ישנו טריק מסויים שאותו אני מכיר, לעיתים, אפילו מתים ניתן לעורר בעזרתו. לעורר ממש. איני מסוגל להציגו טוב יותר מאשר הוא מוצג בסיפור על "גן עדן". בעירנו בית בושת ידוע. "גן עדן" שמו. המקום פעל יפה מאוד עד שהחלו מופיעים בו שיכורים ופרועי דרך למיניהם. התחילו בעיות. איומים, צ'אפחות והפחדות. עולם תחתון. העניינים הלכו והסתבכו. בעליו של המקום, "טיקו" שמו, שקע בדיכאון. שיכורים צבטו את נערותיו, הציקו ללקוחותיו, משכו בשפמו והתעללו בעוזרו. הקופה כמעט ולא נפתחה. בית הבושת עמד בפני קריסה. ביאושו פנה טיקו וחיפש לו הצלה בכלב. באחד הימים הופיע ובחיקו גור כלבים. אחריו צעד עוזרו ובידיו שרשרת, שקית מזון ושתי קערות. "כל שלוש שעות טיול", שינן בעל הבית את שהסבירו לו בפני עוזרו, עת קשר את הכלבלב לכיסא הבר. "זה רמבו" הוא אמר, והיה משוכנע שהפתרון למצב הסבוך בידיו. לא קל היה לעוזר ולבנות עם רמבו אולם איש לא קיבל הנחה. הצוות כולו נרתם למאמץ. הכלב גדל והתפתח במהירות. כשלמד לשלוט בצרכיו הועבר אל פינת הכניסה לשירותים, שם נקשר. היה רובץ לכל אורך היום ולא משמיע הגה. גם בעת שטייל ברחוב, תמיד התנהג בביישנות. בגיל שישה חודשים היו כבר ממדיו מרשימים אולם קולו, עדיין, מעולם לא הושמע. בינתיים, טיקו בקושי החזיק מעמד. בריונים הפחידו את נערותיו וצחקו על לקוחותיו. נערים טפחו על ראשו מאחור, תלשו את עניבתו וירקו עליו קליפות של גרעינים. הבנות היו בהיסטריה, הלקוחות פחדו להגיע והקופה הלכה ונתדלדלה. רמבו? גם בשפמו משכו השיכורים וגם עליו ירקו קליפות של גרעינים. "עוד כמה חודשים", היה מסנן טיקו, אגרופיו קפוצים עד לובן. כשהיה הכלב בן שנה, ב"גן עדן" כבר לא היו בטוחים. רמבו לא הושיע אך בעל הבית חרק שיניים והמשיך. היו אלה ימים קשים, הלילות, עוד יותר. כשהיה רמבו בן שנה ומחצה נותר טיקו ללא אף נערה. קופתו ננעלה ולא נפתחה עוד ובין הבקבוקים שעל הבר נראו בבירור קורי עכביש. ב"גן עדן" נותרו רק טיקו, עוזרו, הכלב, שעדיין לא השמיע קולו, ושיכורים, שעדיין התעללו בהם ועדיין טלטלו אותם בעניבותיהם. זה היה השלב בו הוכנסתי לסוד העניינים. כשפגשתי בם לראשונה, נראו לי חבורה שלא תצלח לשום משימה. טיקו ישב שם באפלת הבר, שפמו פרוע, עיניו עצובות, לצדו עוזרו הנאמן. מאחוריהם בצבצו אוזניו של רמבו. רובץ ושותק. חמוד. האחד שעוד כשהיה גור, אחיו הגורים נהגו להתעלל בו ולנשכו. נוח היה לו שם לכלב המגודל, קשור לכיור השירותים. נדמה היה שהוא מרוצה ומסופק. כלל לא הרים את עיניו להתבונן בי. בין קללה לקללה הצליח העוזר להסביר לי את אירועי השנה האחרונה. "למה רמבו טיפש?" ביקש האיש לדעת. "מזון, טיולים, חיסונים ורשיונות, הכל יש לו ובכל זאת, אף פעם לא נובח". סגל בית הבושת טעה בבחירתו. הבחירה ברמבו היתה שגוייה. הכלב לא התאים למשימה לה נועד. הנהנתי ראשי והשתתפתי בצערם. טיקו כלל לא התעניין בנאמר. רבץ בכורסתו, עיניו עצומות. בדיוק אתמול, ילד שם לו רגל. בדיוק אז נזכרתי בטריק. בשיטה שאני מכיר. הטריק שמעורר מתים. קמתי, התנצלתי ובמהירות יצאתי לרחוב לחפש אביזר מסויים. בחנות אלקטרוניקה מצאתי זמזם פשוט, מפסק וסוללה קטנה. שבתי ל"גן עדן" ונופפתי לעיני טיקו המיואש בציוד שקניתי. "בוא לרחוב", אמרתי, "תביא את רמבו". בחוסר חשק הוא קם, פנה לכלבו, התירו מהכיור ויחדיו התייצבו ברחוב כשהוא אוחז אותו בשרשרתו. נפרדנו ותכננו להיפגש חמש דקות מאוחר יותר ברחוב צדדי סמוך. הזמזם הושאר בידיו של טיקו. ההוראה היתה פשוטה: אחוז בשרשרת חזק והפעל את הזמזם מיד כשאנו מתקרבים זה לזה ונפגשים. "זמזם טיקו, זמזם" ניסיתי לעודדו. האיש בקושי ניצב על רגליו. זיפים על פניו, עיניו עצומות, גופו רפוי ומראהו מרושל. מאומה, בשלב זה, לא עודדו. הלצות גרמו לו לדמוע. כעבור חמש דקות נפגשנו. צעדתי מולם והתקרבנו זה לזה. הרחוב היה שקט. כשהיינו סמוכים ממש, הופעל הזמזם. צפצופו הפתאומי נשמע היטב. הכלב נסוג לאחור.שניה אחת עברה ואז... התיאטרון. התבוננתי לתוך עיניו, צווחתי בבהלה, נפלתי, התגלגלתי, קמתי, שוב נפלתי ולסיום, פרצתי בדהרה, חזרה לכיוון ממנו באתי. כל אותו זמן התחבא רמבו מאחורי רגליו של בעל הבית. חזרנו על תרגולת זו ברצף שלוש פעמים. בכל הפעמים ניצב רמבו והציץ במופע מבין רגליו של טיקו. בכל הפעמים הכלב לא השמיע הגה וטיקו לא פקח את עיניו. למחרת שבנו על התרגולת. "זמזם, זמזם" טפחתי על כתפו. לאחר יום האמונים השני ידעתי שאנחנו עומדים להצליח. חשתי מין התעוררות קטנה. הכלב אומנם לא השמיע קול, אולם נדמה היה שזה עומד לקרות. הוא כבר לא הציץ מאחורי טיקו אלא עמד זקוף, אוזניו וזנבו למעלה. את ההתעוררות חשתי יותר מכל בשפתיו הקפוצות של הכלב. מתנפח חשיבות, כאילו ניסה לשרוק. סדר האירועים נשמר קבוע ומתוזמן בדיקנות. ההתקרבות, הזמזם, השהייה מסוימת... ואז ההצגה שלי, הבהלה וההימלטות לאחור. למחרת, יום האימונים השלישי, נבח הכלב לראשונה בחייו. אומנם לא היתה זו נביחה ממש אולם, בעל הבית פקח סוף סוף את עיניו. האיש סבר שכלבו אילם. שבוע אימונים חלף וחיוך החל מופיע על פניו של טיקו. עתה, לא היתה זו נביחה בודדת וחלשה אלא סדרה מרשימה של נביחות. הזמזם הביא את רמבו להתפרץ בהרעשה עוד לפני תחילת המופע. למעשה, היה זה הוא שמתחיל במלחמה. לפתע, משום מקום, החלה מבצבצת גבורתו, נובטת כאילו היא פרח נאה. שבועיים נוספים שינו את התמונה לחלוטין. שכנים דרשו שנפסיק. הנביחות הרמות הבהילו אותם וקולות הקרב הפחידו אותם. טיקו גם הוא, צחק בקולי קולות. "זמזם, זמזם" היה צורח ומנפנף באגרופיו. התחלנו מתאמנים בתוך "גן עדן". רמבו היה נקשר לכיסא הבר, הייתי נכנס מבעד לדלת, מחופש קלות, טיקו היה מפעיל את הזמזם והכלב היה פורץ בקולות מלחמה, כאילו מבקש לקרוע את השרשרת. בסוף תמיד הייתי נבהל ובורח וטיקו היה צוחק וצוחק. בשלב זה התחלנו מביימים מופעים גדולים יותר. פעם הגעתי למקום עם ארבעה מחברי. התפזרנו באולם הקבלה והתהלכנו בו כעסוקים בעניינינו. כשהושמע הזמזם היתה זו הפתעה עבור הכלב. לא היתה זו התמונה אליה הורגל. הוא נעמד מיד על רגליו, רפרף באוזניו ורטן לעצמו במבוכה. כך חלפו שניות בודדות ואז, על פי הוראה ממני, החלו כולם מציגים. נבהלנו, נפלנו, התגלגלנו ונמלטנו. אני בעד הדלת וחבריי דרך החלונות. שניות נוספות חלפו ואיש לא נותר באולם הקבלה. רק טיקו, עוזרו וכלבם המופתע. כעבור יומיים חזרנו על תרגולת זו פעם נוספת. הפעם, משהושמע הזמזם, שאג רמבו כאילו היה אריה. לא היה צורך במאמץ כדי לראות את שיניו. במשך שניות אחדות לא הגבנו לשאגותיו ואז, בבת אחת, ברחנו כאילו שד בעקבותינו. מאוחר יותר, נשבע לי טיקו שכיסא הבר התנדנד וכמעט נעקר ממקומו. "ראה איזו עוצמה" אמר ונדנד את הכסא בכל כוחו כאילו היה זה אחד השיכורים. טיקו, רמבו, נדמה היה שכולם מוכנים. המלאכה שעדיין נותר לעשותה היא להכין את רמבו לאכזבות. עליו להיות מוכן אליהן. לשם השגת התנהגות יציבה, על הכלב ללמוד שלא תמיד כך מגיבה הסביבה להסתערותו. לעיתים כן, ולעיתים לא. לאחר מספר אימונים נוספים החלטנו, בעל הבית ואני, על זמן מלחמה. על שתי פינותיו של הבר הותקנו זמזמים קבועים ורמבו הועבר לכיסא יציב יותר. כבר למחרת, השכם בבוקר, התעוררתי לקול צלצול הטלפון. לא הבנתי, שעת בוקר מוקדמת, מישהו נחנק...מישהו מדבר אתי בטלפון ולא מצליח לנשום! רק אחרי ששמעתי "זמזם, זמזם", קלטתי. זה טיקו. הוא געה בצחוק פראי, "זמזם, זמזם" לא פסק לצרוח בכל פעם שהצליח לשאוף מעט אוויר. רק לאחר דקה ארוכה נטל עוזרו את שפופרת הטלפון ותאר כראוי את ארועי הלילה. הסתבר שבמהלך הלילה ביקרה כנופיה בגן עדן. כשהופעל הזמזם התפרץ רמבו לעבר החבורה והניסה, עד האחרון שבה. כמו באימונים. כולם ברחו. הייתה זו תחילתה של שנה חדשה. טיקו הביט בשמיים, ראה כוכב נופל וזכה בברכה. השמועה נישאה על כנפיים ופשטה בכל פינות העיר. שמו של הכלב החל מהלך לפניו. "טיקו ורמבו" כולם אמרו. "רמבו וטיקו". סיפרו על זמזומים ואזעקות. "כלב ענק ", הזהירו, "שמעתם? טיקו מזמזם לו והוא פתאום טורף!! התוצאות לא אחרו להגיע. פרחחים נעלמו מהשטח, בריונים החלו מתנהגים בנימוס, שיכורים הושתקו בידי חבריהם. אנשים זזו לאט, לא הביטו לטיקו בעיניים. חששו שיתרגז לפתע, יתיר את רמבו, יזמזם לו והוא יטרוף את כולם. "טיקו", אמרתי לו, "רמבו כמו בלון נפוח. היזהר פן יתפוצץ לך. לעולם אל תפעיל את הזמזם אם הכלב אינו קשור. ראשית קשור ואז, זמזם. טיקו, אל תשכח, כוחו של רמבו בשרשרת. בנוסף, לא מזמזמים סתם, לשם שעשוע. אם יש בעיות, מזמזמים". האיש הקשיב. שמע ולא שכח. להתנהגותו של רמבו באותו ערב הייתה השפעה אדירה על גורל המקום. ישנו סוג של שמועות שמתנפחות במהירות ומגיעות לכל אוזן בסביבה. הסתבר שהסיפור על טיקו ורמבו הוא סוג כזה של שמועה. בהדרגה, החלה התאוששות. חלף זמן לא רב וצחוק נערות החל ממלא שוב את "גן עדן". הקופה נפתחה מחדש וקורי העכביש נעלמו ממדפי הבקבוקים. ריח נשים התפזר שוב באוויר. "גן עדן" שב לחיים. טיקו חזר לעצמו. הוא שב לעניבותיו הענקיות, סידר וטיפח את שפמו מחדש. גם עוזרו זכה בעניבה חדשה. היום, שנים רבות חלפו מאז. הזמזומים, האימונים, הפרחחים, הכל הסטוריה. רמבו לא צעיר עוד. מצא לו מקום מאחורי הבר, שם הוא רובץ. נשים מלטפות ומחבקות אותו, טיקו מנשק אותו ועוזרו הנאמן, כל שלוש שעות, מטייל עמו. הלקוחות יודעים שיש על מי לסמוך. כשהגעתי פעם לבקר, פתח טיקו את חולצתו וגילה שלכל אורך השנים, על צווארו תלויים זמזם פשוט, מפסק וסוללה קטנה. "זמזם, זמזם" לחש לי באוזני וקרץ. איש אחר. מכובד. מתלוצץ עם לקוחות. שפמו, כל שערה במקומה, סיגר בין שפתיו ועיניו בורקות.
*
אין בעולם כלב אחד אשר אינו יודע ניצחון מהו. בכל העולם כולו, אין כלב שאינו חושק בטעמו הנפלא. בעל הבית, עוזרו, הנערות, הלקוחות והשיכורים. לא בטוח שכולם יודעים את זה.
|