יש מקום לתקווה: אנשים שואלים, מתווכחים, מחפשים תשובות. בעקבות גל התגובות על הכתבה "פוסט-ציוני" (מוסף "הארץ" 8.6) נגיעה אחת עוררה עלי ועלינו ים זעקות עצום. הוכחה לכאביה של ישראל, וקריאתה לעזרה. אלא שבימים האלה אין מורה לנבוכים בישראל; הערכים טושטשו, האחווה מתפוררת ונפערת, הדרך המדינית חסומה ועצובה: מחוץ מאיימות מאוד איראן, עזה והדמוגרפיה, ודיון ציבורי בעתידה של המדינה המיוסרת שלנו כמעט אין. המערכת הפוליטית עייפה ולא שותפה לשיח הנוקב על שאלות היסוד של חיינו ולחיפוש אחר תשובות חדשות, ובהן: מדינה יהודית מי שמאמין כמוני בהפרדה בין דת למדינה לא יכול לתמוך בנוסחת ה"יהודית-דמוקרטית". מדינה שיש באלגוריתמים שלה הגדרה כל כך כבדה ומהותית של דת, לא תוכל לעולם להכיל בקרבה את הדמוקרטיה באופן מלא. בין "יהודית" ל"דמוקרטית" התיאוקרטיה היהודית תנצח. עובדה, ה"יהודית" שלנו מתחזקת ומסתגרת ואילו ה"דמוקרטית", של החירות, השוויון, הזכויות וההומניזם, נחלשת מאוד ונסוגה.
הקביעה כי בכל הנסיבות המדינה תהיה תמיד "יהודית" ויהיו מחירי הכפייה אשר יהיו, היא תחילת הדרך אל מדינת ההלכה הישראלית. והחלופה? מעבר מהגדרת ישראל כ"מדינה יהודית" להגדרתה כ"מדינת היהודים". לא המדינה מגדירה זהות אלא אזרחיה. האדם הוא האחראי לתוכני החברה ולערכיה, לשמירת אופיה התרבותי והרוחני, למורשת ההיסטורית ולזיכרון הפרטי והמשותף. שאלות היסוד העמוקות ביותר יוכרעו אך ורק באופן דמוקרטי מלא.
הנה, לתפוצות ישראל אין כלי אכיפה שלטוניים, ונגד איומי הטמיעה הם מטפחים ומחדשים זהות יהודית מודרנית מרשימה; בתי ספר, מוסדות צדקה, ארגון קהילתי ודאגה כנה לזולת ול"אחר". אני מציע להרחיב את ישראל אל יהדות העולם הפתוחה ולא להפקיר את זהותנו בידי קנאי לאום ודת מקומיים. מדינת העם היהודי לגווניו - כן! מדינה יהודית דתית - לא.
והדרכון?
קראתי בעיתון שמשפחתי ואני עזבנו את הארץ. מצטער, אבל את התענוג הזה לא אתן לאף אחד. אני לא רוצה לגור שם, רק כאן. כאן מובעות חובותי: מסים, חוקים, שירות ודאגה הנוגעת בחרדה לסיכוייה ושרידותה של המדינה היחידה שלנו. יכולתי להטיח בפניכם את רשימת אנשי הציבור, המשק, הכלכלה והתקשורת האוחזים בדרכונים זרים, הם ובני משפחתם. יכולתי גם להסתוות מאחורי האמירה הנפוצה כי "זהו האינסטינקט היהודי שבנו". אלא שסיבותי אחרות; אחת מחובותי כישראלי וכיהודי היא לזעוק ולהזעיק: "הסכנות כבר בפתח!" ונגדן אני רוצה להרחיב את הישראליות המצטמצמת שלנו.
כשם שאני רוצה לראות את כל העם היהודי מעורב בחיי, כך אני רוצה להיות מעורב בחיי העולם כולו. כשבוש מכריז על מלחמה שאולי תחרוץ את גורלי לשבט או לחסד אני חייב להתגונן בגלוי נגדו ונגד המניפולציות של השדולה הישראלית המעודדת כפל נאמנויות. כשבצרפת מפעילים כוח כדי למנוע דיאלוג חיוני עם בני המהגרים, זה שלי גם כן. יש מדינות שמאפשרות הצבעה כפולה ויש כאלה שלא. וכשיש לי הזדמנות להשפיע, אני מנסה. כי גם זאת יהדותי.
והראיון?
במשך כמה שנים כתבתי ספר, "לנצח את היטלר", המקיף הרבה נושאים, כאובים ואופטימיים כאחד. אחר כך התראיינתי ימים רבים ואיני מוכן לתת תשובה לכותרת שטחית בת מלים ספורות בלבד. מכל הדברים בראיון התאכזבתי במיוחד מאלה שהושמטו. לא תואר כמעט הספר וטענתו. לא הובאו כלל החלופות שהצבתי, לא ניתן פתחון פה לתקוות שלי, להומניות חדשה, ליהדות מתחדשת, לממשקי אמון פחות טראומטיים עם העולם. הוסתרו עמדותי והצעותי על הדרכים לצאת מהטראומה הלאומית ולהפוך את החולשה לעוצמה; על מסעות אחרים לתלמידי התיכון, על שינוי תוכנית הלימודים ותכניה, על דרך אחרת, יהודית יותר, לציין את חורבן יהדות אירופה.
לא הוזכר התפקיד שאני רואה לישראל כמחוללת של תהליך שלום עולמי גדול, כי כל הקיום שלנו צריך להיות מונע מאחריות מתמדת לשלום העולם. נעדרה מהראיון חתירתי לעם היהודי האומר never again - לא רק לנו, היהודים, אלא לכל קורבן הסובל היום בעולם, שיזכה לתמיכה והגנה של היהודים, קורבנות האתמול שניצחו את היטלר.
ימין או שמאל?
הסוגיות הללו חורגות מהקלאסיקה של ימין ושמאל. עד יום השלום ובכלל אין לימין מה להציע מלבד חרב ומשיח, וביום שאחרי השלום אין לשמאל הקלאסי מה להציע כתוכן רוחני חדש לציבור שיתפנה מאנרגיית המלחמה. בספרי ובהיגדי אני שותף לקולות הישראליים החנוקים המנסים לשרטט את תוואיו של הנוף הישראלי הבא. להוסיף אנושיות ואוניוורסליזם למשוואות הישנות וממדים חדשים של תוכן ערכי וקיום לאומי. חיים של אמון ולא מציאות שכולה טראומה שאין לה סוף. כל המוכנים לשאול שאלות קשות, אף אם תשובותינו שונות בעליל, ואלה השמים יד על הלב ומודים "אנחנו חרדים" - הם שותפי. ואנחנו רבים.
ומה אבא שלך היה אומר?
למרביתם של הדברים הוא היה מסכים ועל השנוי בינינו במחלוקת (בייחוד באשר לעמדתו שתמכה באופיה הדתי של המדינה) הוא היה מתווכח איתי כיהודי ולא כישראלי. הישראלי מניף נגדי יד אלימה ומתיז "למה, מי אתה?" ומשנפסלתי הוא פוטר עצמו מלעסוק בשאלותי. היהודי התלמודי, ינסה להבין: "לטעמך, מה אתה אומר?" הוא ירד איתי עד עומקי שיטתי, יבין ויחליט אם לאמץ את דברי ולשנות את דעתו או לשוב לעמדותיו שלו. תמיד הוא יותיר את עמדת המיעוט על כנה, מתועדת ומכובדת, ביודעו שדעת המיעוט של היום עוד תהפוך לעמדת הרוב של מחר, אם בשל השתנות הנסיבות ואם בשל התגברותה של המחלה.
בינתיים הייתי אומר לו, לאבי, גיבור הספר: יש מקום לתקווה. אנשים שואלים, מתווכחים, מחפשים תשובות. ואני איתם מחפש את הנחמה ואת החלופות לתסכול הישראלי העכשווי. כך ננצח את היטלר. |