הכרתי אותך בגיל 8. אז, עברנו לבניין שלך לפני שאחותי נולדה. אנחנו גרנו בדירה 5 ומשפחתך בדירה 10.

תוך זמן קצר הפכנו לחברים הכי טובים. מדי יום אחרי בית ספר הייתי באה אליך והיינו מבלים שעות ארוכות במשחקים. היו לך עשרות דמויות ממלחמת הכוכבים, וביחד היינו נלחמים בכוחות הרשע, או סתם נאבקים זה מול זו ב"מבוכים ודרקונים". לעיתים רבצנו מול הטלוויזיה, ראינו A- Team או גלקטיקה, העיקר שזה יהיה פעולה או מדע בדיוני. ובקיצים הארוכים שיחקנו כדורגל בגינה, אני תמיד הייתי החלוצה ואתה השוער, כי לא סבלתי להיות בשער.. לימדת אותי לשחק בייסבול ופוטבול... וכך הימים חלפו ואנחנו היינו בלתי ניתנים להפרדה.

בכיתה ד' או ה', כשהתחילו מסיבות וערבי כיתה, עצרת אותי יום אחד במדרגות, כשאני הייתי מול דירה 5 ואתה היית כבר בחצי הדרך לדירה 10, ושאלת אותי בביישנות "רוצה חברות?"

צחקתי. אמרתי לך בתמימות "מה זאת אומרת? אנחנו כבר חברים!". היית כל כך מאושר מהתשובה הזאת ואני לא הבנתי שאתה הצעת לי חברות של ילדים גדולים, שמהיום והלאה יש לך בלעדיות אצלי בריקוד הסלואו בערבי כיתה, לי היה ברור שחברים הם פשוט חברים.

זמן קצר לאחר מכן, משפחתך נסעה לשליחות בחו"ל. אבל הקשר לא ניתק. כתבת לי המון מכתבים יפים וגלויות ואני עניתי בהתלהבות רבה. הרי היית חברי הטוב בעולם.

הזמן חלף מהר ויום בהיר אחד, היה זה יום קיץ, חזרת הביתה. אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. אני ואחי שיחקנו פינג פונג במיקלט על השולחן החדש שאבי רכש עבורנו ועבור ילדי הבניין.

נכנסת למקלט והסתכלת על שנינו והגשת לי בביישנות דובי קטן שהחבאת מאחורי הגב, סמל לאהבתך.

שמחת לחזור אל החברה שלך, אלא שהחברה שלך היית להוטה לסיים את המשחק ולא הקדישה לך יותר מדי תשומת לב. אחר כך, בערבי הכיתה גילית, שחברה שלך כבר רוקדת סלואו עם מישהו אחר. מעולם לא אמרת לי על כך מילה. רק עיניך הביעו את האכזבה שבליבך, אכזבה שלא השכלתי להבין.

דרכנו נפרדו זמן קצר לאחר מכן. למדנו באותו בית ספר אך בחטיבות שונות. לא דברת איתי מאז.

רק שנים לאחר מכן, אחרי שכבר בגרנו והפכנו לנשים וגברים צעירים, אחרי שכבר ידעתי מהו כאבה של אהבה, הבנתי את אשר היה על ליבך. הבנתי שבתמימותי, חרטתי על ליבך את הצלקת הראשונה של חייך.

גם כשהיית נתקל בי ברחוב, התקשת להביט בי בעיניים או אפילו סתם להגיד "שלום".

רציתי כל כך לבקש ממך סליחה. להגיד שזה היה בתמימות. להגיד שלא התכוונתי להיות האשה הרעה של חייך.

אבל אף פעם לא הצלחתי...

כי איך אפשר לבקש סליחה על שזלזלתי באהבה של ילד, האהבה הטהורה מכולן, על שחשבתי שאהבה של בן 12 אינה שקולה בעוצמתה או בעומקה לאהבתו של מבוגר, על כך שדווקא אהבתו של מי שאהב אותי כפי שאני, באמת, כפי שאני בפנימיותי, ללא קשר לעודף המשקל והגשר בשיניים, נבעטה הצידה בלי משים.

איך אפשר לסלוח על פצע פתוח מדמם שלעולם לא יחלים לחלוטין...