כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    רכבות

    47 תגובות   יום שני, 15/9/08, 22:08

     כל הזכויות לצילום שמורות ל getty images

    הם היו אצלי במסיבה. אכלו ושתו ורקדו ואחר כך כשהלכו, לא ידעתי איפה לשים את עצמי. אני כבר לא אוהב אותם. לא שמח בחברתם.  חש כי יותר משאני רוצה להיות איתם הם רוצים להיות במחיצתי. לא בגלל שהם אוהבים כל כך, כמו שהם אומרים, כי אם בגלל שהם יודעים שאעשה הכל בשבילם. אכין ואערוך, אסדר ואאסוף את כל כושר ההמצאה שאין להם כדי שהערב יצליח. כדי שהמשקאות יזרמו והאוכל יצא הכי והמוזיקה.. אין מה לדבר, המוזיקה אצלי תמיד משגעת. והנרות והפרחים וצחוקים חדשים על דברים ישנים וכולם מצקצקים שפתיים ואומרים, אח, איזה כיף היה. 

    ואחר לכתם אף אחד לא יתקשר להגיד, היה נפלא. אחד או שניים ישלחו במייל איזו מילה וכל השאר יעלמו, עד הפעם הבאה...אז בשביל זה לטרוח? בשביל זה לעבוד כל כך קשה ? להשתדל, להתאמץ, להרים את הכפפה בכל פעם שנדמה כי הקשר מתרופף? בכל פעם שנידמה כי הנה מתעורר הגעגוע, כי הקיץ מתנומתו הרצון לקירבה? 

    די לא עוד, החלטתי. מעתה, אני לעצמי. מבשל רק לי, יושב לאכול בחברתי.  

    ביי חברים. די לכם ידידיי הלוקחים, צוהלים ואחר כך נעלמים. אתם ואני רכבות חולפות, לכיוונים מנוגדים נוסעות. המסילה אינה כשהייתה והעצים שוב אינם מופיעים בחלונות שלנו. שדותינו מצהיבים. פרות אינן חופשיות עוד לרעות בם. צפירות הקטרים לא נשמעות  וילדים שוב אינם צוהלים למראה רכבות, החוצות חרישית את כפריהם. והקרונות, שפעם היו שלנו, מתרוקנים  מנוסעיהם. רק נהג סהרורי מוליכם אל תחנות שאף אחד אינו עוד רוצה לרדת בן.   

    דרג את התוכן:

    תגובות (45)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      25/9/08 09:58:

    צטט: שקט על עקב גבוה 2008-09-21 09:17:51


    חברות.

    חברות צריך להזין, מכל כיוון בהמון מצבים

    ותמיד.

    לרגע תניח אותה והיא תחמוק ממך מבלי שחשת בכך.

    זה אופיה של "חברות מצבים"

    זו אינה חברות של הנפש כי אם של הגוף.

     

     חברות של הנפש, לעומתה, 

    יכולה להחזיק תרדמה של שנים.

     

    ובכ"ז,

    בחן את הצורך הרגשי שבך,

    מן הערב עצמו ולא מן התגובות שלאחריו

    ולפני שאתה מחליט לחלוף ברכבת מולם

    פתח חלון, אולי בכ"ז יהיה מי שינפוף ידיו אליך.

     

    איך נעלמה לי התגובה היקרה הזאת שלך? נראה שכבר הייתי חולה באותו היום

    והנה אני מנפנף מחלון פתוח!

    ותודה על מה שעוד יהיה.

     

      25/9/08 09:55:

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-21 16:14:10


    יואל, האידיאלי בדברים שלי הוא אחד: בחיים מתוך מודעות לבחירות

    שאני עושה וכתוצאה מכך - תחושת האחריות לבחירות שלי.

     

    וזה אידיאל שניתן לממש במציאות.

     

    אני לא משנה את המציאות. עם היד על הלב: כולנו מתנהלים מתוך

    צורך, טובת הנאה, אינטרס, עניין או מה שזה לא יהיה. אין לי בעיה

    עם זה ובלבד שנהיה מודעים לכך ואחראים לכך.

     

    כולנו לפעמים עושים פשרות, עושים שטויות, טועים, פוגעים ומה לא -

    זה אנושי וזה חלק מהמציאות. הרעיון הוא לא להיות מושלמים ולא

    לצפות מהאחרים להיות מושלמים אלא להיות אחראים לבחירות שלנו

    וזה המון!

     

     

    מפאת מחלה התעכבתי לא מכל סיבה אחרת. דברים מדוייקים יש לך תמיד לומר . חוכמה של מי שראה כבר דבר או שניים.

    תודה, אילנה, אני שמח שניפגשנו שוב אחרי שהעולם הסתובב.

     

      21/9/08 16:14:


    יואל, האידיאלי בדברים שלי הוא אחד: בחיים מתוך מודעות לבחירות

    שאני עושה וכתוצאה מכך - תחושת האחריות לבחירות שלי.

     

    וזה אידיאל שניתן לממש במציאות.

     

    אני לא משנה את המציאות. עם היד על הלב: כולנו מתנהלים מתוך

    צורך, טובת הנאה, אינטרס, עניין או מה שזה לא יהיה. אין לי בעיה

    עם זה ובלבד שנהיה מודעים לכך ואחראים לכך.

     

    כולנו לפעמים עושים פשרות, עושים שטויות, טועים, פוגעים ומה לא -

    זה אנושי וזה חלק מהמציאות. הרעיון הוא לא להיות מושלמים ולא

    לצפות מהאחרים להיות מושלמים אלא להיות אחראים לבחירות שלנו

    וזה המון!

     

     

      21/9/08 14:12:

    צטט: bonbonyetta 2008-09-20 19:49:18


    אוקיי יואל, נתת לי אומץ, בסדר  חיוך

    אני שמח שעברת לפומבי! 

    הנה תגובה ראשונית לפוסט שלך על רכבות, בלי צנזורה, מה שעלה על דעתי:

    לא מכירה בעוונותי את הכתיבה שלך הרבה זמן, אז אומרת מה שרואה ועולה על דעתי. כשאני כותבת אני כותבת לא קל, לפעמים אני מרגישה שאני כותבת מתוך סבל גדול, בדם. זה לא יוצא לי קל.

     ברוב המקרים אין הכתיבה תהליך קל. רק במקום של קונפליקט, של מאבק, של סערה לא מודעת, יכולה להישתחל הכתיבה. מרבית האנשים הכותבים (למגירה) עושים זאת בזמן של סערת רגשות. בזמן של אובדן, טלטלה, התאהבות וכו

    פעם מישהי שקראה מה שכתבתי הרימה עיניה אלי בפליאה (היא לא ידעה שאני כותבת ולא ככה) ואמרה לי : "מאיפה את מביאה את הדברים האלה"? יעני, איזה כושר המצאה יש לך.... ואני הרי לא כותבת מקצועית, אמרתי לה: מה זאת אומרת? מאיפה אני מביאה? אלה הכל דברים שקרו ממש לי, לא מביאה משום מקום ומאף אחד...אז אני משערת שהדברים שאתה כותב עליהם גם אם לא קרו ממש כולם, אלה דברים שאתה מרגיש וחש. תקן אותי אם אני טועה, ושוב, אינני מכירה מספיק זמן את הכתיבה שלך. אבל מתחילה.

    אני חושב שכתיבה אפשרית רק בעת שאת מפנה אצלך מקום לתת לה לעבור. כמו שטף שקיים בחלל ושאת נותנת לו לזרום דרכך. ובמו בכל חוייה את צריכה להיות נכונה/מוכנה לה גם אם לעיתים יש לה חיות משל עצמה והיא מפתיעה אותך בהתהוותה.   ומשום כך, בכל כתיבה יש משהו מכלי הקיבול (הכותב) מאישיותו, מסנניו, ויכולתו המנטלית/ריגשית.

    לגבי רכבות, עוד מגיל מאד צעיר הבנתי דבר מאד חשוב. שדברים רבים בחיים, אנשים רבים, מאורעות רבים הם כמו רכבות, לא כולם אתה רואה אותם או שומע כשהם מגיעים, אבל פתאום הם כאן ואתה צריך להחליט מאד מהר אם אתה עולה על הרכבת הזו או לא. זה לא יחזור הרכבת הזו, תבוא אחרת אולי, אבל לא זו.

    אני מסכים. רכבת אינה רק מסלול, קרונות ותיזמון. היא גם "תוכן" שנוסע בה ומשתנה מרכבת לרכבת.

    כאן אצלך עושה לי הרושם שיש איזו סדרה של רכבות שאתה עולה עליהם בכל פעם מחדש (או כותב שעולה עליהם), ואתה אפילו מזמין את הרכבות הללו למרות שנמאס לך קצת מהן, אבל מוצא עצמך בלופ של מזמין שוב ושוב. אם לא טוב לך אתן, ולא שלם אתן עם הרכבות הללו, אל תזמין אותן, ואם הן באות בכל זאת - אינך חייב לעלות עליהן. תשאר ברציף עד שתגיע רכבת אחרת, או תלך לרציף אחר. לא חייבים הרי לעשות מה שאינך שלם אתו, לפעמים לוקח זמן לראות זאת, אך שרואים, צריך לדעת להפסיק.

    כאן אני חולק עלייך ועל עוד כמה מן המגיבים/ת משני טעמים: אנו נצרכים לרכבת כדי לעבור ממקום למקום. ואנו מחוייבים לעיתים לעשות עליה דברים שאיננו בהכרח רוצים. אנו מחוייבים בשירות לאומי ומחוייבים בציות לחוקי המדינה ועקרונות המוסר ומחוייבים בתשלום מיסים ומחוייבים בדאגה לילדינו... במקרים רבים אנו לומדים להנות מן המחוייבות הזאת ואז קל לנו. אפילו טוב לנו.

    להיות חופשי אינו רק לבחור במה שמענג אותי או גורם לי לקורת רוח. להיות חופשי זה גם להתחייב כשצריך. מי שבורח ממחויבות משום שהיא עומדת בסתירה לחשק אינו אדם חופשי. הוא אדם במנוסה...

      21/9/08 13:48:

    צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-20 18:05:03

    ספר הבא רגוע
    ועד אז - אני רוצה להאמין שעוד תחול קונסולידציה רצינית...
    בקרוב
    אגב, שלחתי את בועות. בנתיים דממה...אין תגובה... 
    אחרי החגים...

     

     

      21/9/08 13:47:

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-20 13:39:41

     

    כל המרכיבים בידך ורק לשנות את הקישור שאתה מקשר ביניהם: אם אני מודע לעובדה שכיצור חברתי טוב לי בחברה וחשובה לי החברה - זה הופך להיות העיקר. וכאשר זה העיקר בעיני - אני יודע וגם מרגיש היטב

    שמה שאני עושה (טורח, מארח וכיוצ"ב) הוא למעני ורק למעני.

    אילנה את מציירת עולם אידלי למדי. לעיתים מה שחשוב לאדם אינו נובע מבחירה. כי אם מצורך (הזדקקות-Need) וצורך הינו לעיתים ביטוי של מצוקה וחסר. בחברות מסויימות נשים מנסות לשאת חן בעיני גברים כדי לקבל הגנה, ילדים כנ"ל ואצל קשישים בדידות מגבירה פחד מוות. וכמו במקרים רבים מוכנים לשלם את המחיר, אך זה עדיין נותר מחיר. 

    אם אני עושה כי אני אוהב - אני לא יכול להפגע ולא לסבול כי עצם העובדה שאני עושה מה שאני אוהב גורם לי רק הנאה. אני עשוי להפגע ולסבול כאשר יש לי אינטרס. למשל, כאשר אני רוצה לקבל. או אז - יעיל יותר להתמקד בלחפש את אותו אחד שיכול לתת לי את מה שאני רוצה - ולא לבזבז זמן בלצפות לקבל את זה ממישהו שלא נותן לי.

    כנ"ל. אידילי בעולם של שחור ולבן ואמיתות מוחלטות. מעט אנשים זוכים לומר כי הם אוהבים במאה אחוזים, או נהנים מעשייתם במאה אחוזים או שהינם נטולי אינטרס במאה אחוזים. (אינטרס=רצון,עניין, טובת הנאה) והרי כל עשיה שלנו נובעת מרצון, עניין וטובת הנאה. האם יש בכלל משהו אחר? עשיה לא רצונית? עשיה נטולת עניין? עשיה שאין שכרה בצידה? 

    ובהקשר לרישא של דבריך - אדם יכול להצטער צער רב כי פגעו בו, השיבו את אהבתו ריקם, לא העריכו את המאמצים שלו, שתו לו, אכלו לו ... והוא יכול לחסוך לעצמו את כל הצער הזה (או אפילו להגיע מהצער הזה לתובנה) ובמקום זה לעשות מעשה: לחפש את מה שהוא זקוק לו במקום שהוא עשוי למצוא אותו.

    אני נוטה להסכים. באופן סכמטי האנשים נחלקים לשתי קבוצות של טיפוסים: כאלה שמקטרים וכאלה שעושים. מרביתנו משוייכים לקבוצה זו או אחרת לא בגלל שאיננו מקטרים/עושים כי אם בגלל שאנו יותר עושים ממקטרים ולהיפך.

     

     

     

     

      21/9/08 09:17:


    חברות.

    חברות צריך להזין, מכל כיוון בהמון מצבים

    ותמיד.

    לרגע תניח אותה והיא תחמוק ממך מבלי שחשת בכך.

    זה אופיה של "חברות מצבים"

    זו אינה חברות של הנפש כי אם של הגוף.

     

     חברות של הנפש, לעומתה, 

    יכולה להחזיק תרדמה של שנים.

     

    ובכ"ז,

    בחן את הצורך הרגשי שבך,

    מן הערב עצמו ולא מן התגובות שלאחריו

    ולפני שאתה מחליט לחלוף ברכבת מולם

    פתח חלון, אולי בכ"ז יהיה מי שינפוף ידיו אליך.

     

      20/9/08 19:49:

    אוקיי יואל, נתת לי אומץ, בסדר  חיוך

    הנה תגובה ראשונית לפוסט שלך על רכבות, בלי צנזורה, מה שעלה על דעתי:

     

    לא מכירה בעוונותי את הכתיבה שלך הרבה זמן, אז אומרת מה שרואה ועולה על דעתי.

    כשאני כותבת אני כותבת לא קל, לפעמים אני מרגישה שאני כותבת מתוך סבל גדול, בדם. זה לא יוצא לי קל.

    פעם מישהי שקראה מה שכתבתי הרימה עיניה אלי בפליאה (היא לא ידעה שאני כותבת ולא ככה) ואמרה לי :

    "מאיפה את מביאה את הדברים האלה"? יעני, איזה כושר המצאה יש לך....

    ואני הרי לא כותבת מקצועית, אמרתי לה: מה זאת אומרת? מאיפה אני מביאה? אלה הכל דברים שקרו ממש לי, לא מביאה משום מקום ומאף אחד....

    אז אני משערת שהדברים שאתה כותב עליהם גם אם לא קרו ממש כולם, אלה דברים שאתה מרגיש וחש. תקן אותי אם אני טועה, ושוב, אינני מכירה מספיק זמן את הכתיבה שלך.

    אבל מתחילה.

    לגבי רכבות, עוד מגיל מאד צעיר הבנתי דבר מאד חשוב. שדברים רבים בחיים, אנשים רבים, מאורעות רבים הם כמו רכבות, לא כולם אתה רואה אותם או שומע כשהם מגיעים, אבל פתאום הם כאן ואתה צריך להחליט מאד מהר אם אתה עולה על הרכבת הזו או לא. זה לא יחזור הרכבת הזו, תבוא אחרת אולי, אבל לא זו.

    כאן אצלך עושה לי הרושם שיש איזו סדרה של רכבות שאתה עולה עליהם בכל פעם מחדש (או כותב שעולה עליהם), ואתה אפילו מזמין את הרכבות הללו למרות שנמאס לך קצת מהן, אבל מוצא עצמך בלופ של מזמין שוב ושוב.

    אם לא טוב לך אתן, ולא שלם אתן עם הרכבות הללו, אל תזמין אותן, ואם הן באות בכל זאת - אינך חייב לעלות עליהן.

    תשאר ברציף עד שתגיע רכבת אחרת, או תלך לרציף אחר.

    לא חייבים הרי לעשות מה שאינך שלם אתו, לפעמים לוקח זמן לראות זאת, אך שרואים, צריך לדעת להפסיק.

    צטט: יואל עיני 2008-09-17 23:54:16

    חבל שלא פגשתי אותך לפני הפסיכולוגית שעזרה לי לנתח את הדמויות בספר שלי....

       

     

     

    ספר הבא רגוע
    ועד אז - אני רוצה להאמין שעוד תחול קונסולידציה רצינית...
     
    אגב, שלחתי את בועות. בנתיים דממה...אין תגובה... 
      20/9/08 13:39:

    צטט: יואל עיני 2008-09-19 22:48:12

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-18 13:04:46

    אוי לא, יואל מותק...ממש לא. חברים הם בכלל לא הטפל.

    המאמץ לטרוח כי האחר לא יכול (אכין ואערוך, אסדר ואאסוף את כל כושר ההמצאה שאין

    להם כדי שהערב יצליח...), ההמתנה לתודה (ואחר לכתם אף אחד לא יתקשר להגיד,

    היה נפלא...) - הם הטפלים. המחשבות האלה, תפיסות החיים האלה הם הטפל.

     

    גם ה.."די, לא עוד, החלטתי. מעתה אני לעצמי. מבשל רק לי. יושב לאכול בחרתי"

    וגם ה.."ביי חברים" - הם טפל, טפל בקצה השני של הסכלה המחשבתית.

     

    העיקר הוא: אני! אני מארח כי אני רוצה. אני טורח כי אני אוהב. אני אוהב נרות

    ופרחים ומוזיקה כי זה אני. אני אוהב שפורצים מביתי פרצי צחוק של אנשים כי כך

    נעים לי לחיות. נקודה.

    ועוד עיקר: אני רוצה לקבל! והתקוה: אם באמת אני רוצה לקבל - אמצא גם מי שיתן לי!

    ויש אנשים שחושבים "אני" והסביבה חושבת אחרת וה"אני" נעלם לו...דוגמא (לא פיירית):

     יהודי אוסטריה חשבו שהם אוסטרים כשרים ומובילים בממונם, חוכמתם ותרומתם לקולקטיב האוסטרי (פרוייד, צוויג ועוד) אך המראה שהוצבה בפניהם בילבלה את ה"אני" שלהם. כבר לא היה ברור מי הם, מה הם צריכים לעשות כדי להמשיך ולהיות מה שחשבו שהם ורובם ברחו, נעלמו, התאבדו או הושמדו. ובהיעדר גוף פיסי גם אין אני. ובהיעדר זכרון של ה"אני" על ידי מאן דהו המוכן לשמרו, נעלם ה"אני" ללא שיור.

    למה הכבדתי עלייך? כי יצור חברתי הוא האדם ומתקיים רק בחברה. גם אם אינו מודה בכך (סוציומטיות) וגם אם נמס לתוכה (התקרנפות), נמצא חי חיים מלאי משמעות אך ורק בתוכה. ועל כן מוצא עצמו משתכנע בקלות כי "אני מארח כי אני רוצה" וסובל בגאון את הטירחה. מאמין באמת ובתמים כי "אני טורח כי אני אוהב" ונפגע בקלות כשאהבתו מושבת ריקם.

    זוכרת את סיפור הילדים על מסיבת יום הולדת שאף אחד לא מגיע אליה חוץ מחברה אחת? החברה הזאת שיקמה את האני האוהב של הילד הפגוע. כי כולם רוצים לקבל. אך לא רבים מודים בכך.

     

     

     

    כל המרכיבים בידך ורק לשנות את הקישור שאתה מקשר ביניהם:

     

    אם אני מודע לעובדה שכיצור חברתי טוב לי בחברה וחשובה לי החברה -

    זה הופך להיות העיקר. וכאשר זה העיקר בעיני - אני יודע וגם מרגיש היטב

    שמה שאני עושה (טורח, מארח וכיוצ"ב) הוא למעני ורק למעני.

     

    אם אני עושה כי אני אוהב - אני לא יכול להפגע ולא לסבול כי עצם העובדה שאני

    עושה מה שאני אוהב גורם לי רק הנאה.

     

    אני עשוי להפגע ולסבול כאשר יש לי אינטרס. למשל, כאשר אני רוצה לקבל.

    או אז - יעיל יותר להתמקד בלחפש את אותו אחד שיכול לתת לי את מה שאני

    רוצה - ולא לבזבז זמן בלצפות לקבל את זה ממישהו שלא נותן לי.

     

    ובהקשר לרישא של דבריך - אדם יכול להצטער צער רב כי פגעו בו, השיבו

    את אהבתו ריקם, לא העריכו את המאמצים שלו, שתו לו, אכלו לו ... והוא

    יכול לחסוך לעצמו את כל הצער הזה (או אפילו להגיע מהצער הזה לתובנה)

     ובמקום זה לעשות מעשה: לחפש את מה שהוא זקוק לו במקום שהוא עשוי למצוא אותו.

     

     

      20/9/08 10:59:

    צטט: ביליבי 2008-09-20 02:02:58


     באתי לומר תודה על האירוח. תודה על הפוסטים המושקעים והיפים. אכן אתה עורך מסיבות כתיבה כאן ואנו אומרים לך תודה. בילי

     בילי בילי, שמתי לב שאת ערה עד השעות הקטנות, תגידי למה? כל הזמן אצלך מסיבה?!

    ותודה שאת מה שאת ושלמרות שאת עסוקה את באה לבקר.

     

      20/9/08 10:53:

    צטט: אפי גבזו 2008-09-20 00:06:37


    מכיר את הרכבות, היה נעים פעם לשנות את כיווני הנסיעה, לעבור מחלפים ולמזג קרונות. אך נכון שעם התמקדות כל רכבת בעצמה, באביזריה, נוצר ריחוק. הפסים מקבילים ובמקרה הטוב (?) נפגשים בתחנה הסופית ומקטרים על זה ש"צריך להיפגש יותר". יש רצון להפטיר מולם משהו בסגנון של "לא מדובשכם ולא מעשנכם". הבעיה היא שלעיתים הופכים באמת להיות נהגי קטר בודדים שכל עולמם הוא השלב הבא של המסילה. אגב, מישהו יודע מתי זה התחנה של מוצקין?

    יואל - מצטער על ההתעלמות עד כה..הייתי שבוע בנתק מחשבי ובחיבור משפחתי.

    על מה להצטער? שמחה גדולה שאתה מבלה עם המשפחה ומתנתק מהמחושף. חוצמזה אתה צריך להוציא ספר פיתגמים מאוייר המבוסס על טוויסט של פתגמים ידועים. "לא מדובשכם ולא מעשנכם" זה סלוגן לקמפיין נגד עישון בברים. אתה רוצה לעבוד בקופי לפרסום? יש לי את מי לשדך לך. רק תגיד!

     

      20/9/08 02:02:

     באתי לומר תודה על האירוח. תודה על הפוסטים המושקעים והיפים. אכן אתה עורך מסיבות כתיבה כאן ואנו אומרים לך תודה. בילי
      20/9/08 00:06:


    מכיר את הרכבות, היה נעים פעם לשנות את כיווני הנסיעה, לעבור מחלפים ולמזג קרונות. אך נכון שעם התמקדות כל רכבת בעצמה, באביזריה, נוצר ריחוק. הפסים מקבילים ובמקרה הטוב (?) נפגשים בתחנה הסופית ומקטרים על זה ש"צריך להיפגש יותר". יש רצון להפטיר מולם משהו בסגנון של "לא מדובשכם ולא מעשנכם". הבעיה היא שלעיתים הופכים באמת להיות נהגי קטר בודדים שכל עולמם הוא השלב הבא של המסילה. אגב, מישהו יודע מתי זה התחנה של מוצקין?

    יואל - מצטער על ההתעלמות עד כה..הייתי שבוע בנתק מחשבי ובחיבור משפחתי.

      19/9/08 22:48:

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-18 13:04:46

    אוי לא, יואל מותק...ממש לא. חברים הם בכלל לא הטפל.

    המאמץ לטרוח כי האחר לא יכול (אכין ואערוך, אסדר ואאסוף את כל כושר ההמצאה שאין

    להם כדי שהערב יצליח...), ההמתנה לתודה (ואחר לכתם אף אחד לא יתקשר להגיד,

    היה נפלא...) - הם הטפלים. המחשבות האלה, תפיסות החיים האלה הם הטפל.

     

    גם ה.."די, לא עוד, החלטתי. מעתה אני לעצמי. מבשל רק לי. יושב לאכול בחרתי"

    וגם ה.."ביי חברים" - הם טפל, טפל בקצה השני של הסכלה המחשבתית.

     

    העיקר הוא: אני! אני מארח כי אני רוצה. אני טורח כי אני אוהב. אני אוהב נרות

    ופרחים ומוזיקה כי זה אני. אני אוהב שפורצים מביתי פרצי צחוק של אנשים כי כך

    נעים לי לחיות. נקודה.

    ועוד עיקר: אני רוצה לקבל! והתקוה: אם באמת אני רוצה לקבל - אמצא גם מי שיתן לי!

    ויש אנשים שחושבים "אני" והסביבה חושבת אחרת וה"אני" נעלם לו...דוגמא (לא פיירית):

     יהודי אוסטריה חשבו שהם אוסטרים כשרים ומובילים בממונם, חוכמתם ותרומתם לקולקטיב האוסטרי (פרוייד, צוויג ועוד) אך המראה שהוצבה בפניהם בילבלה את ה"אני" שלהם. כבר לא היה ברור מי הם, מה הם צריכים לעשות כדי להמשיך ולהיות מה שחשבו שהם ורובם ברחו, נעלמו, התאבדו או הושמדו. ובהיעדר גוף פיסי גם אין אני. ובהיעדר זכרון של ה"אני" על ידי מאן דהו המוכן לשמרו, נעלם ה"אני" ללא שיור.

    למה הכבדתי עלייך? כי יצור חברתי הוא האדם ומתקיים רק בחברה. גם אם אינו מודה בכך (סוציומטיות) וגם אם נמס לתוכה (התקרנפות), נמצא חי חיים מלאי משמעות אך ורק בתוכה. ועל כן מוצא עצמו משתכנע בקלות כי "אני מארח כי אני רוצה" וסובל בגאון את הטירחה. מאמין באמת ובתמים כי "אני טורח כי אני אוהב" ונפגע בקלות כשאהבתו מושבת ריקם.

    זוכרת את סיפור הילדים על מסיבת יום הולדת שאף אחד לא מגיע אליה חוץ מחברה אחת? החברה הזאת שיקמה את האני האוהב של הילד הפגוע. כי כולם רוצים לקבל. אך לא רבים מודים בכך.

     

      18/9/08 13:04:

    צטט: יואל עיני 2008-09-18 00:18:08

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-17 08:32:39

     

    יואל, ההוא הזה בפוסט (עורך המסיבות) - נראה שהוא עובר שלב בחיים שבו מפרידים את הטפל מהעיקר. בעיני זה שלב משדרג: משתדרגת תפיסת החיים. וכמו בכל שידרוג - עצב כרוך בפרידה מהטפל אבל התקווה נעוצה בהתמקדות בעיקר.

    אילנה, חברים זה טפל? אני שואל ברצינות!

     

     

    אוי לא, יואל מותק...ממש לא. חברים הם בכלל לא הטפל.

    המאמץ לטרוח כי האחר לא יכול (אכין ואערוך, אסדר ואאסוף את כל כושר ההמצאה שאין

    להם כדי שהערב יצליח...), ההמתנה לתודה (ואחר לכתם אף אחד לא יתקשר להגיד,

    היה נפלא...) - הם הטפלים. המחשבות האלה, תפיסות החיים האלה הם הטפל.

     

    גם ה.."די, לא עוד, החלטתי. מעתה אני לעצמי. מבשל רק לי. יושב לאכול בחרתי"

    וגם ה.."ביי חברים" - הם טפל, טפל בקצה השני של הסכלה המחשבתית.

     

    העיקר הוא: אני! אני מארח כי אני רוצה. אני טורח כי אני אוהב. אני אוהב נרות

    ופרחים ומוזיקה כי זה אני. אני אוהב שפורצים מביתי פרצי צחוק של אנשים כי כך

    נעים לי לחיות. נקודה.

    ועוד עיקר: אני רוצה לקבל! והתקוה: אם באמת אני רוצה לקבל - אמצא גם מי שיתן לי!

      18/9/08 09:53:

    צטט: יואל עיני 2008-09-18 00:04:52

    צטט: wonders 2008-09-16 15:49:49

    אני בנאדם פשוט אני, לא מבינה מסרים מסובכים......... אז אם בא לך אתה מוזמן להתארח אצלי. מוזיקה מצויינת, בישולים משובחים ותוכנית אומנותית עשירה - עלי רק אל תשלח לי תודה במייל, לא מסתדרת עם כל המחשבים האלה...

    שמענו עלייך...עאלק פשוט. ההזמנה פתוחה עד שאחזור? אני נוסע לשלושה ארבעה שבועות עד אחרי החגים. ואני ל-א  מ-ו-כ-ן לקבל שאריות מהחג!

     

    wide open אין שאריות, הכל טרי ויעודי - כל אדם והאירוח  שמתאים לו.

     

      18/9/08 09:14:

    צטט: forrest gump 2008-09-18 00:32:31

    אסוציאציות קשות ונוקשות (ארצות דוברות גרמנית או יפנית) (-: אם יורשה לי....יש נופח מאד רומנטי ברכבת ומנקודת מבטי אנחנו בהחלט על סוג של מסילה נוסעים בדרך שלנו, כל אחד בדרכו. כשיש דו שיח, יואל, אין צורך בהתנצלות. (-:

    אני מסכים איתך. רכבות הן רומנטיות מאוד . אפילו ארוטיות. היו לי הרבה נסיעות עמוסות חוויות ברחבי אירופה. קרונות שינה, מזמוזים מזדמנים, מקלחות מאולתרות בשירותים ושינה טרופה בתחנות נידחות...

     

    ידעת שהתקשורת חבה את קיומה לרכבת? רכבות החליפו את כרכרות הדואר המסורתיות בארצות הברית. אחר כך כשהומצא  הטלגרף, הכבלים נמתחו לאורך המסילה והמשדרים הראשונים מוקמו בסניפי תחנות הרכבת.

    החבילה של תקשורת, העברת מסרים, דואר ומטען מחוזקת היטב על גג הרכבת.

     

    והאסוציאציות הגרמניות לרכבת וטרנספורט הן כמעט בלתי נמנעות. לפני הגיוס שהיתי כמה חודשים לבדי באירופה. חלק מזה היה טיול רכבות מלונדון לאירופה שכלל בין היתר את אוסטריה וגרמניה. תחושת המועקה והחרדה לשמע הכרוז המודיע על שמות התחנות בגרמנית נצרב לעד. ברלין, מינכן, דכאו.

     

      18/9/08 00:32:

    צטט: יואל עיני 2008-09-18 00:00:37

    צטט: forrest gump 2008-09-16 14:18:08

    זה עניין אישיותי...כמו כל דבר אחר. היום אני מבינה יותר מתמיד שבאופן אישי אני נהנית מן המפגשים על מסילת הרכבת. ומשום כך אני קובעת לי מסלולים שבהם אפגוש רק את הרכבות שאני נהניית מחברתן והן מחברתי. נטול .... (-: .לא טוב לי בשמוזינג...וב:בללה, בללה... (מיזנטרופית ...משהו? אולי....) אנחנו יוצאים מן התחנה לבד ונשוב אליה לבד (-: ובדרך....אנחנו אוהבים/נעים לנו בחברת רכבות אחרות, שלמלמדות אותנו על המסע שלהן, המסע שלנו, שחצו את האלפים כמונו, או שמא הן בראשית המסע ונראות רחוצות ונוצצות בדיוק כמונו אי  אז... לא מאמץ. רק אהבה (-:

    קראתי שוב ושוב את התגובה שלך. נראה נחמד מפגש רכבות ומסע משותף אבל  נדמה לי כי אני חייב התנצלות. חשבתי שנית על המטפורה הזו של הרכבת ואני לא בטוח שהיא כל כך מוצלחת. כי רכבות נוסעות על מסילה קבועה וידועה מראש (במיוחד בארצות דוברות גרמנית או יפאנית) ובעצם הן די נוקשות וחסרות את הגמישות ויכולות האילתור שאנו כל כך זקוקים להן במערכות יחסים עם אנשים. נראה לי שטעיתי, הא?

    אסוציאציות קשות ונוקשות (ארצות דוברות גרמנית או יפנית) (-:

    אם יורשה לי....יש נופח מאד רומנטי ברכבת ומנקודת מבטי אנחנו בהחלט על סוג של מסילה

    נוסעים בדרך שלנו, כל אחד בדרכו.

    כשיש דו שיח, יואל, אין צורך בהתנצלות. (-:

     

      18/9/08 00:21:

    צטט: יואל עיני 2008-09-18 00:16:41

    צטט: שמשיה 2008-09-16 20:03:42

    יש תקופות כאלו... של סינונים. רק מה שעושה לך טוב יקירי.

    ומה עושים כשטוב בא בגרגירים קטנים ועובר בחורים של המסננת?  

     

     אתה יודע, זה מעסיק אותי כבר כמה ימים...

    הטוב הזה שעובר בחורים הקטנים של המסננת

    זה מה שאני רוצה.

    את החתיכות הגדולות שיאכלו אחרים.

     

    רוצה רק את אלו שמסוגלים להתפרק לגרגרים קטנים

    אלו שמספיק גמישים מחשבתית ולא נותנים לאגו הגדול שלהם

    להתקוע אותם.

      18/9/08 00:18:

    צטט: עו"ד אילנה דור 2008-09-17 08:32:39

     

    יואל, ההוא הזה בפוסט (עורך המסיבות) - נראה שהוא עובר שלב בחיים שבו מפרידים את הטפל מהעיקר. בעיני זה שלב משדרג: משתדרגת תפיסת החיים. וכמו בכל שידרוג - עצב כרוך בפרידה מהטפל אבל התקווה נעוצה בהתמקדות בעיקר.

    אילנה, חברים זה טפל? אני שואל ברצינות!

     

      18/9/08 00:16:

    צטט: שמשיה 2008-09-16 20:03:42

    יש תקופות כאלו... של סינונים. רק מה שעושה לך טוב יקירי.

    ומה עושים כשטוב בא בגרגירים קטנים ועובר בחורים של המסננת?  

      18/9/08 00:14:

    צטט: ניפי 2008-09-16 18:32:25

    שמעתי שמדברים עליי אז באתי... :) רציתי להגיד, מעבר למה שכבר אמרת בשמי ויפה אמרת

    שאני דווקא מוצאת את הקשר בין הפוסט הזה לקודם בפוסט ההוא אתה רוצה את קרבת החברים ומאשים את עצמך בכך שהם מתרחקים והולכים וכאן כשאתה בקרבתם אתה מרגיש שהם לא מעריכים מספיק את מה שאתה עושה עבורם בשני המקרים אתה תולה את האחריות עלייך בלבד אתה הגורם להם ללכת ואתה הגורם להם לבוא

    זה נשמע כמו שני הצדדים של אותו מטבע הצורך הזו בתלות... הצורך להעניק שלפניו בא הצורך לקבל לקבל הכרה שאני מועיל וחשוב לאחרים או לחילופין שהם חשובים לי

    יכול מאד להיות שאתה נחווה לחברים מסויימים בדיוק כפי שהם נחויים לך שביום מסוים החבר המסוים חושב שאתה לא אוהב לא מעריך ולא כלום ואין לזה קשר בכלל למה שאתה באמת חושב או מרגיש אליו

    לפעמים זה רק קול פנימי כזה שמושלך על כל הסביבה ולפעמים לא...

    שווה לבדוק :)

    וטוב שאת שומעת למרחק ועוד יותר טוב שבאת...

     

      18/9/08 00:10:

    צטט: ים סוף לוי 2008-09-16 16:53:37
    טוב ידידי, אתה שכנעת אותי סופית שיש משהו בתקופה הזו.. היה לי מן מצב רוח כזה אתה מבין?!

    ואז גיליתי שגם לחבר הזה שלי, יש מין מצב רוח וגם להיא ואפילו ל"הוא" ולא הבנתי ותהיתי והנה עכשיו אתה.

     יש משהו קשה באוויר. משהו שגורם להרגיש חולשה, לרצות לקרבה ולאכזבה לטעום מר יותר. ואולי בכלל, הכל בגלל אלול והסליחות.. אולי. שיהיה לנו רק טוב.

    אם השרקיה נושבת במפרץ שלך  אז אלינו תגיע כרוח קדים. וביחוד אהבתי את אזכורו של ה"הוא" כך באגב בתוך הרשימה לסופר.
      18/9/08 00:04:

    צטט: wonders 2008-09-16 15:49:49

    אני בנאדם פשוט אני, לא מבינה מסרים מסובכים......... אז אם בא לך אתה מוזמן להתארח אצלי. מוזיקה מצויינת, בישולים משובחים ותוכנית אומנותית עשירה - עלי רק אל תשלח לי תודה במייל, לא מסתדרת עם כל המחשבים האלה...

    שמענו עלייך...עאלק פשוט. ההזמנה פתוחה עד שאחזור? אני נוסע לשלושה ארבעה שבועות עד אחרי החגים. ואני ל-א  מ-ו-כ-ן לקבל שאריות מהחג!

     

      18/9/08 00:00:

    צטט: forrest gump 2008-09-16 14:18:08

    זה עניין אישיותי...כמו כל דבר אחר. היום אני מבינה יותר מתמיד שבאופן אישי אני נהנית מן המפגשים על מסילת הרכבת. ומשום כך אני קובעת לי מסלולים שבהם אפגוש רק את הרכבות שאני נהניית מחברתן והן מחברתי. נטול .... (-: .לא טוב לי בשמוזינג...וב:בללה, בללה... (מיזנטרופית ...משהו? אולי....) אנחנו יוצאים מן התחנה לבד ונשוב אליה לבד (-: ובדרך....אנחנו אוהבים/נעים לנו בחברת רכבות אחרות, שלמלמדות אותנו על המסע שלהן, המסע שלנו, שחצו את האלפים כמונו, או שמא הן בראשית המסע ונראות רחוצות ונוצצות בדיוק כמונו אי  אז... לא מאמץ. רק אהבה (-:

    קראתי שוב ושוב את התגובה שלך. נראה נחמד מפגש רכבות ומסע משותף אבל  נדמה לי כי אני חייב התנצלות. חשבתי שנית על המטפורה הזו של הרכבת ואני לא בטוח שהיא כל כך מוצלחת. כי רכבות נוסעות על מסילה קבועה וידועה מראש (במיוחד בארצות דוברות גרמנית או יפאנית) ובעצם הן די נוקשות וחסרות את הגמישות ויכולות האילתור שאנו כל כך זקוקים להן במערכות יחסים עם אנשים. נראה לי שטעיתי, הא?

      17/9/08 23:54:

    צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-16 10:11:58

    תשמע...נשמה עשירה שכמותך. העבר שלנו מדבר בתוכנו כל הזמן...גם אם אנחנו לא מזמינים אותו באופן מפורש. גם אם אנחנו מרגישים שהוא לגמרי שייך לעבר, ויתכן שהוא באמת שייך לעבר, הוא עדיין חלק מאתנו.

    קח לדוגמה זיכרונות ילדות - הם ביי דפינישן נחלת העבר אבל הם לגמרי מרגישים חלק מאיתנו, נכון? הם עדיין מעוררים בנו דברים. למראת ששמנו אותם מאחור.

    ארטישוקה, את ממש הולכת לשחק אותה פסיכולוגית בענק. חבל שלא פגשתי אותך לפני הפסיכולוגית שעזרה לי לנתח את הדמויות בספר שלי....

     

      17/9/08 23:51:

    צטט: תומיש 2008-09-16 09:32:20

    אין ידידים לוקחים יש אני שבחרתי לתת לאנשים הלא נכונים.

    פרספקטיבה מעניינת, תודה לך. ולך יואל- תודה רבה רבה, כתמיד.

    אני שמח שאת כאן, תומיש. תודה!

     

      17/9/08 08:32:

     

    יואל,

     

    ההוא הזה בפוסט (עורך המסיבות) - נראה שהוא עובר שלב בחיים

    שבו מפרידים את הטפל מהעיקר. בעיני זה שלב משדרג: משתדרגת

    תפיסת החיים. וכמו בכל שידרוג - עצב כרוך בפרידה מהטפל אבל

    התקווה נעוצה בהתמקדות בעיקר.

      16/9/08 20:03:

    יש תקופות כאלו...

    של סינונים.

     

    רק מה שעושה לך טוב יקירי.

      16/9/08 18:32:

    צטט: יואל עיני 2008-09-16 07:45:03

    צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-16 07:17:05

    כבר אמרתי לך בפוסט אחר, שאתה חבר טוב מדי. אתה פסלת, אמרת שהסיפור אינו עליך. אני חוזרת על טענתי. אבל אני נורא מבינה אותך. זו דילמה. כי רוצים ואוהבים לתת. זה כיף להעניק. ואז נתקעים עם מצב שלהעניק זה מתסכל, ולא להעניק זה גם מתסכל. לא יודעת מה הפתרון. אולי רק להעניק למי שכיף. שזו בדיוק הטענה שלך...לשון בחוץ

     ידידתנו המשותפת ניפי טוענת אף היא כי בטקסטים שאדם כותב, אם נמצאו בם מוטיבים חוזרים, יש בהם משום השתקפות של נפשו/ רוחו של הכותב. אני מתחיל לחשוד שאת צודקת. הסיפור אינו עלי במישרין, זה נכון. יחד עם זאת (בעברי) אני מזדהה עם חלקים ממנו. היום איכשהוהכל זורם יותר חלק. בלי מאמץ והחברים באים והולכים.

    אך כמו במקרים לא מעטים, הסיפור הוא משל (עצמי ואסוציאטיבי ועל כן לעיתים לא נהיר) על חבריי הנוכחיים. בני הלוויה שלי בחדר האטום שחוץ ממחשב הוא מנותק מאוד מן העולם. פעם כתבתי על זה פוסט וגם הוא היה אסוציאטיבי ולא ברור. אני מבטיח להשתפר.  תודה ארטישוקה. כיף תמיד לקבל תגובה מאירת עיניים ממך.

     

    שמעתי שמדברים עליי אז באתי... :)

     

    רציתי להגיד, מעבר למה שכבר אמרת בשמי ויפה אמרת

    שאני דווקא מוצאת את הקשר בין הפוסט הזה לקודם

    בפוסט ההוא אתה רוצה את קרבת החברים ומאשים את עצמך בכך שהם מתרחקים והולכים

    וכאן כשאתה בקרבתם אתה מרגיש שהם לא מעריכים מספיק את מה שאתה עושה עבורם

    בשני המקרים אתה תולה את האחריות עלייך בלבד

    אתה הגורם להם ללכת ואתה הגורם להם לבוא

    זה נשמע כמו שני הצדדים של אותו מטבע

    הצורך הזו בתלות...

    הצורך להעניק שלפניו בא הצורך לקבל

    לקבל הכרה שאני מועיל וחשוב לאחרים

    או לחילופין שהם חשובים לי

     

    יכול מאד להיות שאתה נחווה לחברים מסויימים בדיוק כפי שהם נחויים לך

    שביום מסוים החבר המסוים חושב שאתה לא אוהב לא מעריך ולא כלום

    ואין לזה קשר בכלל למה שאתה באמת חושב או מרגיש אליו

    לפעמים זה רק קול פנימי כזה שמושלך על כל הסביבה

    ולפעמים לא...

    שווה לבדוק :)

      16/9/08 16:53:


    טוב ידידי, אתה שכנעת אותי סופית שיש משהו בתקופה הזו..

     

    היה לי מן מצב רוח כזה אתה מבין?!

    ואז גיליתי שגם לחבר הזה שלי, יש מין מצב רוח

    וגם להיא

    ואפילו ל"הוא"

     

    ולא הבנתי ותהיתי והנה עכשיו אתה.

     יש משהו קשה באוויר. משהו שגורם להרגיש חולשה, לרצות לקרבה ולאכזבה לטעום מר יותר.

     

    ואולי בכלל, הכל בגלל אלול והסליחות.. אולי.

     

    שיהיה לנו רק טוב.

     

     

     

     

      16/9/08 15:49:

    אני בנאדם פשוט אני, לא מבינה מסרים מסובכים.........

    אז אם בא לך אתה מוזמן להתארח אצלי.

    מוזיקה מצויינת, בישולים משובחים ותוכנית אומנותית עשירה - עלי

    רק אל תשלח לי תודה במייל, לא מסתדרת עם כל המחשבים האלה...

      16/9/08 14:18:

    זה עניין אישיותי...כמו כל דבר אחר.

    היום אני מבינה יותר מתמיד

    שבאופן אישי אני נהנית מן המפגשים על מסילת הרכבת.

    ומשום כך אני קובעת לי מסלולים שבהם אפגוש

    רק את הרכבות שאני נהניית מחברתן והן מחברתי.

    נטול .... (-: .לא טוב לי בשמוזינג...וב:בללה, בללה... (מיזנטרופית ...משהו? אולי....)

    אנחנו יוצאים מן התחנה לבד ונשוב אליה לבד (-:

    ובדרך....אנחנו אוהבים/נעים לנו בחברת רכבות אחרות, שלמלמדות אותנו

    על המסע שלהן, המסע שלנו, שחצו את האלפים כמונו, או שמא הן בראשית המסע

    ונראות רחוצות ונוצצות בדיוק כמונו אי  אז...

    לא מאמץ.

    רק אהבה (-:

     

     

    צטט: יואל עיני 2008-09-16 07:45:03

    צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-16 07:17:05

    כבר אמרתי לך בפוסט אחר, שאתה חבר טוב מדי. אתה פסלת, אמרת שהסיפור אינו עליך. אני חוזרת על טענתי. אבל אני נורא מבינה אותך. זו דילמה. כי רוצים ואוהבים לתת. זה כיף להעניק. ואז נתקעים עם מצב שלהעניק זה מתסכל, ולא להעניק זה גם מתסכל. לא יודעת מה הפתרון. אולי רק להעניק למי שכיף. שזו בדיוק הטענה שלך...לשון בחוץ

     ידידתנו המשותפת ניפי טוענת אף היא כי בטקסטים שאדם כותב, אם נמצאו בם מוטיבים חוזרים, יש בהם משום השתקפות של נפשו/ רוחו של הכותב. אני מתחיל לחשוד שאת צודקת. הסיפור אינו עלי במישרין, זה נכון. יחד עם זאת (בעברי) אני מזדהה עם חלקים ממנו. היום איכשהוהכל זורם יותר חלק. בלי מאמץ והחברים באים והולכים.

    אך כמו במקרים לא מעטים, הסיפור הוא משל (עצמי ואסוציאטיבי ועל כן לעיתים לא נהיר) על חבריי הנוכחיים. בני הלוויה שלי בחדר האטום שחוץ ממחשב הוא מנותק מאוד מן העולם. פעם כתבתי על זה פוסט וגם הוא היה אסוציאטיבי ולא ברור. אני מבטיח להשתפר.  תודה ארטישוקה. כיף תמיד לקבל תגובה מאירת עיניים ממך.

     

     תשמע...נשמה עשירה שכמותך. העבר שלנו מדבר בתוכנו כל הזמן...גם אם אנחנו לא מזמינים אותו באופן מפורש. גם אם אנחנו מרגישים שהוא לגמרי שייך לעבר, ויתכן שהוא באמת שייך לעבר, הוא עדיין חלק מאתנו.

    קח לדוגמה זיכרונות ילדות - הם ביי דפינישן נחלת העבר אבל הם לגמרי מרגישים חלק מאיתנו, נכון? הם עדיין מעוררים בנו דברים. למראת ששמנו אותם מאחור.

     

     

      16/9/08 09:32:

    צטט: ליאור רועי 2008-09-15 22:17:03

    צטט: יואל עיני 2008-09-15 22:12:55

    צטט: ליאור רועי 2008-09-15 22:11:36


    אין פעלים סבילים, חביבי.

    מצד שני - אמרת די וזה לא הולך ברגל.

     

    עם העברית הדפוקה שלי אני לא מבין "פעלים סבילים" או שמא עניין פסיכולוגי יש לנו כאן?

     

     

    חברה מאוד טובה צרבה לי את המשפט הזה במח.

    אין ידידים לוקחים - יש אני שבחרתי לתת לאנשים הלא נכונים.

    קצת פסיכו' בגרוש, אבל עובד כמו קסם.

     

     

    אין ידידים לוקחים

    יש אני שבחרתי לתת לאנשים הלא נכונים.

     

    פרספקטיבה מעניינת,

    תודה לך.

     

    ולך יואל-

    תודה רבה רבה,

    כתמיד.

     

     

      16/9/08 07:45:

    צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-16 07:17:05

    כבר אמרתי לך בפוסט אחר, שאתה חבר טוב מדי. אתה פסלת, אמרת שהסיפור אינו עליך. אני חוזרת על טענתי. אבל אני נורא מבינה אותך. זו דילמה. כי רוצים ואוהבים לתת. זה כיף להעניק. ואז נתקעים עם מצב שלהעניק זה מתסכל, ולא להעניק זה גם מתסכל. לא יודעת מה הפתרון. אולי רק להעניק למי שכיף. שזו בדיוק הטענה שלך...לשון בחוץ

     ידידתנו המשותפת ניפי טוענת אף היא כי בטקסטים שאדם כותב, אם נמצאו בם מוטיבים חוזרים, יש בהם משום השתקפות של נפשו/ רוחו של הכותב. אני מתחיל לחשוד שאת צודקת. הסיפור אינו עלי במישרין, זה נכון. יחד עם זאת (בעברי) אני מזדהה עם חלקים ממנו. היום איכשהוהכל זורם יותר חלק. בלי מאמץ והחברים באים והולכים.

    אך כמו במקרים לא מעטים, הסיפור הוא משל (עצמי ואסוציאטיבי ועל כן לעיתים לא נהיר) על חבריי הנוכחיים. בני הלוויה שלי בחדר האטום שחוץ ממחשב הוא מנותק מאוד מן העולם. פעם כתבתי על זה פוסט וגם הוא היה אסוציאטיבי ולא ברור. אני מבטיח להשתפר.  תודה ארטישוקה. כיף תמיד לקבל תגובה מאירת עיניים ממך.

      16/9/08 07:31:

    צטט: אליס כאן (בערך) 2008-09-16 06:54:42

    עייפות החומר...

    בדיוק. זה המשל והנמשל....

     

      16/9/08 07:31:

    צטט: חני של הים 2008-09-16 06:41:01

    חברות שיוויונית ואם אני רק על תקן של תני לי... אני לא שם. לא פוחדת מהלבד...

    שוויוניות עניין יחסי לא? לפעמים הצד השני מרגיש דומה ואז מה?

     

    כבר אמרתי לך בפוסט אחר, שאתה חבר טוב מדי. אתה פסלת, אמרת שהסיפור אינו עליך.

    אני חוזרת על טענתי. אבל אני נורא מבינה אותך. זו דילמה. כי רוצים ואוהבים לתת. זה כיף להעניק. ואז נתקעים עם מצב שלהעניק זה מתסכל, ולא להעניק זה גם מתסכל. לא יודעת מה הפתרון.

    אולי רק להעניק למי שכיף. שזו בדיוק הטענה שלך...לשון בחוץ

     

      16/9/08 06:54:
    עייפות החומר...
      16/9/08 06:41:

    חברות שיוויונית

    ואם אני רק על תקן של תני לי...

    אני לא שם.

    לא פוחדת מהלבד...

      15/9/08 22:17:

    צטט: יואל עיני 2008-09-15 22:12:55

    צטט: ליאור רועי 2008-09-15 22:11:36


    אין פעלים סבילים, חביבי.

    מצד שני - אמרת די וזה לא הולך ברגל.

     

    עם העברית הדפוקה שלי אני לא מבין "פעלים סבילים" או שמא עניין פסיכולוגי יש לנו כאן?

     

     

    חברה מאוד טובה צרבה לי את המשפט הזה במח.

    אין ידידים לוקחים - יש אני שבחרתי לתת לאנשים הלא נכונים.

    קצת פסיכו' בגרוש, אבל עובד כמו קסם.

     

      15/9/08 22:12:

    צטט: ליאור רועי 2008-09-15 22:11:36


    אין פעלים סבילים, חביבי. מצד שני - אמרת די וזה לא הולך ברגל.

     

    עם העברית הדפוקה שלי אני לא מבין "פעלים סבילים" או שמא עניין פסיכולוגי יש לנו כאן?

     

      15/9/08 22:11:


    אין פעלים סבילים, חביבי.

    מצד שני - אמרת די וזה לא הולך ברגל.

     

    פרופיל

    יואל עיני
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין