לא בכדי נאמר על פרנץ, כי הוא איננו ניחן בביטחון עצמי. ואכן, לחינם יָרָא פרנץ, כי לא יוזמן ולו לראיון אחד. רק נתגלגלו קורותיו למשרד שרלטנסקי, וכבר נקבעה לו פגישה למחרת. עורך הדין, שרלטנסקי הבן, האמון על המיון, עט על פנייתו, וּוידא אישית, כי המזכירה אכן הזמינה אותו ברוב גינון. הוא לא היה יכול להתאפק והתפרץ אל חדרו המרווח של אביו, בעוד זה עסוק בקריאתו השבועית את סיכומי פסקי הדין האחרונים, ואמר לו: "דבר בשורה לי אלייך. בגיוס המתמחים הזה, אנו עומדים לקבל מועמד מיוחד. אנו חייבים להחתימו על אתר. כישוריו נפלאים, ועטו רעננה. הוא פקיד כבר עשרים שנה". שרלטנסקי האב הנהן בשמחה, החליק על בטן פורצת כפתור, והגיד לבנו: "הלבלבר כבר בטח מצלם שבעה דפים בדקה. הוא, בוודאי, יודע להדקם כפסק דין חלוט. הדפסתו תהא מהירה, ואולי אף יחפש חומר מבלי להשחית זמנו לריק. ואם יתמזל מזלנו, יידע גם לנסח עבורנו מכתבים לפלצנים". שרלטנסקי הבן חש, כי סוף סוף הצליח לרצות את אביו בצעד נבון, אך חשש, כי בת צחוקו שלו פוקעת ממנו, וחיש יאבד את הערכתו של אביו. הכיצד יוכל להסמיכו לשקלא וטריא בעוד התלהבותו פולשת פרסיה? הוא הסתלק מהחדר בפסיעות מדודות ובשפתיים כבושות, הגיף את הדלת וחיכך ידיו זו בזו. ולמחרת כה שמח, כי פרנץ הופיע לראיון חמש דקות לפני הזמן. וכדי שהפקיד לא ישתעמם בהוחילו בחדר ההמתנה, שם ניתן רק לקרוא כמה ספרים, ששרטלנסקי הסב רכש כדי להרשים את קהל לקוחותיו, החליט שרלטנסקי הבן להריץ את כל השעונים במשרד בכמה דקות קדימה. אך אבוי, פרנץ לא השית ליבו לצאת הקוקיה, שבכל קריאה שלה נוספים אלפיים דולר לכיס המשרד, ח"י שקלים לכיס המתמחה וצרור תריסר המטבעות לכיס המנקה, אם חברת כוח האדם לא תלין שכרה. וזלזול בקוקיה הוא כזלזול בכוכבי צאת שבת, אך שרלטנסקי הבן גילה אורך רוח, ויצא לקדם אישית את פניו של פרנץ, אלא שאז מצא אותו צלול באחד הספרים, ממש כמנהג אחרון הבטלנים. ותחילה סבר שרלטנסקי הבן, שמא סבו חומד הלצון הטמין בכריכת הספר בריא הכרס תמונות של אחת דוגמניות תקופתו. ובפוסעו אל פרנץ אף הצליח לירד לחקר מעלתם של ספרים: אלמלא שימר בם סבו את תמונת העלמה, הרי היא כבת שבעים שנה, ומה תזכה, כי יציץ בה איש. זה ספרה, וזה שכרה. לא נמחתה מספר, אשר צילם סבו. והנה כיום, יחוש אדם לסיפור, ויחוש בסיפוק. אלא שהתיאוריה הגדולה קרסה באחת, כשנצמד אל פרנץ וגילה, כי זולת אותיות חגביות דהות, יש בספר אך עש מְאַכֵּל. אלא ששרטלנסקי הבן, שדורש במשפט, ויהא זה במשחק הגולף, במסעדת היוקרה - כששמאלו תחת ראש המזלג וימינו תחבק הסכין המבתר, בחופשת הסקי או בשאר פעילויות בני התרבות הגבוהה, נמלא השראה. וממוחו הקדיח לפרנץ שאלה: "בהתחשב בכך שאיש לא פתח את הספר כבר למעלה משלושים שנה, איזו זכות קנה לו העש המהלך בשביליו בשלווה"? אלא שפרנץ לא הסיח דעתו מן הספר, משל קול שרלטנסקי הבן היה איוושת עלים. כעת כבר חש שרלטנסקי הבן, כי לא רק זמנו אלא אף רכוש משפחתו נשמט מידיו, וכבר שלח את כפו אל עבר הספר, אך אז צצה במוחו מחשבה ממליכת דעת. שמא פרנץ כה נבהל משאלתו הנחכמת עד שבחר להתחפר בנקרות הדפים, אולי משם יבוא לו עזרו. ומכאן שדווקא קנה מחמאה, אלא שאז שמע את פרנץ ממלמל: "מה שאלת"?, כשאין בעיניו ולו קורטוב מבט מתחמק או זיק מתפעל, משל היה פרקליט מנוסה. וכדי שלא להחסיר מכבוד הפקיד, החליט שרלטנסקי להחליף השאלה ב"מה תשתה: תה או קפה"? אלא שפרנץ, שכנראה לא היה רגיל בנימוסיהם של שוכני בתי הקפה, ביקש רק מים, שגם אותם הספיק לשפוך על אגודת דפיו של שרלטנסקי האב, המחכה להוספת מראי מקום וטיפוט בציטוט. וכזאת לא היה מאז זלפו מי אקווריום על מנעלו של סבו. וחדור רוח נקם, הורה שרלטנסקי הבן לפרנץ לעשות המלאכה בחדר הסמוך כבחינת כניסה, על אף שכבר גמר בליבו, כי שופך מים במשרד, במשרד לא יישב. ולאחר שגמר שרלטנסקי הבן לעשות במלאכת ארוחת הצהריים למנותיה, נכנס אל הספרייה לבלוש אחר התקדמותו של הפקיד, וראה כי הוא צפון שוב בין הספרים שרכש סבו, משל לא היה מדובר במשרד עורכי דין, אלא בספריית כל דכפין. וכדי להביכו קרא הפעם בקול רם: "פרנץ, איזו זכות קנה לו העש המהלך פה כבר שלושים... "? אלא שלמשמע קול ענות הגבורה, נכנס לספרייה שרלטנסקי האב, והתריע בבנו בשפת סימנים של גירוד אזניים ושפשוף עיניים, כי אולי פרנץ הוא סוכן של העש, המנסה להגיש תביעה ייצוגית על זכות הדרך שקנה לו. וכבר פעם שמע רינונים על משפטן שכתב על גלגול של אדם לשרץ כדי להכשיר לב השופט להכרה בזכות עמידתם של שרצים נמעכים, והתרגיל כנראה כה צלח עד נלמד הוא בבתי הספר למשפטים. ואז הפטיר שרלטנסקי האב בקול, כי אביו היה איש ירא שמיים וכל שנה בערב הפסח יצא ידי חובת הבעת מחאה במחיית העש מעל פני הספר ביחד עם כל חמיצא. ושרלטנסקי הבן, שחש כאנוף על שהטריח אביו לחדש חידודיו, רצה לנתב הכעס אל פרנץ והפטיר: "פרנץ מים שאל והשפריץ על הדף, וכעת ציטוט אחד לא נתן. כולו הרהורים בהוויות אין בן כסף". שרלטנסקי האב כבש כעסו על בנו על שהפקיד ספרים יקרי כסף בידי מתיז מים, והסתפק בלשאול את פרנץ, אם הוא חושש שמישהו עמד לשרוף את הדף, ולכן הטבילו במים. שרלטנסקי הבן פרץ בחיוך, שהתרחב למכנס הספרנית אל החדר. זו נבהלה מכך, שלראשונה משו ספרים מן המדף, ולא תידע לסדרם על פי מנהגו של הסב הקפדן, ולכן הזכירה לשרלטנסקי הבן, כי הוא הבטיח לה להראות לו את אלבום התמונות שלו. חשבה, אולי משם תימצא נחמה בבצבוץ תמונה של גורל המדף מיני אז. ולפתע חשש ניתר אל מוחו של שרלטנסקי האב, שמא לאחר שייפטר מפרנץ, יילך זה רכיל על ספרים שקרא במשרד. והוא אף אינו יודע, אם טובים אם רעים הם. ואם רעים הם, תצא דיבת המשרד רעה. ואם טובים הם, ישאלו אף אותו לדעתו על הספר, שמעולם לא עלעל בו, להוציא ביום מות אביו, אז חשב אולי טמן שם הלה כמה מיני דולרים. ישר גמר אומר, כי יש לשמור את לשונו של פרנץ תחוב בבית לועו. חכך, שמא יומר לו, כי עצם קיום הספרים הוא סוד מסחרי, שרק יגלוהו, וכבר תבוא תביעה אל חומשו. ייקח את פרנץ אל שיחת ידידים ויתהה על קנקנו של זה, אם נוח הוא להיפחד. ואף ירד בכבודו והציג את עצמו: "אני הוא מר גדליה שרלטנסקי", משל לא יצא שמעו אל כל מי שראוי לבוא בקהל אנשי משפט. אלא שאמר לעצמו, שכך דרכו של פרקליט, שיש לו לבוא בדברים עם אדם. "ואתה ידידי?". למשמע שמו של פרנץ, נבעת שרלטנסקי האב. הלוא זכור לו מימי תלמודו השם "המשפט של קפקא". והחל לפשפש במגירות זכרונו מאין. והלך מוחו מתייגע פיתולין פיתולין, פלפולין פלפולין. מחד, השם שם אשכנזי הוא, בוודאי לא זכור הוא מרשימת הקריאה בדיני העונשין. אין אחד העבריינים לפניו. בוודאי, נטוע היטב הוא בדיני החוזים. לכל היותר, איש דין הוא. מאידך, נלמד הוא בידי אחד הפרקליטים, שעניינו בפלילים. ושמא יילך פרנץ וירנן בקרב קהל עבריינים, כי במשרד שרלטנסקי אין מבחינים בין סניגור לפושעו אף לאחר עלות שחר. ובין כך ובין כך, לשונו תתגלגל כחוט השערה מעל ראש המשרד, ועל כן גמר שרלטנסקי האב לקנות שתיקתו במשרה בין כתלי המשרד, מבלי שעינו תראה או אוזנו תשמע, מה עתיד עורך דין לעשות. |