רציתי שתתני לי עוד רגע אחד חולף. עוד קצת מהריח, מהטעם, מהאור, מהצליל, לא מהמגע. לאו דווקא מהמגע. עוד רגע אחד חולף. "אתה עושה טעות". זכותי. אני עומד על זכותי לטעות. טעיתי אתך מהרגע הראשון, זה ברור לי. אני רוצה למשוך את הטעות רק עוד רגע. חולף, כבר אמרנו? לא. מי שחיבר את שתי האותיות האלה יחד ידע מה הוא עושה. עד גיל חמש לא יכולתי להגיד ל'. חתיכת העור הזו שמחברת את הלשון לקרקעית הפה הייתה ארוכה מדי, ולא יכולתי להרים את הלשון מספיק גבוה. אמרתי נ'. נסענו לבקר את סבתא שלי בעפונה, ושיחקנו בקנפים, וקונומבוס גינה את אמריקה. שנים אחרי קרן הלייזר וחודש שכל מה שיכולתי לאכול זה "רוויון" וריפוי בדיבור, שנים אחרי שאימא שלי בלמה את הרכב בפתאומיות כי הבן שלה שאל אותה מה זה "נורמאלי" בדרך לאישה שהייתה עושה אתנו את התרגילים של הלשון, גיליתי שאני לא היחיד. לשכונה שבערבית נקראת מלחה קוראים בעברית מנחת. ל"ליפתא" קוראים עין-נפתוח. אנחנו מחליפים נ' ו-ל' כל הזמן. וכשמישהו אומר "לא", איפשהו מסתתר שם תמיד גם ה"נא!" ואני רציתי עוד רגע, בסך הכול עוד רגע. עוד רגע חולף. לא. לא הרבה יודעים את זה, אבל פרמנידס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר. "היש ישנו והאין איננו". זה הוא אמר. מה שישנו ישנו, קיים, נמצא. מה שאיננו - אין בכלל מה לדבר עליו, איך לדבר עליו - הוא איננו. ואם פעם חשבתי שאת יש שאיננו, היום אני יודע שאת יותר כמו אין שישנו, וגם זה לא כל כך בטוח. המרצה שלי ללוגיקה טען שלטאוטולוגיה אין משמעות. טאוטולוגיה זה משפט שתמיד מקבל "כן", הוא תמיד אמתי. כל מה שבעולם הוא או חציל או לא חציל. תמיד נכון. תמיד אמתי. תמיד מקבל "כן". והמרצה שלי אמר שמה שמקבל תמיד כן הוא חסר משמעות, הוא לא מלמד אותנו כלום על העולם. הוא טעה, כמובן. כל דבר בעולם הוא או את, או לא את, ושמישהו ינסה להגיד לי שלזה אין משמעות. לא. |