בשנה ג' ללימודיי באוניברסיטה, אובחנה אצלי אנורקסיה נרבוזה.

האנורקסיה חברתי הטובה (או רקסי כמו שאנחנו קוראים לה בחבר'ה) הייתה הבסט באדי שמעולם לא הייתה לי. תמיד זוכרת יום הולדת, מנחמת אחרי  אכזבה או פרידה, מרגיעה לפני מבחן קשה או ראיון עבודה. אין עליה. מלכה.

ואז, בצעד חסר תקדים עבור מישהי שבמשך כל ילדותה ונעוריה השתוקקה למצוא חברה טובה ונאמנה שלא תפנה לה גב רק כדי להתחבר עם מלכת הכיתה,  זנחתי אותה לאנחות.

אפילו עברתי לתל אביב בלעדיה. לבד. בלי להכיר כאן אף אחד מלבד אחי ואחותי. היא הייתה מתקשרת המון. מציקה. רוצה לחדש את הקשר. והיו רגעים שהרגשתי כל כך בודדה שכמעט ואמרתי לה לקפוץ לקפה. בקטנה, לא משהו מחייב. אבל אצלה, זה הכל או כלום.

עברה בדיוק שנה מאז שנחתתי כאן. היום אכלתי צהריים עם חברים מהעבודה הקודמת שלי שלמרבה הפליאה, הצלחתי להתחבב עליהם מספיק שהם שומרים על קשר.

ראיתי אותה עומדת בחוץ. פניה דבוקות לשמשה המטונפת במקדונלדס של שדרות ירושלים. היא נראתה מעוצבנת ואכולת קנאה. "הם בחיים לא יהיו שם בשבילך כמו שאני הייתי" היא חושבת לעצמה.

ימים יגידו אם היא צודקת. אני אישית מקווה שהיא לא.