משהו קטן שששלחתי ל'את' אחרי שקראתי יותר מדי דברים שיותר מדי עצבנו אותי.

אין דבר מקומם יותר מנשים שיורות לנשים ברגליים.
לא בשם שום אחווה נשית זו או אחרת, לא בשם סולידריות, אלא בשם הבנת המצב כפי שהוא.
באופן קבוע אני קוראת ב'את' איך נשים למעשה צריכות לנווט בין שתי קריירות באופן שגבר לא צריך - הן אשת קריירה, והן אם. הצרה היא שלצד האמירה הזו אני מגלה כמעט תמיד איך שלל הכותבות בעיתון, ובראשן העורכת, מדגישות את העובדה שזו המציאות, ועלינו להשלים איתה, שכן בלב האישה מקננת המשפחתיות והאמהות. בעוד הגבר יכול להרשות לעצמו לחזור מדי ערב בתשע ולזנוח את הגוזלים, האם נדרשת לזגזג בין שני העולמות. החידוש היחיד שהפמיניזם הקנה לנשים, לפי קריאה תדירה ב'את', הוא העובדה שעכשיו יכולות הנשים להוסיף את המשרד לרשימת המקומות שהן צריכות לנווט ביניהן, נוסף על המטבח ועל ישיבות ועד ההורים בגן.

אני בת 23, סטודנטית לעיתונאות, שמתחילה להבין איך העולם באמת פועל. כשנולדתי פתחה אמי עסק עצמאי. אבא תמיד עבד קרוב לבית, בעסק פרטי גם כן. את שנותיי הראשונות ביליתי עם קרוביי משפחה, מטפלות, והידיעה שבעת מקרה חירום אפשר לטלפן לאבא והוא יגיע מיד. במהלך השנים חזרה אמי לעבוד כשכירה, ופיתחה את הקריירה שלה כאשת פרסום עד שהגיעה לצמרת,ועבדה כמנהלת קריאטייב בכמה ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ, ואף הייתה סמנכ"ל. בשנות הילדות שלי ושל שני אחיי הגדולים היה אבא מגיע לאכול צהריים בבית, וחוזר למשרד, אולם עם השנים למדנו להפעיל את המיקרוגל, למדנו לטגן בעצמנו חזה עוף ולבשל אורז. גדלנו באופן נורמלי לחלוטין.

בבית ספר אף פעם לא הבנתי שיש משמעות לעובדה שאני בת. החינוך לשוויון תמיד היה מובן מאליו, אף פעם לא התייחסו אלי כאל "בת", כאל שונה או נחותה. בצבא שירתתי לצד גברים ולצד נשים, לצד קצינים וקצינות בבועה קטנה בקרייה. חוץ מפעם אחת שבה התארחנו, אני ואמי, בתכנית אירוח בערוץ 2, שם נשאלתי אם "לא היה לי קשה לגדול בלי אמא" ועניתי ש"לא הייתי יכולה לחשוב על דרך מושלמת יותר לגדול", לא הבנתי שמשהו במשפחה שלי שונה. חלילה, אגב, לא בגלל שאני לא אוהבת את אמא שלי. אבל העובדה שחונכתי מתוך הידיעה שאמא שלי מעולם לא ויתרה על החלומות שלה בגללי ממלאת אותי, ומילאה אותי גם אז, בגיל 14, באושר. תמיד הייתי גאה בה, באותה מידה שהייתי גאה באבי, אדריכל בעל משרד מצליח בעירנו, פתח תקווה. לחיות תוך תחושה שאמא שלי מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה לא היה שווה את השניצלים שהיא הייתה יכולה להכין לי כשחזרתי מבית ספר.

אבל כשיצאתי עם בחור שהזדעזע לשמוע שאצלנו בבית אוכלים 'אוכל של אבא' ולא 'אוכל של אמא', וככל שאני קוראת יותר מגזיני נשים, אני מבינה שהעולם שאליו אני הולכת ומתוודעת עדיין שרוי בתפיסות עולם מעוותות, שביסודן בורות ודעות קדומות. וכן, אני כועסת.

אני כועסת כי אני יודעת שבשבילי אין שום דרך אחרת. אני יודעת שמגיל קטן חונכתי הן על ידי משפחתי והן על ידי כל המערכות הפורמליות לאידיאל לפיו אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה לעשות. אני יודעת שבשבילי אין שום דרך אחרת, כי אני יודעת איך זה מרגיש כששני ההורים מגשימים את עצמם. אני יודעת שאולי אני עדיין צעירה, אבל בגיל 23 הרעיון של להקים משפחה ולשמור על הילדים לא מעלה בי אפילו קמצוץ מהתשוקה שמעלה בי האפשרות שיום אחד אסלול את דרכי המקצועית ואעשה את מה שאני אוהבת יותר מכל. ואני יודעת שיש לי חברות שהיו שמחות לגדל תינוק קטן. אבל אני רוצה להאמין שאם הן יחליטו על מסלול חיים כזה, זה לא כי אלו החיים, אלה כי זו הבחירה שהן עשו. ואני יודעת שמערכת היחסים האחרונה שלי כללה בחור שהסכים, באופן תיאורטי, להישאר בבית ולשמור על התינוק התיאורטי. אני גם יודעת שגבר שאיתו אני אוכל להתפשר למען הרצון שלי להגשים את החלומות, לצד הקמת המשפחה, יהיה היחיד שאיתו אני אזכה להקים את חיי.

אני פשוט לא מכירה אף דרך אחרת.

ואתן, כותבות המגזין, לא מכירות את הדרך שבה אני גדלתי, כך מסתמן. אז תאלצו לסמוך על מה שאני כותבת. אבל יש דרך אחרת. לא כל אישה חייבת לעבוד בשתי משרות מלאות - הן אשת קריירה והן אשת משפחה - רק כדי שהבעל יחזור מהמשרד בתשע. חיים מלאים יכולים לכלול, תופתענה לגלות, שותפות מלאה בגידול הילדים ותחזוק הבית. נכון, הילד שלי לא תמיד יזכה לארוחה חמה או לנשיקה מאמא כשהוא יחזור מבית הספר, אבל ככה אני גדלתי, ומבין חבריי אני אחת הבודדות שלא נושאת עימה צלקות וכעס על ההורים.

מהבחינה הזו האמירות שלכן שטופחות על השכם לאותן אמהות שמדשדשות בין עבודה ובין משפחה רק מדכאות אותנו, את אלו שיודעות בוודאות מוחלטת שיש מציאות אחרת. את אלו שבכנות לא מאמינות שיש איזשהו הבדל בין שאיפה מקצועית של גבר לזו של אישה.

נשים כמוכן, בעלות קריירה, ולא רק עבודה, צריכות להוות דוגמא לאותן אלו שטרם הפנימו את העובדה כי גבר שעושה כביסה הוא לא חלש יותר. במקום אתן מטילות את האשמה על הגברים או על הממסד, וטוענות כי אין שום מצב אחר. אבל בחיי שיש.

mayan.rodeh@gmail.com

מעין