לפני חודשיים עזבתי את הבית אחרי 18 שנים,(כתבתי על התהליך שעברתי בכרטיס אחר,אבל ילדי חיבלו בכרטיס שלי!!) אני מאד רגוע ושלם עם עצמי,ואין בלבי רגעי חרטה,אלא מסתכל רק קדימה.שני ילדי,הבכורה בכיתה י"א,והבן בכיתה ז' חזרו ללימודים ומתפקדים כרגיל,אני מסיע אותם לבה"ס ומחזירם,אני גם ממשיך לעזור להם בהכנת שיעורי בית,כמו ימים עברו!
מה שמקל עלי,הוא סדר יום מטורף,אני עובד בשלושה מקומות ,מסייר הרבה בצפון ובמרכז,וגם מנהל מרכז לימודי בעיר מגורי, וכמעט ואין לי רגעים "מתים"שבו אני מהרהר שנית!
אני כן חושב על המהלכים שלי,בשעת הצעידה היומית,ובמהלכה מנתח את המצב,והוא בשליטה מלאה! אני מרגיש שנולדתי מחדש,מתחיל לאזור הרבה כוח,כי בחיי הקודמים התפשרתי הרבה למען גידול הילדים,עד יום אחד,אמרתי זהו,אי אפשר להמשיך הלאה!!
תאמינו זה לא ל כך נורא,אפשר לחיות לבד,ללא הקיטור של אשתי,אני ישן שינה ישירה ורגועה.אני יוצא מהבית עם חיוך ורוגע נפשי אדיר,עם אנרגיה גדולה להמשיך הלאה.
אמי היקרה ממשיכה לדאוג לי בכל דבר,שולחת לי לפעמים מאכלים,ולוחצת עלי לבוא אליה,ואני כן מבקר אצלה בשבתות,ושם מקבל אהבה ללא גבולות ותמיכה אדירה.
מה הלאה?
אני לא יודע,ממשיך לעבוד ולעבוד..... |