היום ראיתי אותך. 

גם אם זה לא היית אתה, אני ראיתי. כך לפחות חשבתי. ואני טועה לעיתים רחוקות. סוג של שחצנות. עובדה.  כי אני לעצמי תמיד צודקת, גם כשאני טועה . 

 ישבת בבית הקפה השכונתי בקרן רחוב בשכונה שלי לשעבר.

לבשת חולצה בצבע כחול. (דומה מאחור לזו שאני קניתי לך ליום הולדת 30).אני מנחשת שרצית להדגיש את העינים. זכרתי אותן כחולות.

את המכנסים לא ראיתי, כי ישבת,  וטוב שכך.

היית עם הגב לרחוב. ביד שמאל החזקת ספר,  "פרחי הרע", שארל בודלר?

 "את נשגבה לי כמו כיפת שמי-אפלה-

הו כלי מלא עצבות, הו שתקנית גדולה....."   

אמרת את זה אז בצרפתית במבטא כבד. ותיקנת אותי שנולדת בארץ. צבר. והייתי כל כך גאה. 

הייתי בטוחה שזה אתה.היתה לי הרגשה שהתחקית אחר עקבותי. בשיחה האחרונה שלך עם אמי, שאלת שוב לשלום עומר, עדיין אינך סומך עלי.ושאלת אולי שלוש פעמים אם אני מגיעה לביקור.שאלת המון שאלות. 

ואמרת שאתה מרגיש, אני מציינת, מרגיש שאני בארץ.

אמי לא היתה בטוחה אם יש בדעתי להודיע לך. אבל אתה המשכת ובקולך הבוטח ציינת שלא היה קיים, עד היום, דבר שרצית ולא השגת. והתכוונת כנראה, שאם אתה רוצה, אתה תראה אותי. ואת עומר.

ממש ברגע זה שתקה אימי, לא לפני שנאנחה.  

נו, תהיתי ביני לביני,  הגם שרציתי להתקשר, לא עשיתי זאת.חשבתי שעכשיו שאני אחרת אני יכולה שוב לנסות להעריך אם ניתן לתקן משהו. זהו בדיוק הדבר שלא ברור לי. מדוע אני מסתכלת על גברים ברחוב ואומרת לעצמי, זה הוא. 

רציתי לעמוד שוב על טיבך ולא הצלחתי.כי אתה סובבת אותי בכחש. סיפרת לי על עצמך דברים שלא העליתי על דעתי שאתה משקר לי.משנוכחתי שאינך דובר אמת התקשיתי להתייצב מולך ולהתעמת.אולי רציתי להאמין, כי אהבתי אותך, אולם במשך השנים הקישו העובדות על החלונות שלנו וסדקים מכוערים נבעו. 

הכל התחיל ברמזור האדום.היינו תקועים יחד עם הרמזור שמאן להתחלף. סימנת לי לפתוח את החלון. ביקשת שארמוז באצבעות את מספר הטלפון שלי. התקשרת. שתינו קפה באותו אחר צהרים ומאז לא נפרדנו.

הכל היה כל כך פשוט בהתחלה. אבל התחלות כנראה פשוטות.

חלפו חמש שנים במהלכן גיליתי אפיזודות מפחידות אודותיך. 

אני מתיישבת ליד השולחן שמאחוריך. חבילה מונחת על השולחן שלך. ארוזה כמתנה. האם אתה ממתין למישהו, מישהי. על פי צורת החבילה, היא מכילה ספר. אם אני מכירה אותך נכון, אתה נוהג להעניק לידידיך, בעיקר החדשים, את הספר הנסיך הקטן עם הקדשה, דווקא מעניינת.

מעניין מי מהחברות החדשות שלך קוראת ספרים ותשמח לקבל את הספר, ולא תתפלא שאתה מעניק לה ספר "ילדים".

 יכולתי לכתוב עליך שיר.על ההומור, על החכמה, על היופי הפנימי שלך, על הכשרון, עלהנאמנות......אמרתי נאמנות. אבל היכן הנאמנות לאמת. אותה כנראה איבדת. אולי אף לא היתה, מי ידע. 

הייתי גם מלחינה אותו בעיבוד לתזמורת פילהרמונית, כמו שהלחנתי את המוזיקה לאחד הנאומים של דוד לוי. זוכר, דווקא אהבת את הקטע.אם לא עברת דירה, התוים כנראה נמצאים עדיין במגירה שבכוננית בחדר המחשב. מעניין. 

אני מנסה להיזכר מה היתה בעיית הנאמנות בינינו. וחושבת שאתה ....למה לא הצלחתי להקשיב לך עד הסוף וקטעתי אותך במהלך הטיעונים וההסברים, כשאני עם המזוודה ביד, עוזבת אותך ואת הבית המקסים שבנינו. 

שמעתי אותך צועק מתוך הבית אחרי, שאני קרה ועקרה כלפי העולם שאוהב ומעריך אותי. אמרת שהרגשות שלי כלואים כמו במנזר. אמרת שאינני רואה אותך כאנוש שאני רואה אותך רק דרכי. אולי אמרת עוד דברים, אבל אני כבר הייתי עם עומר שהיה אז בן חמש במכונית ששעטה לעבר שדה התעופה.  

עזבתי הכל ולא הבטתי לאחור.התחלתי הכל מהתחלה בעיר רחוקה עם שפה זרה ואנשים זרים, והצלחתי. עכשיו אני כאן אחרי שלוש שנים, אחרת. חזקה יותר, אולי פחות קרה, אולי פחות עקרה, אולי מעריכה את העולם שלידי, שעוטף ומלטף, ואולי מאפשרת לרגשות לפרוץ באופן חופשי. 

נכון עברתי תקופה לא קלה, אולם משזו תמה, הדברים החלו לזרום,והיום אני שלמה עם כל צעד שאני עושה. ויש לנו בן מקסים ומוכשר.חלומם של כל אם ואב. 

הקפה שלי התקרר ולא לגמתי אפילו לגימה אחת. על מה חשבתי כל הזמן הזה. דפדפתי לאחור. שמונה שנים זה זמן רב. אני לא כל כך מבוגרת. 

אתה מביט לצדדים ולפנים. מניח את הספר וקם. הולך מספר צעדים ומושיט את ידך, כמו לשלום. 

אני לא מאמינה למראה עיני. אני טעיתי. טעיתי.זה לא היית אתה.

אתה רק הגעת עכשיו ומחבק חיבוק גברי את האיש שישב כל הזמן הזה עם הגב אלי, ואני חשבתי אותו לך. 

אתה מחייך, שרמנטי כתמיד. מחפש קהל אוהד.

הוא קלט אותי. זה הזמן לקום וללכת.

הוא קורא לי בשמי. 

אינני מביטה לאחור.