"ויש שם איזה אישה זקנה ברחוב שהולכת מולו, והוא נותן לה מכה עם היד הענקית שמתנפנפת לו, את יודעת, מההליכה המהירה, ואפילו לא שם לב. הוא ככה מרים את הראש לבתים, כאילו בשביל לקרוא את המספרים של הבתים, ואני איכשהו יודעת שהוא מחפש אותי, אפילו שעוד לא ראיתי אותו בכלל."        

    "אז אם לא ראית אותו איך את יודעת איך הוא נראה? איך את יודעת שהוא הולך אליך?"           

"לא יודעת, זה הקטע המוזר. אין לי מושג איך אני יודעת עליו שהוא בדרך להשיג אותי. זה כאילו שאני גם נמצאת בתוך הסיוט הזה וגם מסתכלת מבחוץ. את יודעת, כמו שרואים סרט בטלוויזיה או משהו כזה. בכל אופן, תקשיבי, הא מוצא את הבית ונכנס לבנין, ומתחיל לעלות במדרגות. והבנין פתאום נהיה גבוה כזה, ועם מדרגות מסתובבות בפנים, ואני שומעת אותו דורך במדרגות, וכל המעקה רועד ככה מהצעדים שלו."           

 "את לא נורמאלית, תגידי, השתגעת או מה – מאיפה הבאת לי כזה חלום – "          

  "ואז, את שומעת, אז הוא מגיע לדלת של הדירה, ועם כל היד הענקית שלו הוא דופק בדלת, והקירות רועדים, את יודעת, הצבע מתחיל לנשור ממש מהקירות... ואני, כמו איזה מטומטמת, פותחת לו, כאילו לא ידעתי מי עומד לי שם בחוץ! והוא נותן איזה צעד ענקי כזה פנימה, וזהו – הוא בתוך הבית שלי. בפנים."           

הרזה מתכופפת לעברה ומניחה יד, מתחת לשולחן, על ירכה החמה. "תראי את אלה, אל תסתובבי עכשיו, חכי רגע, שלא יראו שאת מסתכלת. בשולחן מאחוריך. הזקן הזה, הוא לובש מכנסיים של פיז'אמה מתחת לז'קט של החליפה!"           

 והאחרת מסתובבת לאט לאט, מנסה להראות כמי שמחפשת ממחטת נייר בכיס המעיל שתלוי על כסאה. "מה את רוצה, הוא בטח מ'ביקור חולים', לקח לעצמו חופשה מהבית חולים עם אשתו, תעזבי אותם..."           

"מה, את רוצה להגיד לי שהזקן הזה הלך כל הדרך מהבית-חולים עד לפה, באמצע העיר, עם מכנסיים של פיז'אמה?"            "בטח יש איזה קיצור דרך, דרך החצר שמאחורנית. 'ביקור חולים' זה ממש כאן, אני יודעת, אבא שלי שכב שם מלא זמן אחרי המעקפים. תעזבי אותם, תופסים רגע של שקט מהבית-חולים, מסכנים. לכי תדעי במה הוא חולה..."           

"אז מה נגמר עם החלום?"           

 "איזה סיוט. אני אומרת לך. ברגע ההוא התעוררתי, כשהדבר הזה תפס אותי בכתפיים והרים אותי כאילו הייתי איזה חתיכת כלום וחצי. את יודעת, כמו שאת מרימה כסא או משהו כזה. אז ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר והתעוררתי. אל תשאלי איזה דפיקות לב היו לי, איך הזעתי בכל הגוף ממש."           

"תשתי, תשתי את הקפה שלך, שלא יתקרר לך."           

הרזה מנופפת בידה למלצרית ומסמנת לה שתביא את החשבון. היא פותחת את תיק העור השחור שלה ומפשפשת בתוכו ארוכות וצמידיה מקשקשים ומצלצלים בתוך התיק כאילו היה שק אוצרות. "תגידי, בואי נלך לסרט מתישהו? את יודעת אם יש משהו טוב?" היא מושכת את ידה בפתאומיות מתוך התיק ומתבוננת מקרוב באחת מציפורניה הארוכות שנסדקה בקצה.           

"לא יודעת, אני לא בטוחה. תראי, בזמן הקרוב בטח לא יצא לי לצאת בערב כל-כך הרבה, כי, בעיקרון, את יודעת, החלטנו שאנחנו מנסים עוד ילד, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעופף מהבית בדיוק כשיבוא לו..."           

הן יוצאת מבית הקפה וצועדות במורד רחוב יפו לכיוון תחנת האוטובוס. הרזה ממשיכה לחפש בתיק תוך כדי הליכה.            "אז קחי אחת משלי, מה ההבדל – "אומרת השנייה ומושיטה לה את חפיסת הסיגריות שלה. "נשבעת לך, פתאום יש לי איזה פחד כזה ללכת הביתה. מהחלום הזה, את יודעת. כאילו באמת יש לי מה לפחד. אפשר לחשוב..."           

 בקומה השנייה של קפה "נאווה" אוספת המלצרית את הטיפ שהשאירו עבורה ומנקה את השולחן במגבת לחה. אחר-כך היא יורדת בזהירות במדרגות עם המגש שעליו כוסות הקפה הריקות ושתי צלחות. הזקן במכנסי הפיז'אמה ואשתו נשארים לשבת לבדם.