עצה מיניסטריאלית אני במקצוע חדשים ספורים, עובד מדינה, במשרד המחוזי בחיפה. מגיע לטיפולי תיק, ממנו מסתבר לי כי המשרד אחראי לששית מדירה, אשר יתרת הזכויות בה שייכות לחברה ממשלתית שעיסוקה בדיור . במצב זה אין אפשרות למעשה, לאף אחד, לעשות שימוש בדירה. אני פונה כמובן במכתב לחברה הממשלתית ומציע לה לרכוש את הששית ממשרדנו. המשרד יקבל כסף – אותו הוא רגיל לנהל, והחברה תוכל להשתמש בדירה, שהשבתתה עולה לה כסף עתה. אין תגובה. אחרי המכתב השני אני גם מרים טלפון ומתענין מי, מה, כיצד, וכו'. שום דבר. באותה תקופה, האפשרות שהמדינה תתבע חברה ממשלתית אינה עולה על הדעת. תביעה לפירוק שיתוף לא באה בחשבון כמובן. אחרי מכתב נוסף, אני מבין שהענין אינו לפי כוחותיי. במחשבה שסביר כי הבעיה עלתה כבר בעבר, אני פונה להנהלת המשרד בירושלים על מנת להיעזר בהם, בין במעשה ובין בהכוונה. ההנהלה בירושלים תמיד שמחה לעזור בעצה נבונה. להלן תשובת עוה"ד מירושלים כלשונה, במלואה:"יש להניע את (שם החברה) לרכוש את חלקנו בדירה". אני זוכר תשובה זו עד היום, קודם כל משום שלקח לי הרבה זמן להפסיק לצחוק ממנה (עד היום אני מחייך בגללה, אבל רק כשאני נזכר). וגם: משום שדמיוני היוצר עבד שעות נוספות בנסיון להבין כיצד "מניעים" חברה ממשלתית. אבל מעבר לכך, עם קריאתה הבנתי ש: א. הנהלה ראשית בנויה לחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ורחבת אופקים. הפרטים הטכניים מושארים במלואם לשיקול הדעת והביצוע של המחוז. ב. אני לא מתאים לעבוד בהנהלה ראשית. אני לא בנוי למתן עצה עקרונית. אותי מעניין גם אם היא ניתנת לביצוע – וכיצד. מובן גם שכל מתמחה שאינו נמלט ממני בזמן – שומע את הסיפור ואת הלקחים:
מעט אחר כך, נוכחתי בתופעה נוספת של יחסי הנהלה ראשית-מחוז: פונה אלי ידיד (נוחו עדן, והוא אז - בגילי כיום), עובד בכיר במחוז של משרד אחר, ומתנה בפני צרותיו. הוא אמור להגיע להסדר עם אזרח, והממונה מי-ם מסכל כל הסדר, בדרישה לתת לאזרח פחות מן המינימום הנדרש לסגירה. אי הסדרת הבעיה גורמת למשרד נזק גדול פי כמה וכמה מכל חיסכון שהממונה הירושלמי חושב להשיג. והנה, עם כל צעירותי, יש לי עצה בשבילו: יתכבד נא ויזמין לישיבת המו"מ הבאה גם את הממונה מי-ם. מאחר שהממונה ישתתף במו"מ השתתפות פעילה, וכל הסכמה תיעשה על דעתו במקום – הרי שהוא הופך לשותף. הוא לא יוכל עוד להיות גיבור על גבם של אחרים, וגם – לא יהיו לו עוד טענות (שהרי זו עיסקה "שלו") ובכך ייגמר הענין. העסק עבד כמו שעון שוויצארי. הממונה הגיע לחיפה, הצדדים ניהלו את המו"מ, וכולם חתמו על הסכם. ידידי נשאר בחיפה עם עותק מן ההסכם. ב"כ האזרח נסע למשרדו עם עותק מן ההסכם – והממונה נסע ירושלימה עם עותק מן ההסכם.
כשהממונה מגיע לזכרון יעקב, הוא עוצר, ניגש לטלפון ציבורי (לא, הסלולרים עוד לא הומצאו באותה עת...), ומתקשר לידידי החיפאי בדרישה לשנות מתנאי ההסכם... אלא שעתה חוגג ידידי את נצחונו, אם גם בהסתר, כמתבקש. ההסכם כבר חתום, הוא מסביר בטון שקט לממונה בטלפון, עוה"ד של האזרח כבר נסע עם עותק חתום בידו, כפי שהממונה ראה בעצמו – ועתה אין מה לעשות.
אין ספק. הטריק שהצעתי עבד. אבל שהממונה יתכחש להסכם שהוא עצמו נשא ונתן עליו, וגם חתם עליו – על זה – לא חשבתי. |