עמדותיי לגבי מוסד הנישואים אמביוולנטיות. מצד אחד, אני פאקינג פולניה ואנחנו נולדות עם שבב תת עורי שמכוון אותנו לטקס הכפוי הזה. אך בה בעת, אני רוצה לחשוב על עצמי כעל אדם שמאמין יותר בקשרים, יחסים וכימיה מאשר בפאגאניות שנס ליחה.

לא ממש העסקתי את עצמי בשאלות הללו במהלך חיי הקצרים, כנראה בגלל שהדבר הכי קרוב לחתונה שנגע באיזושהי צורה לחיי הפרטיים היה ביקור ביותר מדי מסיבות רווקות.

ולמרות הדעות הלא ממש מיושבות הללו, תמיד ראיתי את נישואיהם של אחרים כקדושים. עד שפגשתי בגבר שגרם לי לרצות לזהם ולטמא את הקדושה הזו ולא להתנצל על זה.

אני בעייתית. בררנית, עקשנית כמו חמור, מתנשאת לעתים קרובות, ועוד הרבה דברים - טובים כרעים, שהופכים אותי למכלול מעניין אך מאתגר לעייפה. אז איך זה שהגבר הראשון (טוב השני, אבל הראשון היה בגיל 19) שפגשתי בחיי, שממש עשה לי את זה, בכל רמה אפשרית, מנטלית, רגשית, רוחנית, פיזית, כימית, ביולוגית, ריאלית פיזיקלית.... איך זה שהוא נשוי?

הפכנו לידידים עד מהרה וכל רגע במחיצתו היה מרגש אותי כאילו הייתי שוב בתיכון חדרה, ועודד גזית, קראש נעוריי, חלף על פניי במסדרון. המחשבות שהיו מלוות כל אינטראקציה איתו היו גורמות לי להרגיש כל כך רע עם עצמי, שסף ההתחרפנות הלך וקרב את עצמו אליי במהירות האור.

כשהועזבתי מעבודתי, פתאום לא ראיתי אותו יותר על בסיס יום יומי. זה הקל עליי וסייע לי, כך חשבתי, להתפכח מהאשליה שאי פעם יהיה שם משהו.

ראיתי אותו היום.  אכלנו צהריים יחד.

איזה מזל שאני כבר לא עובדת שם.