שיחה ראשונה: "שלום, מדברת תמר, המורה לאנגלית של תומר". "כן, שלום לך, תראי, הוא פשוט לא הרגיש טוב אתמול". "אה, באמת? רציתי רק לספר לך שהוא עבד נפלא היום". "תומר"? "כן, תומר". "לא, כי יש לי עוד בן". "דיברתי על תומר. הוא עבד יפה ואני גאה בו מאוד". שתיקה. ואחריה: "באמת, תודה רבה לך, תודה, שנה טובה לך, באמת תודה". "בבקשה, תמסרי לו דרישת שלום ממני". שיחה שניה: "שלום, מדברת תמר, המורה לאנגלית, אמא בבית"? (מסתבר שענה התלמיד עצמו). "לא". "אפשר בבקשה את הטלפון הסלולארי שלה"? "אה...." "רציתי פשוט לספר לה איזה יופי עבדת היום בשיעור אנגלית". "מה, באמת? תספרי לה שאני תלמיד טוב? 054..."
|
שרוןכחלון
בתגובה על רק עם אופנוע
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
1 תודה
2 My second name is...
3 שיקפצו.
אני מקווה שכך.
שיעור אח"כ, התלמיד המדובר אץ אלי צוהל ושאל: "גם היום תתקשרי לאמא שלי"?הייי
1 - הכוכב הוא על המעשה
2 - תזהרי!!! המערכת לא אוהבת חריגים
שבוע טוב
אני
מחמם את הלב. כל הכבוד לך.
תדעי שיכול להיות שהטלפון הזה
שינה משהו אצל התלמידים האלו לכל החיים.
I would'nt know, i'm not a teacher...
נראה לי עדיף "לסגור" דברים רעים עם התלמיד עצמו, וטובים לדווח להורים.
כמובן, כל עוד אפשרי.
המורים הם כמו הבנקים...הם מתקשרים רק כשרע
איזו מורה נהדרת את!
יכולה להיות המורה של ילדיי בעוד כמה שנים?...
המורים בד"כ מטלפנים כשיש משהו לא טוב להגיד, אז זה שינוי מרענן...
ואין תענוג גדול יותר מלהיות נושאת הבשורה.
תודה אסף.
צילי, אצלנו בבי"ס זה קצת יותר מורכב, לא מדובר בתלמידים שיש להם "רק" ליקויי למידה וכו', אלא גם מצב משפחתי בעייתי ועוד קישוטים.
אתה יודע, זה כמו ההוא שמבקש מאלוהים לזכות בלוטו אבל לא ממלא...
גם אתה לא נתת ת'טלפון.
:-))
דבר כזה "קטן" עושה את התלמיד והמשפחה הכי מאושרים שיש :)
כולם נפלאים ומקסימים.
אבל, ברגע שמתחילים להוכיח אותם ולצפות מהם לציונים במקום לצפות מהם להיות בני אדם טובים עם ערכים,.
הם מאבדים כיוון.
בגיל הזה הם כל כך לא מגובשים עד כדי כך שהם עצמם הולכים לאיבוד ולא מצליחים להסביר את עצמם או לא מנסים כי יודעים שפשוט לא יבינו אותם.
ההורים חייבים שיחום הכוונה מהר כמה שיותר מהר כדי להבין שאין דבר שכזה ילד רע !
תתקשרי גם אלי ותגידי לי איזה בן תלמיד נפלא יש לי, בבקשה...
אז מה אם הוא לא תלמיד שלך...
כותבת לך בפרטי.
וואלה בכיף הייתי באה
אני באמת לא רבה בקלות, אבל גם לי יש את הג'ננות שלי...:-)))כמו שאמרתי להורים עצמם - לאט-לאט... אחרי החגים מתיישרים קצת :-)
רוצה לבוא לעבוד אצלנו צילי?
פשוט יש כאן את הנבואה המגשימה את עצמה.
אומרים עליהם שהם לא שווים כלום אז הם יעשו הכל כדי לא להיות שווים כלום.
כשבסוף מגיע מישו ומחמיא להם אפילו על כך שהילקוט מסודר הם לא ממש מאמינים ולא ממש מבינים על מה המהומה.
והתכונה הזו שהם מיד מתכנסים בקונכיה שלהם נוראה בשבילי פשוט כואב הלב, הם מיד עוברים לעמדת מיגננה.
נראה לי שאם היית מורה של הילדים שלי
לא הייתי מצליחה לריב איתך
סתתתםםםםםם לא באמת רבתי עם המורים
קטונתי, באמת, אבל תודה רבה על המחמאה!
אני עדיין מתה מפחד אצל רופא השיניים... :-)))
נורא כואב הלב עליהם, זה נכון.
את יודעת, תמיד לימדתי את הילדים שלי, שאם יש להם משהו רע להגיד, שלא ימהרו, אבל אם יש להם משהו טוב - שיגידו. שיתאמצו וירימו טלפון ויגידו. הילדים האלה כל כך לא ציפו למשהו טוב, וגם לא הוריהם, שההורים ישר הצטדקו וסיפרו סיפורים וכל כך אני שמחה שהיה לי הכבוד לשמח אותם קצת.
איזה יופי, הלוואי ולילדי מורה כמוך...
זה כמו החשש האוטומטי מרופא השיניים:)))
תמשיכי ככה יקירה, לחזק ללמד לתמוך. זה עושה שינוי. בטוח.
שבת שלום}{
מקסימה שלי,
כואב לי הלב עד כמה ההערכה העצמית של הילדים האלו ירודה.
כל הכבוד לך על החיזוק שלהם, מבטיחה לך שלעולם לא ישכחו לך את זה.