בעודי משוטט לי בקמפוס לתומי לפני כשבוע, פוגש אני באחד מהמרצים החביבים עלי לפסיכולוגיה שימושית ובכלל, אשר לשם דיוננו זה, נכנהו גיל ונטורה.

יושב אני אם כן עם העילוי ונטורה למנת ניקוטין רגעית ברחבת הקפיטריה בעוד הוא מפטיר כדרך אגב, שאני מככב בטור האישי שלו בעיתון אינטרנטי כלשהו (לשם דיוננו זה, נכנהו ynet), ואני הקטן, אשר עד עתה כיכבתי בעיתונים כלכליים בלבד, התמלאתי אושר וניפחתי חזה: "ובאיזה הקשר מסייה ונטורה הנכבד?".

"ובכן, בעקבות שיחתנו האחרונה," עונה כבודו "סיפקת לי השראה לכתיבת טור על סצנת הדייטים בכלל, ועל בחורים עם בעיות בדייטים בפרט".

"ראשית", עניתי בענווה "קטונתי מלייצג את בחורי ישראל בכדי לספק חומר לטור שכזה, ובכלל, מי אמר שיש לי בעיות בדייטים?".

"ובכן", עונה המרצה הנערץ תוך כדי פסיעה מהירה חזרה לתוך הקמפוס "ראשית חוכמה הינה להבין שיש לך בעיה, וללא קשר לזה, אני חושב שסטטיסטית אתה מדגם מאד מייצג".

עם סטטיסטיקה למדתי מזמן שאין מה להתווכח. מה גם, שהוחמאתי שאני מייצג משהו, וודאי מדגם מייצג.

לאחר זמן מה אני מעיין באותו הטור, שם נכתב לתדהמתי, שמשום שישנה לי התקשרות חרדה עם הורי אני נמנע מלהחזיר טלפונים לבחורות ובכלל, מצבי קשה. ומחמיר מרגע לרגע.

הרשו להצהיר כאן גבירותיי ורבותיי בפומביי וברבים, כי אני רחוק מרחק שנות אור מדיאגנוזה שכזו, ואין זה אני שלא מחזיר טלפונים, אלא הן! והסיבות שמפרט מר ונטורה אין הן אלא תירוצים נלוזים אשר הומצאו בכדי לשמר תקוות אשר אינן! ובתור סטודנט מתקדם לפסיכולוגיה אני יותר ממודע לעצמי!

ונסיים בפרסומת לגיל, פאר היצירה הגנטית, אשר הטור שלו הספציפי פורסם בלינק הבא:

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3398921,00.html