו אותי ההורים בכרטיסים לסרט שהיה בלתי אפשרי להשגה ועוד ברב חן! התרגשות מטורפת, הסרט הכי יפה שראיתי עד אז...

        29/6/07 18:17:

      אין ספק, 82' הייתה שנה לא רעה בכלל. בציר לא רע של אנשים גם... בתור פעוטה אני לא זוכרת הרבה מהשנה הזאת, אבל מהסרטים שנוצרו אפשר לזהות עידן חדש בקולנוע, אסכים איתך.

      חוצמזה, אני את ההתמכרות לז'אנר לא יכולה להצמיד לשנה ספציפית, מה גם שעוד לא הספקתי לראות את כל שחשקה בו נפשי מבחינת הההשלמה לתעודת סינמפילית אמיתית. אבל אף אחד לא יכול לערער לי על האהבה לקולנוע.

      שהוטמעה בי הרבה בזכות אחי הגדול שפעם מזמן בילה איתך זמן איכות, נדמה לי שזה היה  בסוף ה80 של המאה הקודמת... (בחור מגניב כזה, טל עינב שמו לא יודעת אם אתה זוכר...) שאמסור בשמו וללא רשותו ד"ש חמה.

        28/6/07 20:24:

      זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט....אני חושבת שאני זוכרת כמעט כל סצנה משם, מהיציאה מהבריכה של פיבי קייטס בבגד ים אדום ועד סצנת התרגול עם הגזר בקפיטריה של הקניון...

       

      הו, ספיקולי שלי!!! 

        28/6/07 17:15:
      איזו סצינה מרתקת. יש משהו בקצב של העלילה. פתאום רץ, פתאום מתעכב. דינאמיות שאין יותר בסרטים.
        27/6/07 15:22:

      יאיר, אני רוצה למחות.

       

      לא ייתכן שתזכיר את קולנוע תפארת, ראשון ונעמן הי"ד, ותקפח את קולנוע "תרצה" האלמותי. אמנם פעל רק בקיץ מפאת חוסר קורת גג, אך ללא ספק הדבר הכי קרוב לדרייב-אין ראשוני גאה וזקוף, בלי המכוניות כמובן.

       

      היו ימים...

        27/6/07 15:00:

      הגבתי באריכות בסינמסקופ, אז פה רק להגיד שמשום מה הייתי בטוחה שאחד מהרופאים שמנסים להציל את אי.טי בחדר הניתוח המאולתר בבית של אליוט היה פרנסיס פורד קופולה במין cameo כזה, ונכנסתי לאי.מ.די.בי ולא דובים ולא כלום.

      ניסיתי להזכר מה הרגע שהכי הכי כיווצ'צ' אותי באי.טי, והיו כל כך רבים שאני לא מסוגלת לבחור אחד.

      (במפגשים מהסוג השלישי למשל, גם יש המונים אבל למשל הסצינה בין פרנסואה טריפו זצ"ל וריצ'רד דרייפוס במין חדר חקירות שהם לוקחים אותו אליו שבו הוא אומר למתורגמן שלו בצרפתית "אתה אדם בר מזל" (דרייפוס) הוא רגע כזה.

      שוב, פוסט נפלא נפלא. ותודה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר רוה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין