בקשה לתיקון גיל 

מגיע אלי אדם, יליד לודג' בפולין, המבקש לתקן את גילו. בסדר, אני מכין תצהיר שלו, תצהיר של עוד מישהו, כמה קרעי מסמכים – אחרי הכל, לא הרבה שרד את השואה – ומגיש את הבקשה.

מגיע מועד השמיעה, לפני נשמעים מספר מבקשים אחרים. אחד מתימן, אחד מכורדיסטאן. שניהם לא צעירים, כמובן. הפרקליטה שואלת שאלות (ולך תזכור כשהאירועים עתיקים כל כך, וכשהעדים עצמם כבר מזמן לא במיטבם), והשופט, גם הוא פרקליט לשעבר, מסתלבט על המבקשים והעדים בתורו (ולא רק בתורו).

אחרי שבקשתו של השני בתור נדחית באותה צורה אני מבין לאן נושבת הרוח.

את דברי אבי אני זוכר: " ויזתא!" – הוא כינה אדם מסוים שלא בפניו. "?" – "אשר ראה כיצד נלקחים אחיו אחד אחר משנהו לתליה – והוא עמד וחיכה".

אני מוצא אמתלא כלשהי ומבקש דחיה, וזו ניתנת לי לכמה חודשים. מי יודע, עד אז, הפריץ או הכלבה...

החדשים עוברים, המועד מגיע – ואני מוצא עצמי שוב מול אותו הרכב. הפעם אין מנוס. היא מתחילה בחקירה, והמבקש – כל הכנתו לעדות היתה כלא היתה. הוא מתבלבל, השופט כבר מתחיל להתחכם גם מולו, אבל הפרקליטה בולמת אותו בעדינות. לא, היא מבינה את הדברים... השופט הופך לגור צייתני. היא מודיעה שאין לה התנגדות לקבלת הבקשה – והבקשה מתקבלת.

אין בי חדוות ניצחון. ראיתי מספר תיקים בישיבה הקודמת, ובזו, נדחים כאשר הם אינם שונים במהות מזה שבו זכיתי. זה אינו צדק, ואני מוטרד.

בפעם הבאה שאני רואה את הפרקליטה במסדרונות בית המשפט, אני שואל אותה. היא מסבירה לי, בתמימות אמיתית, שכמו הלקוח שלי, מדברות גם הידידות של אמה, שגם היא מפולין. הם לא זוכרים טוב ומבלבלים בין דברים.

לך תסביר לה שגם יוצאי תימן וכורדיסטאן מתבלבלים מדי פעם. הרי זה יהרוס לה את כל התדמית החיובית על אחינו בני עדות המזרח... 

ראשית שנות השבעים

כעו"ד במחלקה מסוימת של הפרקליטות, אני ניגש למחוזי לקבל צו זמני כלשהו. השופט התורן לא ידוע דווקא בטוב ליבו. פקיד העזר מכניס את הבקשה ללשכת השופט, אך במצוות השופט אסורה עלי הכניסה, ועלי להמתין במסדרון עד שיקראו לי. לא קוראים לי. פקיד העזר נכנס ללשכת השופט ומוציא אלי את הניירות עם דחיית הבקשה (סירוב).

אני דופק על דלת הלשכה, מבקש רשותו להיכנס, ומפרט משהו מן הבקשה. "אבל זה לא היה בבקשה, ואתה לא היית כאן כדי להסביר לי". כדרכי, אני עונה רק על הטענה השניה, ומזכיר לו שישבתי בחוץ וחיכיתי שיקראו לי פנימה. השופט מבין שראוי, בכל זאת, להיענות לבקשה, אבל בריאותו לא עומדת בכך.

הוא מסביר לי שהוא כבר סיים את מלאכתו ואינו יכול לחזור בו עתה, ומציע להעביר את הבקשה, בתיאום שלו, לשופט אחר היושב בדין באותו יום. אין לי אינטרס לעמת אותו עם כל השאלות המשפטיות, מהותיות ודיוניות, המתבקשות מהצעה תמוהה זו, לעומת הפתרון המתבקש, לכן, בתמימות הראויה לגילי הצעיר, אני מודה לו, בלי ויכוח.

הניירת מועברת לשופט השני, מן הותיקים בשופטי חיפה, ואני נכנס לאולם, שבו כבר מתנהל דיון בענין אחר, מתיישב בין הקהל וממתין.

תוך כדי אותו דיון, עולה בו שאלה משפטית מסויימת, להפתעתי המוחלטת פונה אלי השופט ואומר: "עולה כאן שאלה בנושא __________, אתה עבדת ב________, התוכל לאמר לי _________?"

אכן, עבדתי ב_________, ואכן אני יודע את התשובה ואומר אותה לבית המשפט. אבל אני גם קולט: שופט עם עשרות שנות ותק, אינו חושש ליוקרתו, ובפני אולם מלא בעו"ד, קליינטים וסתם עוברי אורח, שואל עו"ד בעל ותק של שנה, שאלה משפטית, כשהוא, השופט, מודה בכך בפומבי שאינו יודע. 

את הצו המבוקש קיבלתי, ובדין קיבלתי. אבל הבאתי סיפור זה כדי להציג שני שופטים, באותה ערכאה – ואיזה הבדל. 

וקצת יותר מאוחר

מגיע אלי כתב תביעה. חתום עליו עו"ד מן ההגונים והמקצועיים.

בדיקה שלי את העובדות, מראה לי שפשוט עבדו עליו. לתביעה אין יד ורגל. כדרכי עם עו"ד מסוג זה, אני מתקשר אליו, מציע לו לבדוק את העובדות ולא להטריח אותי בכתיבת כתב הגנה וכו'.

כשהוא חוזר אלי, אני מבין שהקליינט שלו מתעקש. "לא אסון" אני חושב. "אכין כתב הגנה, והשופט כבר יישר את התובע בישיבה הראשונה."

כאשר מגיע הזימון לתזכורת, ואני רואה את שם השופט בתיק – אני כבר לא בטוח שזה ייגמר בישיבה זו.

אנו מגיעים לתזכורת – ומן השאלות של השופט אני מבין שחששותי היו מתונים. אין הוא בקי בנושא, ולא רק חוסר בקיאות הוא הבעיה. אני משתדל להבהיר כמיטב יכולתי, ונאלץ להכיר במגבלותי. אינני מסוגל להביע את עמדתי בבהירות מספקת בהתחשב בנסיבות. 

כשאנו יוצאים, מחייך אלי עוה"ד שכנגד חיוך רחב ואומר בקול משתאה – "אני עוד יכול לזכות במשפט..." 

בפועל, כמובן, הוא לא היה מוכן להסתכן. במאמץ נוסף הוא הוריד את התובע אל קרקע המציאות – וסגר עמי על דחיית התביעה בלא צו להוצאות.