כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    שיטת ההוראה שבגללה ילדים אינם לומדים

    2 תגובות   יום רביעי, 17/9/08, 18:00

    אמנם למידה היא תכונה טבעית, ואמנם המוח הוא איבר לומד מעצם קיומו (קישור לפוסט), ולמרות זאת, לא כול האנשים לומדים.

    מדוע אם כך התכונה הטבעית הזו אינה מתממשת למלוא הפוטנציאל אצל כולם?

     

     הסיבה השניה (הנה הראשונה- קישור לפוסט) שמציע קומניוס היא חוסר נגישות חברתית.

      

       

    "טענה נוספת מועלית: אצל רבים מהתלמידים, לא היכולת ללמוד, אלא הרצון חסר, ולאלצם ללמוד נגד רצונם יהיה לא נעים וכן לא יעיל. אני עונה: איך יעמוד הדבר אם נוכיח שהמורה עצמו הוא הסיבה לסלידה של התלמידים מלמידה?" 

     

     

     כך שאל קומניוס, ואף השיב: שיטת ההוראה השכיחה שבתי הספר משתמשים בה, היא שמדכאת וחוסמת חלק מציבור התלמידים. גם הם יכולים ללמוד, אולם לא בדרך הנהוגה. בזמנו ההוראה הייתה מבוססת על שינון בלבד:

      

    "בנקודה זו המורים נופלים לתוך משגה, שבמקום להסביר את נושא הלימוד ביסודיות לילדים שבאחריותם, נותנים להם אין

    ספור הכתבות, ומכריחים אותם ללמוד את שיעוריהם בעל פה. [...] כך הם מעייפים את התלמידים".

       

    אני מוסיף בהגינות ששיטות ההוראה התפתחו מאז התפתחות כבירה. אולם עדיין המתודה השלטת היא אחת. ועיקרה: הלמידה נעשית בישיבה, בשקט ובעיקר באמצעות מילים – קליטה של טקסט בקריאה ובשמיעה, המשגה לוגית, והבעה מילולית בכתיבה ובדיבור.

      

    מי שאינו בעל אינטליגנציה לשונית, וכן לוגית-מתמטית, ומי שאינו בעל כושר ריכוז למשך זמן, מוצא עצמו נגרר מאחור ולבסוף נפלט ממסלול הלימודים, עקב הערכה שלילית מצד מוריו.

    ככאלה, בתי הספר הם מערכת מיון אדירה, שנועדה לזקק מתוך ההמון את אותו אחוזון בודד של אזרחים שיהיו כשירים למלא תפקידים בכירים בחברה השמרנית; ובמקביל לדכא את כל השאר כך שיתרגלו לרעיון שהם 'פחות', יקבלו את מרות החברה ולכל הפחות, שלא יפריעו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/3/12 09:12:

       

       

      בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

       

      הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

       

       

      אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

       

      המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

       

      השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה אכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

       

       

      לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

       

      אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

       

      בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

       

      בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

       

       

      ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

       

      אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

       

      הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

       

      הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

       

      הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

       

      הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

       

      הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

       

      התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

       

      זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

       

      אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

       

      כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

       

      ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

       

      מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

       

      הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

       

       

      ["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

       

       

        17/9/08 20:29:

       

      לדעתי צריך לפרק את מע' החינוך ולהקים אחת חדשה. זה לא סתם שיותר ויותר אנשים, לצערי בעיקר בעלי יכולת כלכלית, פונים לצורות חינוך אחרות: כמו חינוך בבית ספר פתוח, חינוך אנטרופוסופי, חינוך ביתי....

      לדעתי, על התלמיד ללמוד תוך כדי חקירה, ולא תוך כדי שינון. ילדים הם סקרנים- תנו להם ללמוד, לפתח את עצמם. תנו להם כלים וכוונו אותם במעט. הם יבחרו את הדרך, את הנושאים ואיך לגשת אליהם.

      כל אדם הוא עולם ומלואו ואין אדם הדומה לשני. לכן על המורה למצוא את כל האפשרויות על מנת שהתלמיד יוכל לקלוט. עליו להפעיל חושים- למשל שיעור עם עיניים עצומות -מפתח סקרנות, מחדד יכולות ....

      זה מזכיר לי מאמר מלפני מס' שנים בו סקרו את לימוד המתמטיקה בארץ. גילו שמע, החינוך הביאה לארץ את כל השיטות שנכשלו בארה"ב. עוד סיפרו כי סינגפור היא הראשונה בעולם מבחינת הישגים לימודיים של התלמידים. הלימוד הוא בצורת משחק, עם הרבה צבעים והנאה צרופה.

       

      לסיכום- ללמוד תוך כדי משחק, לחקור, להתבונן.

       

      אני מאמינה שמע' החינוך לא מדברת בכלל בשפה של תלמידיה. הדור הזה שונה מקודמו ולכן המע' צריכה להשתנות. בפועל, מנסים להתאים את התלמידים למערכת - וזו טעות חמורה.

       

      מי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מלאה בבשורות טובות

       

      סוזנה

       

       

       

      אני בעד אהבת חינם

      שנאת חינם יש לנו בשפע

       

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין