בלב שכונת מגורים...

ראיתי שם סרט קצר בשם Alfa של דנה גולדברג מאונ' תל אביב.

סרט שחור לבן, קצר ומפתיע מאוד שנורא עשה לי חשק לראות אותו שוב, לחשוב עליו, אבל אז הופיע אחריו "סרוגייט"

של טלי שלום עזר, בחורה בת 30 מאונ' תל אביב שזהו פרוייקט הגמר המוארך שלה, שגדל מ-30 ל50 ומשהו דקות

טלי עשתה סרט קצר קודם לכן בשם Living room שזכה לתשבוחות רבות ובעקבותיו כנראה רופדה היטב וזכתה אף להצטוות לצלם פולני בפרוייקט הגמר שלה.

הצלם הפולני עושה עבודה מדהימה, "סרוגייט" נראה כמו סרט קולנוע אמיתי ולא כמו פרוייקט גמר, גם לא כמו דרמת טלוויזיה, הוא קולנוע ישראלי חושני ומרתק. הפולני יודע לזהות את היופי הפשוט בלוקיישנים שהוא נמצא בהם ולתרגם אותם לתוך המצלמה שלו בלי לשנות את השפה, צילום כתף קרוב לגיבורים- אין אפילו שוט אחד פתוח מאוד לאורך הסרט כולו.

קשה לספר את סיפור העלילה או מבנה הסרט וזאת משום שהסרט בנוי כמו טיפול אצל סרוגייט, מספר מפגשים והתהליך שקורה ביניהם- תוך התהליך אנחנו מגלים את סיפורו של הגיבור, אילאי

על אף שלא חיבבתי את הגיבור הראשי ושסיפורו נדוש בעיני ולא עניין אותי

הישגו של הסרט בכך שנשאבתי לטיפולה המסור של הסרוגייט שלו, חששתי כמוהו, ורציתי שתאהב אותו כמו שהוא רצה.

העדינות והאנושיות הרבה שבמפגשים ביניהם, הזמן שהבמאית נותנת להם בתוך הסצנה, יוצרים תחושת אמינות והזדהות

ומשהו חדש, שלא קרה לי במהלך צפייה בסרט ישראלי עדיין, התמכרות.

למעשה, דמותה עמוסת השאלות והסתירות של הסרוגייט מעפילה על דמותו של הגיבור הראשי והוא משמש ככלי בשבילנו לעבור טיפול במקום כל כך שנוי במחלוקת ומסקרן. גם חלקי הסרט האחרים, אלו שלא בחדר הטיפול, מצולמים בחושניות והשחקנים מבויימים היטב בתוך סצנות עדינות וחדשניות באנושיותן ובחוכמת החיים שניכרת מהן. כך למשל, כדי להמחיש את הקשר בין הבן לאמו, במקום לתאר ריב וחוסר סבלנות צפוי של הבן לאמו

הגיבור, בתגובה לכך שאמו מציעה לו לקחת עניבה ישנה והוא לא לובש עניבות הרי, הוא קושר את העניבה על צוואר אימו, בעצבים גלויים והיא צוחקת בתגובה- כך מקבלים תמונה חדה ולא נדושה של אהבה אימהית חסרת גבולות ורגע שכל ילד בוגר ואמא יכולים להזדהות איתו.