"נו קומי כבר, עוד שקט בחוץ" "אאאאאא" "נו, אולי תספיקי להתחמק מהחום" "אאאאאאאאא" "נו, נו תקעת אתמול המבורגר וצ'יפס בטטה וטבעות בצל" "אאוצ'" "הכרחת אותי להיות ביצ'. קומי" "טובבבבבבבבב, רק לבדוק מייל" "לא!"
השעון מראה 0722, אני בועטת בעצמי החוצה מהמיטה. האנדורפינים יעשו לי טוב. כן כן, יעשו לי טוב. עאלק. גם עוד חמש שעות שינה יעשו לי טוב. לעור הפנים. פותחת ת'ארון. אוף, כל בגדי הרכיבה מלוכלכים. נשארו רק מכנסיים רגילים בלי ספוג, יכאב לי התחת. חולצה מנדפת אבל בלי כיסים, איפה אני אשים את הפנימית ספייר (בבקשה בבקשה אלוהים שלא יהיה לי פנצ'ר). בחוץ הרעש והקרינה בשיאם. חוטפת מטח פוטונים בפנים, כל התאים שלי מתכווצים במחאה. פוטון זה גם חלקיק וגם גל. אוף תשתקי. שכחתי משקפי שמש, חוזרת. יוצאת שוב. אוטובוסים פולטים מלאן אנשים שהולכים השד יודע לאן, ממהרים. וחס וחלילה שילכו בטור. מפוזרים, כאילו הם קונפטי שמישהו נשף עליו בחזקה- פווווווווו בלי שום רווח שמאפשר לי ולנאנובייק שלי, שהכידון שלהם מנוסר, לעבור. שיווי משקל הוא שם המשחק, כמה אפשר להישאר על האוכף במהירות של 0.1 קמ"ש? עברתי אותם. מהר לפארק. מה עדיף? לתת בראש ארבעים דקות או יותר לאט שעה שלמה? הולכת על השעה. לא בא לי לגרום ללב לעשות חרקירי הבוקר, גם ישיבה בספריה מצריכה אותו. רוכבת מערבה עד גשר הווקופ' (זה מה כתוב על השלט, בשבילי הוא תמיד גשר רידינג), מסתובבת מזרחה. הרגליים דוחפות ומושכות. פתאום אני שמה לב שהפה סגור חזק. תשחררי לסתות. שחררתי. אופס ברחש. נו שוין, קצת חלבון בבוקר עדיין לא הרג אפ אחד. הדם גועש לי בכל הצינורות בגוף, מביא חמצן ופיח לכל התאים, הלב עובד, שואב ומשחרר, כל החיוניות הזו על בוקר, ואפילו לא התעוררתי עדיין.דוחפת ומושכת. טיפות ניגרות מהמצח עד לחריץ שבין הציצים. אני מעבירה יד עטוית כפפה על הפנים, אולי הכפפה תספוג משהו, או לפחות תמרח. כשרק התחלתי לרכוב, הייתי מכבסת את הכפפות אחרי כל רכיבה. טל צחק עלי. באיזשהו שלב הפסקתי...מריחים את זה. עברתי את גשר המכבייה, עוד קצת ומגיעה לרחוב שטרית, פרסה ואחורה.דוחפת מושכת. על הדרך סיקסקים, ברווזים, אווזים. איזה מזל שיש את הפארק הזה מסביב לנחל האומלל. אופס, עוד ברחש. גשר נמיר, חוזרת הביתה. כמה רמזורים וכולם אדומים. נהגת מפגרת אחת נוסעת באדום ומשפשפת אותי בצד. נפלתי. היא פותחת דלת, אני מתרוממת, אפילו לא ראתה שהתחלף לה לאדום...השרשרת נפלה, הרגל נחבלה. בקטנה. הופכת אופניים, מחזירה שרשרת למקום, הרגל מדוושת אז הכל בסדר. הביתה. ישר פושטת את כל הבגדים הרטובים שדבוקים אלי (מנדפים מנדפים, אולי בנורבגיה...).
אה, החלטתי שמאריכה חוזה בדירה. איפה עוד אצבור חוויות בוקר כאלה.
החלק שמחבר בין הרגליים לשאר הגוף כואב. ידעתי שאשלם על מכנסיים נטולי ספוג. מפונקת. |