כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    מי מפחד למות?

    31 תגובות   יום שלישי, 26/6/07, 22:01

    כשהייתי בתיכון עבדתי במשרד שמאים, עבדתי אצלם כמזכירה כל יום החל משעה 14:30 ועד בערך 20:00. עבדתי אצלם מאז גיל 15 וחצי ועד שהייתי בת 17 וחצי. אבא שלי מצא בשבילי את העבודה הזו. כשהתחלתי לעבוד המשרד שלהם היה מאוד קרוב לבית שלי, כמה דקות נסיעה באוטובוס. אחרי חודש הם עברו לקצה השני של העיר, ואני עברתי יחד איתם, בכל זאת עבודה ולא ידעתי כל כך איך מחפשים אחרת, ועוד בגילי.

     

    אז כל יום נסעתי עם קו 18 לאורך כל העיר, מתחילתה ועד סופה, הכרתי בפנים כבר את כל הנהגים הקבועים. קו 18, שבטח כולכם מכירים, קו 18 הארור, שהיה מעורב שבוע אחרי שבוע בפיגועים, כשהאוטובוסים של אגד עוד היו אדומים והנהגים לבשו מה שהתחשק להם. זו היתה תקופה רוויה בפיגועים (השנים 96'-95'), ואני בלית ברירה נסעתי לי באוטובוסים, ילדה בכיתה י"א ואח"כ בי"ב. נוסעת כל יום את כל המסלול.

     

    היתה תקופה שנורא פחדתי, באמת פחדתי שיעלה מחבל מתאבד ויפוצץ את האוטובוס שאני נוסעת בו. פעמיים אפילו ירדתי מהאוטובוס כשעלו אנשים שנראו לי חשודים במיוחד. העדפתי לחכות עוד חצי שעה לאוטובוס הבא, ולא להתפוצץ עם האוטובוס רק כדי להגיע בזמן. כי הרי אם באמת יקרה משהו גם ככה לא אגיע בזמן.

     

    זמן רב הטרדתי את מוחי איפה כדאי לשבת באוטובוס. אם כדאי לשבת באמצע, ככה שאם יהיה פיצוץ אז לא יהיה לי סיכוי, כי להיפצע קשה נראה לי הרבה יותר גרוע. ורוב הזמן ישבתי ממש מאחורי הנהג, כי לפי הסטטיסטיקות הנהג לא נפגע בדרך-כלל. ונכון שיש לו זכוכית משרויינת מאחורי הגב, אבל מה כבר אני יכולה לעשות יותר?

     

    במשרד השמאים שבו עבדתי עבדו על הפיגועים, העריכו את הנזקים, עשו רשימות של חפצים. ככה שלשכוח מהפיגועים לא היתה ממש אופציה מבחינתי. ובגלל שהיתה זו תקופה עמוסה בפיגועים וירושלים תמיד היתה נחשבת מקום בעייתי בקטע הזה אז בכלל כל נסיעה היתה מלווה בפחד הזה. ואח של מישהי מהכיתה שלי נהרג באחד מהפיגועים האלה, אז בכלל אתם יכולים לתאר לעצמכם. ונכון שיכולתי לעזוב את העבודה, ולהפסיק לנסוע, כי ילדה בתיכון לא חייבת לעבוד, אבל לא רציתי להפסיק, והפחד לא הצליח להכריע אותי למרות הכל.

     

    כשהייתי חיילת נסעתי עם אמא שלי לעיר. התעכבנו בדואר המרכזי שנמצא לא רחוק מהמדרחוב, הפקידה היתה איטית במיוחד, זה היה מרגיז. כשהתחלנו לצעוד לכיוון המדרחוב נשמעו שני פיצוצים די קרובים. היה שם פיגוע כפול, לפעמים צריך להודות לפקידות של הדואר על האיטיות המזדחלת שלהן.

     

    מאז גיל 19 וקצת אני לא נוסעת באוטובוסים בכלל, כי מאז יש לי אוטו. יצא לי אולי פעם או פעמיים. והפחד, הוא מגיע לפי תקופות, בתקופות שהיו יותר פיגועים זה מפחיד יותר אז מתרחקים מאוטובוסים, בתקופות שהיו פחות, מפחיד פחות כי לא חושבים על זה. וכי התרגלנו, למרבה הזוועה, התרגלנו.  והיום, מי חושב על זה בכלל? שכחנו לגמרי.

     

    מפחיד מה שאמור להטריד פה במדינה ילדים בגיל תיכון. במקום להיות מוטרדים בשטויות, הם מוטרדים בבעיות קיומיות אמיתיות, מפחדים למות.

     


    כשהגעתי עכשיו הביתה מצאתי שיש לי 22(!) הודעות בתיבה, מתוכן אחת על חתולים שמחפשים בית ועוד 20 על RE:RE:RE:RE של זה. תעשו טובה, אולי די, ה-RE מיותר, תתעלמו מההודעה הראשונה וכולנו נחיה טוב יותר. והלוואי שהחתולים ימצאו בית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (31)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/07 23:45:

       

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-27 23:40:50

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-27 23:28:13

       

      מתוקה, מישהו בקפה צריך לעשות משהו עם הכוכבים האלה. אף אחד לא מבין אותם. מתי יש, מתי אין, כמה יש. תעלומה.

      זה בגלל שמקצים לנו אותם בקמצנות מירבית: רק שלושה ליממה.

      למי זה יספיק, אה?

      הלוואי שהיו לי 3 ביממה, יש לי רק פעם ביומיים או יומיים וחצי וגם אז יש לי רק 4. ואז אני ישר רצה ומבזבזת אותם על דברים שרציתי לתת והיה לי חסר. אני בעד עצומה בענייני כוכבים, רוצים שקיפות! רוצים את האלגוריתם!. אני כבר משתגעת מזה.

        27/6/07 23:40:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-27 23:28:13

       

      מתוקה, מישהו בקפה צריך לעשות משהו עם הכוכבים האלה. אף אחד לא מבין אותם. מתי יש, מתי אין, כמה יש. תעלומה.

      זה בגלל שמקצים לנו אותם בקמצנות מירבית: רק שלושה ליממה.

      למי זה יספיק, אה?

        27/6/07 23:28:

       

      צטט: au lait le cafe 2007-06-27 16:43:25

      אני פחדתי למות עוד לפני שהיו פיגועים

      יש הרבה אנשים שפוחדים מהמוות, לפני הפיגועים, אחריהם וגם ממש בתקופה. אבל הם מגבירים את הפחד אצל כולנו.

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-06-27 16:53:26

      קו 18 מוכר לי ועוד איך.

      אגב, הפיגוע שקרה בפברואר (אם אינני טועה) של 1996 יכול היה חופשי להיות הסוף שלי. כי הייתי צריכה לקחת את האוטובוס ההוא. ורק בגלל שאני מאחרת כרונית לעבודה, איחרתי 20 דקות והגעתי עד הלום.

      אבל מהמוות עצמו אינני פוחדת (אמנם גם לא רוצה אותו בטרם עת). מה שבאמת מפחיד - זה ייסורים וכאבים הקודמים לו.

      איזה מזל שאת מאחרת כרונית. אני שמחה שאיחרת לעבודה.

      כנראה שאני מסכימה איתך, עובדה שזה בדיוק מה שחשבתי בבחירת מקום הישיבה באוטובוס.

      צטט: אורית גפני 2007-06-27 20:47:21

      ליזה יקרה -

      לא רוצה שאף אחד ימות -

      רוצה רק לחלק כוכבים... (אפילו את זה אין לי היום...)!

      מתוקה, מישהו בקפה צריך לעשות משהו עם הכוכבים האלה. אף אחד לא מבין אותם. מתי יש, מתי אין, כמה יש. תעלומה.
        27/6/07 20:47:

      ליזה יקרה -

      לא רוצה שאף אחד ימות -

      רוצה רק לחלק כוכבים... (אפילו את זה אין לי היום...)!

        27/6/07 16:53:

      קו 18 מוכר לי ועוד איך.

      אגב, הפיגוע שקרה בפברואר (אם אינני טועה) של 1996 יכול היה חופשי להיות הסוף שלי. כי הייתי צריכה לקחת את האוטובוס ההוא. ורק בגלל שאני מאחרת כרונית לעבודה, איחרתי 20 דקות והגעתי עד הלום.

      אבל מהמוות עצמו אינני פוחדת (אמנם גם לא רוצה אותו בטרם עת). מה שבאמת מפחיד - זה ייסורים וכאבים הקודמים לו.

        27/6/07 16:43:
      אני פחדתי למות עוד לפני שהיו פיגועים
        27/6/07 15:38:

       

      צטט: רני שהם 2007-06-27 08:42:16

      השיטה שלי להתמודד היא להשוות סיכונים כאלה לרפרנס שמקובל בשגרת החיים אצלנו ובכל העולם - הכבישים.

      מספר ההרוגים בתאונות דרכים עולה לאין שיעור על ההרוגים בפיגועים, אבל ככל הידוע לי אף אחד לא מפסיק לנסוע עקב כך. (אף אחד כמעט גם לא עושה מזה ענין גדול, לא יוצא למלחמה בגלל תאונה רבת נפגעים, לא מקדיש באמת מאמץ גדול ודחוף לתקן ליקויים בכבישים - אבל זה כבר נושא לדיון אחר שאני מקווה שמישהו מהכותבים המוכשרים ומרובי הקוראים יתייחס אליו).

      הסיכוי להפגע בפיגוע או מטיל שייפול עלי קטן לאין שיעור מהסיכוי להפגע בתאונת דרכים (ואני נוהג יותר מ 50,000 ק"מ לשנה...).

      זאת הגישה שעזרה לי למשל בזמן מלחמת לבנון השניה להמשיך לנסוע יום יום מהדרום הבטוח (כל דבר דרומית לת"א הוא דרום, לא?) לעבודה בחזית חיפה, גם כשלא היה מי יודע מה לעשות שם.

      אבל - כל הגישה הרציונלית נסדקת כשאני רואה פחד אצל הילדים. אני משתדל תמיד להרגיע ולהסביר, אבל לך תדע איך דברים כאלה משפיעים עליהם בטווח הרחוק.

      רציונלית זה נכון. ועדיין זה פחד גדול שקיים שם. ועל ילדים זה באמת משפיע אחרת והרבה יותר חזק.

      תאונות הדרכים באמת שוות דיון רציני. קטסטרופה.

      צטט: בתיה בכר 2007-06-27 09:09:53

      גם אני כמוך. חבר טוב שלנו נהרג בפעם היחידה (אני חושבת) שנסע באוטובוס. דיברתי איתו בדיוק כשעלה לאוטובוס המקולל, בערב קיבלנו הודעה שהוא נהרג. מאז אנחנו לא מסוגלים, פשוט לא.

      נורא לשמוע, איזה צירוף מקרים מזעזע. מי היה חושב שזו פעם אחרונה שתדברי איתו. כשהוא עושה את הדבר הכי פשוט ונוסע באוטובוס.

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-27 09:17:02

      הייתי ממליצה לך בקו 5 לנסוע אל הים. כמו בשיר של משינה. אבל בתל-אביב קו 5 לא מגיע אל הים. זו פיקציה!!!

      :-)

      קו 5 היה אחד הפיגועים הכי זכורים שיש. יש לי סיפור שקשור גם אליו.

      נסעתי בו כמה פעמים במיונים למודיעין. עד שלמדתי מה זה רכבת צפון (שהיא בעצם רכבת מרכז, אבל למי אכפת).

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-06-27 09:38:18

      זה באמת פחד מוות תחושת הרולטה. לאיזה מסעדה להכנס על איזה אוטובוס לעלות ואז סיפורי הגורלות שמתחברים להם ברגע מר.

      רולטה עם החיים שלנו. מפחיד נורא. ואין מושג מה באמת נכון לעשות.

      צטט: el_greco 2007-06-27 11:00:06

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-27 07:22:27

      אבל אלה החיים שלהם כאן. וזה נורא.

      יש פה נימה מסוכנת של השלמה.

      ברור שאת הטיפוס המשלים, ואני הפחות משלים, אבל ברגע שאנחנו "מקבלים" את זה, אנחנו גם קצת מסכימים לזה, ובעצם נותנים לזה להמשיך.

      אסקפיזם הוא מסוכן. 

       יש השלמה. כי כאן אני רוצה לחיות, וככה זה כאן. אני אשמח אם זה ישתנה, השאלה מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה.

      צטט: הקוסם 2007-06-27 12:08:06

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-27 09:17:02

      הייתי ממליצה לך בקו 5 לנסוע אל הים. כמו בשיר של משינה. אבל בתל-אביב קו 5 לא מגיע אל הים. זו פיקציה!!!

      :-)

       

      אבל ביפה קו 5 בעונההנכונה כן מגיע אל הים. מישהו בדק באיזו עיר ניכתב השיר?

       

      ליזה , קו 18 זה לנווה שאנן לא?

      נ.ב. הבת שלך מקסימה.

      אני נסעתי בקו 18 בירושלים. שכחתי לציין את זה, זה נראה לי ברור. אבל זה באמת היה מבהיר את העניין. הפכתי לצפונית בעקבות הטכניון לפני כמה שנים.

      נ.ב תודה רבה מחייך

      צטט: חד קרן 2007-06-27 14:19:09

      אם חיוך כמו שלך אני מוכן למות יחד איתך. אין מה לפחד מהמוות. איך אמרה מרגרת מיד . " המוות זה סופם של החיים" מהספר התבגרות בסמואה.

      תודה על המחמאה.

      אני אישית מעדיפה לחיות עם חיוך ולא למות. המוות זה אמנם סופם של החיים, אבל נראה לי שעוד יש מה להספיק פה. והשאלה מתי ואיך הוא יגיע, זה עשוי לעשות קצת הבדל בחיים.

        27/6/07 14:19:
      אם חיוך כמו שלך אני מוכן למות יחד איתך. אין מה לפחד מהמוות. איך אמרה מרגרת מיד . " המוות זה סופם של החיים" מהספר התבגרות בסמואה.
        27/6/07 12:33:

       

      צטט: levana feldman 2007-06-26 23:02:46

      ליזה יקרה,

      חיים שלמים אני מתכננת איפה לשבת באוטובוס, איפה להחביא את

      הילדים שלי אם לבית שלי יכנסו מחבלים, איפה הכי טוב לשבת בבית קפה.

       

      אני גרה בלב תל אביב. חויתי פה ארבע פיגועים קשים ביותר. הבית הזדעזע,

      החלונות רעדו. נהייתי ממש חולה.

       

      מקוה שפעם יהיה אפשר לחיות במידנה הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת.

      לבנה היקרה, הלוואי שפעם אף אחד לא יצטרך לחשוב על זה. יישבו איפה שירצו, באוטובוס או בבית קפה, ולא יחששו לחיים.

      יכולה להבין אותך כל כך, ארבעה פיגועים כל כך קרובים, מזעזעים את האדם ולא רק את הבית והחלונות.

      צטט: rinat lz 2007-06-27 00:20:26

      דבר ראשון - מתה על הכינוי שלך. כבר הרבה זמן שרציתי להגיד לך - אז הנה אמרתי :)

       

      שנית - יש מישהו מנורווגיה שאני מתכתבת אתו כבר כמה שנים והוא חושב שכל פעם שאני הולכת ברחוב אני בטח מתה מפחד. הם לא מבינים שהתרגלנו למצב. מבחינתו הסיכויים לעלות על אוטובוס ממולכד שווה ערך להידרסות בכבישים (שאגב גם זה פחד שלא קיים בהרבה מקומות בישראל. שמת לב שאנחנו נורא דרמטיים כאן בארץ?). אנחנו חיים עם זה ביום יום אז פסיכולוגית בחרנו פשוט לחיות עם זה ולא למות עם זה.

      דבר ראשון - תודה רבה צוחק (יש לי פוסט שלם על השם הזה של הבלוג)

       

      אנשים מחו"ל לא יכולים לתאר לעצמם שיש גם חיים רגילים עם כל האימה הזו שמקיפה אותנו. אבל אין לנו ברירה אלא לחיות עם זה. אז אנחנו חיים. גם בתקופות שזה קשה.

      צטט: ניר הולצמן 2007-06-27 01:47:40

      קרה לי כמה פעמים, למרות שמעולם לא היו פיגועים בקווים שנסעתי בהם.

      אני זוכר ניסיונות של לשאול אנשים "מה השעה ?" כדי לשמוע שהם עונים

      בעברית (מי לובש מעיל בקיץ ?) ולהסתבך עם זה כשהם מראים לי את השעון

      ונותנים לי לקרוא ממנו לבד.. (וגם צריך קודם להוריד את השעון מהיד שלי).

       

      קרה כבר פעם או פעמיים שפשוט ירדתי מהאוטובוס (וגם חשבתי להתקשר כדי שיעלה מאבטח),

      זה נראה מפחיד מדי. 

      הטריקים שנזקקו להם כדי להרגיש בטחון. החששות והחשדות. מפחיד כל כך. אם זה לא היה כזה אמיתי זה היה יכול להיות קומי.

      צטט: ארז טביב 2007-06-27 07:37:47

      "אלוהים, אני פוחד למות"  (היהודים. הלהקה, לא העם)

       

      קו 18 מוביל לבית וגן לא?

      אם אני זוכר נכון הייתי נוסע בו לפנימייה שלי

      זה היה קצת לפנייך.

      ב 90, 91

      קו 18 מגיע לאיזור בית וגן בסופו, קצת אחרי בית הכרם.

      90-91 עדיין היו שנים של תמימות באוטובוסים. 95-96 הפכו את האוטובוסים למפחידים נורא.

      צטט: liran denesh 2007-06-27 08:23:22

      הזדהיתי עם כל מילה!

       

      בגיל 16 עוד חוויתי קיץ "נורמלי" ללא פחדים ואימה, ואז הגיעה תקופת הפיגועים הרצחנית. הייתה מפוחדת למדי - לא הסכמתי לנסוע באוטובוסים, ואם כבר נסעתי - זיעה קרה כיסתה את גופי וניסיתי "להמר" היכן לא כדאי לי להיות כאשר יתרחש הפיגוע הבא.

       

      עד היום, כשאני נוסעת עם האוטו שלי ליד אוטובוס עולה בי אותו חשש ישן...

      בני הנוער של אז הכי סבלו מהעניין, כי אוטובוסים זה כלי התחבורה העיקרי שלהם. לא להאמין שהיינו צריכים לעבור את זה. יום אחרי יום. הפחד הזה, ההימור, הזיעה. תקופה נוראית.
        27/6/07 12:08:
      כמובן שהתכוונתי לחיפה.
        27/6/07 12:08:

       

      צטט: הפיה השחורה 2007-06-27 09:17:02

      הייתי ממליצה לך בקו 5 לנסוע אל הים. כמו בשיר של משינה. אבל בתל-אביב קו 5 לא מגיע אל הים. זו פיקציה!!!

      :-)

       

      אבל ביפה קו 5 בעונההנכונה כן מגיע אל הים. מישהו בדק באיזו עיר ניכתב השיר?

       

      ליזה , קו 18 זה לנווה שאנן לא?

      נ.ב. הבת שלך מקסימה.

        27/6/07 11:00:

      צטט: ליזה פיירמן 2007-06-27 07:22:27

      אבל אלה החיים שלהם כאן. וזה נורא.

      יש פה נימה מסוכנת של השלמה.

      ברור שאת הטיפוס המשלים, ואני הפחות משלים, אבל ברגע שאנחנו "מקבלים" את זה, אנחנו גם קצת מסכימים לזה, ובעצם נותנים לזה להמשיך.

      אסקפיזם הוא מסוכן. 

        27/6/07 10:31:

       

      צטט: יואב עינהר 2007-06-26 22:59:33

      ותחשבי מה עושה אדם שפוחד מחוטפי מטוסים

      יצלצל לקברניט שיעצור לו?

      יואבי - אפילו בפוסט כזה רציני אתה מצליח להצחיק אותי.

      אתה נהדר.

        27/6/07 10:30:

       

      צטט: process 2007-06-26 22:31:04

      ליזה, את מתארת מציאות כואבת, שכולנו היינו חלק ממנה (מקווה שנכון לדבר בלשון עבר, אבל לא משוכנע) - אני מניח שאפשר לקבץ כאן בקפה מאות סיפורים כאלה.

      לפני מספר שנים הבאתי את בני הצעיר לתל השומר, לצו ראשון; בדרך חזרה נתקעתי בפקק 150 מ' מצומת בר-אילן - וכך רק שמעתי פיצוץ, ולא חוויתי אותו.

      היכולת האנושית להתמודד עם פחד היא מדהימה. אתה מודע לסכנה, אבל מסוגל להמשיך לתפקד.

      הלוואי והמציאות תשתנה, וכשבתך תגדל היא לא תצטרך לפחוד בנסיעות באוטובוסים.

      ובמעבר חד - כוכבים. אין כוכבים. כלומר, היו, אבל נגמרו. אילו ידענו מראש, היינו חוסכים תחמושת - אבל לא יפה להשתמש בביטוי כזה בפוסט הנוכחי.

       

      אבנר

      הלוואי שזה יישאר בלשון עבר. אמן.

      כל מי שהיה קרוב לפיצוץ פתאום קולט מה זה אומר. לחוות אותו זה בכלל משהו אחר. יש לי חברה שרצה לעזור באחד מהפיגועים בנתניה, היא היתה רק כמה מאות מטרים משם, לקחה תיק עזרה ראשונה ורצה לעזור. היא חטפה טראומה במקום. לא יכלה לתפקד בכלל, בטח שלא לעזור. ואחר-כך היתה בטיפול יותר משנה. להיות שם זה משהו אחר. נורא. בלתי ניתן לתיאור.

       

      והכוכבים - הלוואי שזה מה שיטריד את כולנו. במקום פיגועים וכאלה נדאג רק לכוכבים.

      צטט: אביב מצא 2007-06-26 22:38:57

      אני נסעתי באוטובוסים לתל אביב ובתוכה בימי הפיגועים של 95-96.

      על כמה מהפיגועים היותר קשים שמעתי תוך כדי נסיעה באוטובוס. למשל כך שמעתי על הפיגוע בדיזינגוף סנטר ב-96'. הנהג הגביר את הרדיו , כולם השתתקו, ונשים התחילו לדמוע, גברים נשכו שפתיים, רגעים איומים...

       

      אח"כ עבדתי בירושלים מרחק 500 מטרים ממרכז העיר למוד הפיגועים בימים הנוראים של 2001. הפיגוע בסבארו קיבל את פני מיד עם בואי לעיר, ומאז בכל שבוע ובמשך תקופה ארוכה האוזניים כמעט התרגלו לשמוע פיצוץ ואחריו האמבולנסים השואגים והשוטרים רצים ברגל ממגרש הרוסים כדי לסייע ומהומת אלוהים וניסיונות נואשים להתקשר לקרובי משפחה לפני שיקרסו הקווים רק כדי להגיד שזה היה קרוב אבל לא פגע בי ואני בחיים.

       

      בגלל הפיגועים ירושלים היתה עיר מתה במשך שנים. מחסומים בכניסות, שוטרים ברחובות, חיילים קופאים מקור שומרים על המשרד שלי ואנחנו מכינים להם תה חם ומרק.

      פעמיים הפיגועים בירושלים החטיאו אותי בכמה שניות ובכמה מטרים. כאילו על כל כדורית ועל כל בורג שהתעופף שם היה רשום שם, ולמזלי זה לא הייתי אני.

         

      יותר מהכל צרובים בזכרון הניסיונות להתקשר אחרי פיגוע. רשימת החברים שרצה בראש. למי הודעתי ? מי היה עלול להיות בסביבה ? למי צריך לדאוג ? אוי כמה שזה מטורף להיות ישראלי.

      כל כך קרוב לכל כך הרבה אתרי פיגוע. מפחיד. ובגלל זה זה נשאר בראש, כי זה כל כך קרוב, כי תיאורטית בכל פעם זה יכולנו להיות אנחנו ולא אלו שהיו שם במקרה.

      הטלפונים הקורסים, הפחד לגלות שמישהו שאתה מכיר היה שם, ההיסטריה של כולם מסביב, ההיצמדות למכשיר הטלויזיה התורן. תקופה מטורפת ונוראית.

      זה באמת פחד מוות תחושת הרולטה. לאיזה מסעדה להכנס על איזה אוטובוס לעלות ואז סיפורי הגורלות שמתחברים להם ברגע מר.

       

        27/6/07 09:17:

      הייתי ממליצה לך בקו 5 לנסוע אל הים. כמו בשיר של משינה. אבל בתל-אביב קו 5 לא מגיע אל הים. זו פיקציה!!!

      :-)

        27/6/07 09:09:
      גם אני כמוך. חבר טוב שלנו נהרג בפעם היחידה (אני חושבת) שנסע באוטובוס. דיברתי איתו בדיוק כשעלה לאוטובוס המקולל, בערב קיבלנו הודעה שהוא נהרג. מאז אנחנו לא מסוגלים, פשוט לא.
        27/6/07 08:42:

      השיטה שלי להתמודד היא להשוות סיכונים כאלה לרפרנס שמקובל בשגרת החיים אצלנו ובכל העולם - הכבישים.

      מספר ההרוגים בתאונות דרכים עולה לאין שיעור על ההרוגים בפיגועים, אבל ככל הידוע לי אף אחד לא מפסיק לנסוע עקב כך. (אף אחד כמעט גם לא עושה מזה ענין גדול, לא יוצא למלחמה בגלל תאונה רבת נפגעים, לא מקדיש באמת מאמץ גדול ודחוף לתקן ליקויים בכבישים - אבל זה כבר נושא לדיון אחר שאני מקווה שמישהו מהכותבים המוכשרים ומרובי הקוראים יתייחס אליו).

      הסיכוי להפגע בפיגוע או מטיל שייפול עלי קטן לאין שיעור מהסיכוי להפגע בתאונת דרכים (ואני נוהג יותר מ 50,000 ק"מ לשנה...).

      זאת הגישה שעזרה לי למשל בזמן מלחמת לבנון השניה להמשיך לנסוע יום יום מהדרום הבטוח (כל דבר דרומית לת"א הוא דרום, לא?) לעבודה בחזית חיפה, גם כשלא היה מי יודע מה לעשות שם.

      אבל - כל הגישה הרציונלית נסדקת כשאני רואה פחד אצל הילדים. אני משתדל תמיד להרגיע ולהסביר, אבל לך תדע איך דברים כאלה משפיעים עליהם בטווח הרחוק.

        27/6/07 08:23:

      הזדהיתי עם כל מילה!

       

      בגיל 16 עוד חוויתי קיץ "נורמלי" ללא פחדים ואימה, ואז הגיעה תקופת הפיגועים הרצחנית. הייתה מפוחדת למדי - לא הסכמתי לנסוע באוטובוסים, ואם כבר נסעתי - זיעה קרה כיסתה את גופי וניסיתי "להמר" היכן לא כדאי לי להיות כאשר יתרחש הפיגוע הבא.

       

      עד היום, כשאני נוסעת עם האוטו שלי ליד אוטובוס עולה בי אותו חשש ישן...

        27/6/07 07:37:

      "אלוהים, אני פוחד למות"  (היהודים. הלהקה, לא העם)

       

      קו 18 מוביל לבית וגן לא?

      אם אני זוכר נכון הייתי נוסע בו לפנימייה שלי

      זה היה קצת לפנייך.

      ב 90, 91

        27/6/07 07:22:

       

      צטט: el_greco 2007-06-26 22:12:11

      זו מציאות איומה, שהישראלים והפלשתינאים חולקים בה גם יחד. שני הצדדים מקדשים חתיכות אדמה ומעדיפים אותן על פני רסיסי חיים ואדם.

      אם יש סיבה שבגללה יש סיכוי שלא ארצה לגדל פה את ילדי, זו היא- לגדל ילד במדינה רווית אלימות וטרור זה לעשות לו עוול. כמה מעוות זה לשלוח ילדים בני 16-17 לשבוע גדנ"ע בו הם יורים בנשק. זה כמו להניח את האקדח על השולחן במערכה הראשונה.  

      ההשפעות הנפשיות של 10 שנות עידן הפיגועים רחוקות מלהתברר, בעיקר כי יש הרבה גורמים שאין להם תקציב לטפל בענין. מאמין שעוד 20 שנים ויותר יתחילו לדבר על הטראומה הלאומית הזאת בהשוואה לטראומת השואה.

      כנראה שזו באמת טראומה לאומית.

      ילדים בגיל תיכון לא צריכים להתעסק בדברים כאלה, אין ספק שזה לא בדיוק הדבר הכי בריא בעולם לחשל ילדים ככה. הם לא צריכים לחשוש ממוות כזה. הם לא צריכים לחשוש מדבר בנאלי כמו נסיעה באוטובוס. אבל אלה החיים שלהם כאן. וזה נורא.

      צטט: פוקסי 2007-06-26 22:13:04

      מוזר. יותר ויותר אנשים שומע אומרים שלא מוכנים לנסוע באוטובוסים.

      מוצא בתחבורה ציבורית משהו דווקא בטוח ומרגיע. אפשר לשבת ולשמוע מוזיקה ולהסתכל מהחלון במקום להיות במאבק הזה של הכבישים.

      זה עניין של תקופות. אולי כרגע כשהמצב שקט זה נראה לך שקט ומרגיע. אתה יכול לעסוק במה שאתה רוצה במהלך הנסיעה. בתקופות של פיגועים זה באמת מפחיד, השקט והרוגע מפנים את מקומם והפחד מזדחל לשם פנימה.

      צטט: איירבוס-max 2007-06-26 22:25:32

      נו - אז אלה חיים נורמליים, ליזה?

      טירוף מוחלט,

      ואת בתוכו.

       

      פעם היה בושה לפחד כאן, את יודעת?

      צריך היה לנשוך שפתיים, ולשמור פאסון כאילו רגוע.

      את הנזקים מהגישה המטומטמת הזו

      אכלנו כולנו אחר כך - בריבית דריבית!

       

      בכל מקרה:

      שמרי על עצמך!

      טוב טוב תשמרי, את שומעת?

      טירוף מוחלט. אין ספק.

      אני לא חושבת שזו בושה לפחד, זה טבעי, וזה הכי הגיוני, כי זה באמת מפחיד, וזה אפילו באמת רציונלי, כי זה יכול לקרות.

      מחנכים לא לפחד, לא לבכות, לא להיות חלשים. מה שקורה זה שאנשים מסתירים בפנים, כי לא נעים להם להודות. זו גישה נוראית בעיניי.

      ואני שומרת על עצמי, הכי טוב שאפשר.

      תודה חנוך.

       

        27/6/07 01:47:

      קרה לי כמה פעמים, למרות שמעולם לא היו פיגועים בקווים שנסעתי בהם.

      אני זוכר ניסיונות של לשאול אנשים "מה השעה ?" כדי לשמוע שהם עונים

      בעברית (מי לובש מעיל בקיץ ?) ולהסתבך עם זה כשהם מראים לי את השעון

      ונותנים לי לקרוא ממנו לבד.. (וגם צריך קודם להוריד את השעון מהיד שלי).

       

      קרה כבר פעם או פעמיים שפשוט ירדתי מהאוטובוס (וגם חשבתי להתקשר כדי שיעלה מאבטח),

      זה נראה מפחיד מדי. 

        27/6/07 00:24:

      תיקון:

       

      "...לא קיים בהרבה מקומות כמו בישראל..."

        27/6/07 00:20:

      דבר ראשון - מתה על הכינוי שלך. כבר הרבה זמן שרציתי להגיד לך - אז הנה אמרתי :)

       

      שנית - יש מישהו מנורווגיה שאני מתכתבת אתו כבר כמה שנים והוא חושב שכל פעם שאני הולכת ברחוב אני בטח מתה מפחד. הם לא מבינים שהתרגלנו למצב. מבחינתו הסיכויים לעלות על אוטובוס ממולכד שווה ערך להידרסות בכבישים (שאגב גם זה פחד שלא קיים בהרבה מקומות בישראל. שמת לב שאנחנו נורא דרמטיים כאן בארץ?). אנחנו חיים עם זה ביום יום אז פסיכולוגית בחרנו פשוט לחיות עם זה ולא למות עם זה.

        26/6/07 23:02:

      ליזה יקרה,

      חיים שלמים אני מתכננת איפה לשבת באוטובוס, איפה להחביא את

      הילדים שלי אם לבית שלי יכנסו מחבלים, איפה הכי טוב לשבת בבית קפה.

       

      אני גרה בלב תל אביב. חויתי פה ארבע פיגועים קשים ביותר. הבית הזדעזע,

      החלונות רעדו. נהייתי ממש חולה.

       

      מקוה שפעם יהיה אפשר לחיות במידנה הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת.

       

        26/6/07 22:59:

      ותחשבי מה עושה אדם שפוחד מחוטפי מטוסים

      יצלצל לקברניט שיעצור לו?

        26/6/07 22:38:

      אני נסעתי באוטובוסים לתל אביב ובתוכה בימי הפיגועים של 95-96.

      על כמה מהפיגועים היותר קשים שמעתי תוך כדי נסיעה באוטובוס. למשל כך שמעתי על הפיגוע בדיזינגוף סנטר ב-96'. הנהג הגביר את הרדיו , כולם השתתקו, ונשים התחילו לדמוע, גברים נשכו שפתיים, רגעים איומים...

       

      אח"כ עבדתי בירושלים מרחק 500 מטרים ממרכז העיר למוד הפיגועים בימים הנוראים של 2001. הפיגוע בסבארו קיבל את פני מיד עם בואי לעיר, ומאז בכל שבוע ובמשך תקופה ארוכה האוזניים כמעט התרגלו לשמוע פיצוץ ואחריו האמבולנסים השואגים והשוטרים רצים ברגל ממגרש הרוסים כדי לסייע ומהומת אלוהים וניסיונות נואשים להתקשר לקרובי משפחה לפני שיקרסו הקווים רק כדי להגיד שזה היה קרוב אבל לא פגע בי ואני בחיים.

       

      בגלל הפיגועים ירושלים היתה עיר מתה במשך שנים. מחסומים בכניסות, שוטרים ברחובות, חיילים קופאים מקור שומרים על המשרד שלי ואנחנו מכינים להם תה חם ומרק.

      פעמיים הפיגועים בירושלים החטיאו אותי בכמה שניות ובכמה מטרים. כאילו על כל כדורית ועל כל בורג שהתעופף שם היה רשום שם, ולמזלי זה לא הייתי אני.

         

      יותר מהכל צרובים בזכרון הניסיונות להתקשר אחרי פיגוע. רשימת החברים שרצה בראש. למי הודעתי ? מי היה עלול להיות בסביבה ? למי צריך לדאוג ? אוי כמה שזה מטורף להיות ישראלי.

        26/6/07 22:31:

      ליזה, את מתארת מציאות כואבת, שכולנו היינו חלק ממנה (מקווה שנכון לדבר בלשון עבר, אבל לא משוכנע) - אני מניח שאפשר לקבץ כאן בקפה מאות סיפורים כאלה.

      לפני מספר שנים הבאתי את בני הצעיר לתל השומר, לצו ראשון; בדרך חזרה נתקעתי בפקק 150 מ' מצומת בר-אילן - וכך רק שמעתי פיצוץ, ולא חוויתי אותו.

      היכולת האנושית להתמודד עם פחד היא מדהימה. אתה מודע לסכנה, אבל מסוגל להמשיך לתפקד.

      הלוואי והמציאות תשתנה, וכשבתך תגדל היא לא תצטרך לפחוד בנסיעות באוטובוסים.

      ובמעבר חד - כוכבים. אין כוכבים. כלומר, היו, אבל נגמרו. אילו ידענו מראש, היינו חוסכים תחמושת - אבל לא יפה להשתמש בביטוי כזה בפוסט הנוכחי.

       

      אבנר

        26/6/07 22:25:

      נו - אז אלה חיים נורמליים, ליזה?

      טירוף מוחלט,

      ואת בתוכו.

       

      פעם היה בושה לפחד כאן, את יודעת?

      צריך היה לנשוך שפתיים, ולשמור פאסון כאילו רגוע.

      את הנזקים מהגישה המטומטמת הזו

      אכלנו כולנו אחר כך - בריבית דריבית!

       

      בכל מקרה:

      שמרי על עצמך!

      טוב טוב תשמרי, את שומעת?

        26/6/07 22:13:

      מוזר. יותר ויותר אנשים שומע אומרים שלא מוכנים לנסוע באוטובוסים.

      מוצא בתחבורה ציבורית משהו דווקא בטוח ומרגיע. אפשר לשבת ולשמוע מוזיקה ולהסתכל מהחלון במקום להיות במאבק הזה של הכבישים.

        26/6/07 22:12:

      זו מציאות איומה, שהישראלים והפלשתינאים חולקים בה גם יחד. שני הצדדים מקדשים חתיכות אדמה ומעדיפים אותן על פני רסיסי חיים ואדם.

      אם יש סיבה שבגללה יש סיכוי שלא ארצה לגדל פה את ילדי, זו היא- לגדל ילד במדינה רווית אלימות וטרור זה לעשות לו עוול. כמה מעוות זה לשלוח ילדים בני 16-17 לשבוע גדנ"ע בו הם יורים בנשק. זה כמו להניח את האקדח על השולחן במערכה הראשונה.  

      ההשפעות הנפשיות של 10 שנות עידן הפיגועים רחוקות מלהתברר, בעיקר כי יש הרבה גורמים שאין להם תקציב לטפל בענין. מאמין שעוד 20 שנים ויותר יתחילו לדבר על הטראומה הלאומית הזאת בהשוואה לטראומת השואה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין