"תשכח מזה, לילך תרצח אותי. חוץ מזה שהרבה זמן לא יצאנו לרקוד, ואתה יודע איזו תרפיה זו בשבילי". מבט ההשלמה עם קמצוץ תסכול."נו שויין, אבל את חייבת לי". הוא מחבק אותי מאחור ושנינו בוהים בהשתקפות שלנו במראה, סוג של מנהג שפיתחנו בעשר השנים האחרונות. עשר שנים שלמות שאני קמה, ישנה, חיה עם אותו בנאדם. זה נראה כל כך טבעי ביומיום, אבל כשמפרקים את זה לגורמים ואחר כך מכמתים את זה לתקופה, זה יוצא די הרבה. היתה את השנה בהודו, אומנם, אבל גם בה לא נפרדנו. יובל לא הצטרף אליי, הוא יותר טיפוס של אירופה, אבל אני הייתי צריכה את הודו כמו אויר לנשימה, וגם את הלבד. אני נזכרת בתקופה שלפני, כמה לחצים היו שם, חוסר התקשורת המתמשך עם יובל, לימודי הכלכלה המשמימים, תומר... "יאללה, אני לא רוצה שלילך תואשם בהריגה" יובל קורץ לי ואחר כך סוקר אותי בעיון. כבר אמרו לך פעם שאת בחורה נאה? הוא שואל. נאה? לא. אמרו לי שאני יפהפייה, מהממת, השיבוט של קלאודיה שיפר. אבל נאה? בחיים לא" אני מביטה עליו ומעפעפת בריסים."זה מה שאני אוהב בך, הצניעות הזאת – כובשת אותי כל פעם מחדש. יאללה, תזיזי את התחת שלך ובואי שרה'לה, הולכים".אז הלכנו. הגענו למסיבה של לילך, אי שם בדרום העיר. על המדרגות בכניסה לבניין התגודדו המוני אנשים, למזלנו לילך איתרה אותנו מהר ושלפה אותנו מתוך ההמונים. "איפה הבר?" התנפלתי עליה. "שלום גם לך, אחרי השירותים שמאלה, שתייה חופשית – עליי" ובנימה יותר אינטימית "תאתרי אותי אחר כך, אני אפנק אותך ברכש החדש, גידול עצמי, משהו משובח". אנחנו הולכים לבר, יובל מזמין בירה, אני מזמינה שוט של בלנטיין ובירה וזאת רק ההתחלה. יובל לא אוהב לשתות הרבה, לא יותר מחצי ליטר בירה לערב. על עישונים הוא לא מוכן לשמוע מאז שדוד שלו נתן לו שחטה מ"טיים" כשהוא היה בן עשר, דבר שגרם לו להקיא ואחר כך לטראומה. וגראס? זה לא חוקי, ואצל יובל זה מחסום אפילו יותר חזק מטראומה. מיותר לציין שהוא לא מרוצה מהרגלי השתייה והעישון שלי כי רבים הם. "את זוכרת אותו?" לילך צצה לפתע ומצביעה על בחור די נאה שניסה לשלב בין המוזיקה לצעדי הריקוד שלו. אני בוהה בו. אני מכירה אותו, אני חייבת להיזכר מאיפה, אני שונאת שזה קורה. "זה אורן, מהודו". לילך פותרת לי את הדילמות."נכון". התמונה מתבהרת והזכרונות מתחילים להציף."כן" אומרת לילך, "בגללו נהיית מורה ליוגה ונתקעת לי ברישיקש"."אל תיסחפי" נראה לי שאני מסמיקה. איזה מזל שחושך. "חכה שנייה" אני אומרת ליובל "אני חייבת לדבר איתו". מזל שיובל לא מהזן הקנאי.אני מתקדמת לעבר אורן בהיסוס, התרגשות בלתי מוסברת תוקפת אותי "תגיד, היית בהודו?" הוא מסתכל עליי במבט אטום שהופך בהדרגה לנוסטלגי. אנחנו מחליפים כמה משפטי נימוס על הודו ועל החיים. וזהו. בחזרה ליובל, למקלט האטומי. לא יודעת למה, אבל הנוכחות של האורן הזה מצליחה לבלבל אותי, ולא רק עכשיו. ופתאם הוא שוב לידי. מסתבר שהרשמתי אותו בהודו ועוד כמה מחמאות, לא נראה שהנוכחות של יובל מפריעה לו במיוחד, אבל ניכר כי מחסום חוסר הקנאות של יובל על סף קריסה. ושוב הוא נעלם. אני נזכרת בעל כורחי ביום שבילינו בהודו. זה היה היום האחרון שלו וההתחלה של הטיול שלי. היינו רוב היום ביחד, ארוחה, טיול על הגאנגס, לא הפסקנו לדבר, הייתי קצת מסוחררת, קצת באופוריה, המבט הזה שלו הרחיב לי את כלי הדם. ופתאם היינו אצלו בחדר, לבד, אחד על אחד, בלי ההמולה של החוץ ושאר האנושות. ואני הרגשתי שאני חייבת לברוח משם, ממנו. המצאתי תירוץ עלוב ונמלטתי, הוא נראה די מבולבל, לא הבין מה קרה לי. "בואי נלך, נמרה" יובל. לרגע שכחתי שהוא כאן. תמיד.חיכינו למונית, "טלי", הסתובבתי והתקדמתי לעברו, משאירה את יובל מאחור."לא מתאים לך להיות עם מישהו שאת לא שלמה איתו"."כן, כן" חייכתי, אפופה באדי אלכוהול וביובל מאחוריי.חזרנו הביתה, נכנסתי למיטה ותוך שניות כבר שקעתי בשינה. |