את המנה הראשונה של גרמניה קיבלתי דרך הנהג של אבא.

 הייתי ילד בן שש,  תלמיד בכיתה א'.  לא ממש יודע את נפשי בשנה הראשונה  של הסיקסטיז.  רק חמש עשרה שנה קודם לכן נפתחו לתמיד שערי אושוויץ,  וכולנו יצאנו לחופשי מהנורא שבבתי האסורים שידעה האנושות מעודה. אני לא ידעתי על כך דבר וחצי דבר, ולא רק בגלל גילי, אלא בעיקר בגלל העידן. עידן של הדחקה והשתקה. בכיתה למדו כל מיני ילדים. המשותף לנו היה שכולנו היינו ילדים חדשים במדינה חדשה. והיה עוד מכנה משותף עדתי: לרובם של הילדים יוצאי ארצות האסלאם היו בדרך כלל אבא, אמא, שני סבים, שתי סבתות וכמה דודים ודודות. ואילו ליוצאי אירופה שבינינו היו רק אבא, אמא, ולפעמים דוד אחד או שניים. לא אחת היו הדודים האלה רק ידידי ההורים, או שארי בשר רחוקים, אשר נקראו "דוד" ו"דודה". לא היה כמעט אבא אחד ולא היתה כמעט אמא אחת שהאחים והאחיות שלהם לא נשארו "שם". ואיש לא לא שאל שאלות מיותרות. רק מבעד לסיפורי ילדותו שביצבצו מדי פעם למדנו מעט על גדוּלה שהיתה ואיננה עוד. לאבא היה נהג. קראו לו ברוך והיו לו מספרים כחולים על זרוע ידו. כשהשתחרר מהמחנה הוא שקל 35 קילוגרם בלבד. במשך ימי חורף ארוכים הוא אכל קליפות של תפוחי אדמה מערימת הפסולת שליד מטבח המחנה. במטבח היה לנו רדיו "גרונדיג" שחור ומאורך. מחובר לחשמל ועומד למעלה על מרומי ארון הכלים של אימא, הרחק מהישג ידינו הילדותיות והשוברות. בבוקר היה ברוך בא ויושב במטבח. שותה את ספל הבוקר המהביל ומקשיב לחדשות הראשונות של היום. אף פעם לא שמתי לב לנוכחותו שם. הוא היה טיבעי לי כמו עוד מבוגר ממבוגרי הבית. הבוקר נפתח תמיד בשריקה החדה והמהדהדת שלו מבחוץ. אחר כך הצלצול המיוחד רק לו במצילת הבית, ואז הדלת נפתחת בהטיית לחיו של ברוך אלי ואל אחיותי, ובבקשת "פוסי" – נשיקה. ואנחנו נענינו ברצון ובאהבה. עד היום הזה, כשאנחנו גדולים והוא מבוגר מאוד, אנחנו מנשקים אותו בכל פגישה. פתאום, בכיתה א', בגיל שש, כשאני כבר אדם חשוב ומכובד, תלמיד בית ספר ולא סתם דרדק של גן הילדים, ברוך השתנה. בהתחלה חשבתי שהוא מגיב לבגרותי בכובד ראש של מבוגרים. אחר כך הסתבר לי שהוא מחובר למשהו שהוא מעבר לי, הרבה יותר גבוה ורחוק. הוא התחבר לרדיו שמעל למטבח ואיבד כל קשר עם מציאות חיינו השובבה והילדותית. בוקר בוקר הקשיב ברוך למשפטו של אייכמן. האקצנט של העדים היה כמו זה שלו. כמו ניגון הונגרי. ומבטאו של אייכמן היה כמו זה של אבא, רק בשפה לא מובנת לי בעליל. אייכמן הרע ההוא דיבר בשפת הסודות של אבא ואמא. הוא דיבר גרמנית. חודשים ארוכים מכיתה א' עברו עלי בקריעה כואבת ופרטית בין ברוך המשתחזר לבין שפתו של אבא ומבטאו העומדים לדין.אחר כך תלו את אייכמן, אבל אני כבר איבדתי מזמן עניין בכל הסיפור העצוב הזה והמשכתי לדהור על סוסים ילדותיים, קאובוי עם אקדחים מעשנים, טרזן בין עצי הפלפלון של רחביה, מצ'יסטה עירום גוף בחצר האחורית של בית הורַי. כעבור שש שנים הגיעו שלושת שבועות ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. שוב חזרו הביתה הקולות והצלילים מהעבר הנסתר ההוא. שוב דיברו על גטו וארשה ואושוויץ והשואה. מילאנו שקים, וכולם זכרו מלחמות קודמות ושקים ישנים בערים חרבות. ניירות דבק חומים על החלונות ופנסי מכוניות מואפלים. אחרי הניצחון המדהים ההוא, שישה ימים ששינו את פניה של ההיסטוריה לבלי הכר, חזרנו לבקר את חלקי  המולדת, ערש התרבות, שנקרענו מהם 19 שנים קודם לכן. ומשנפתחו חלק משערי העבר נפתחו כל השערים. הגיבורים של ששת הימים התחברו באופן טבעי לגיבורים מגטו וארשה, למרדכי אנילביץ', לאנטק צוקרמן, לחנה סנש. ולכל השאר. דמויות המופת של האדם היהודי החדש – ואנחנו, ממשיכיהם הטבעיים והגיבורים.                                           *                                  *                                  * כבר הרבה זמן, כמו זמזום טורדני שלא נפסק לרגע, אני מרגיש את נוכחותה המתמדת של השואה בחיי. דווקא אני, שמעולם לא נחשפתי לאף פן מנוראותיה של האפלה בתקופות, מרגיש את קיומה כל סביבותַי, כל הזמן. הילדים מתכוננים ל"טיול לאושוויץ". מנהיגי העולם חוגגים שישה עשורים לשחרור. את העשור הראשון הם לא ציינו כך, ויובל החמישים היה מדולדל וכמעט עלוב. ולפתע, בשנת השישים למותנו, העולם מלא בטקסים רבי רושם, פירוטכניקה והפקות הוליוודיות. וככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול לנוס מן המסקנה שהשואה היתה לעמוד תיאולוגי בזהות הישראלית המודרנית. ובמהלך החיפושים שלי אחר העמוד הזה; בהתחקות אחר יסודותיו ובמבטי אל השמים לקראתם הוא מתנשא – אני הולך ומשתכנע כי העמוד הזהותי הזה הוא אחת מבעיות הזהות הגדולות ביותר של העם היהודי המודרני. משהו מוזר מתרחש בחיי. כבר הרבה שנים אני חי חיים כפולים. רוב זמני – מבחינת הכמות – הוא זמן ישראלי, וחלק איכותי ולא מבוטל מזמני קורה בחוץ לארץ. הרבה מאוד שנים מחיי הוקדשו לפיתוח מערכות קשרים, יחסים והשפעות בין ישראל לסביבה הבינלאומית, בין ישראל לאומות העולם ובין ישראל לתפוצות ישראל. בארץ אני חי בשפה אחת: שפת המתחים והטראומות. שפת האויבים והלעומתיות. בחו"ל אני חי בשפה אחרת: שפת הקשרים והגשרים, שפת ההבנה, הסליחה והוויתור.  בישראל אני חי במציאות של "הבא להרגך השכם להרגו", אשר פירושה המעשי הוא: או שאני מנצח אותך ואתה מת, או שאני מת. בארצות הים למדתי להכיר תפיסת עולם אחרת לגמרי ושונה במהותה: תפיסה של win win, שפירושה: אני רוצה לנצח, אבל אתה לא חייב להפסיד ולסבול בשל ניצחוני. כן! יכול להיות מצב שבו שנינו מרוויחים, שנינו מנצחים, שנינו שמחים עם התוצאה. שנינו חיים ואף אחד מאיתנו לא רוצה להרוג את השני.ככל שחולפות השנים, התהום שבין שתי השפות שבתוכי מעמיקה, מתרחבת, קורעת אותי לגזרים. אני משוכנע יותר ויותר ששפת הארץ שלי – לא העברית המדוברת, אלא הישראלית הנחווית – מבוססת על אדנים של טעות יסודית. ישראל מעמיקה ומנציחה את הפילוסופיה הלעומתית של "העולם כולו נגדנו". ברור לי יותר ויותר כי הגנרטור הראשי של מנטאליות העימות, של הציונות הקטסטרופאלית, הוא השואה. לעומת זאת, בעולם הרחב קרה לנו משהו עמוק ומפתיע. לראשונה מזה שנות חיים, מאז ומעולם, מרביתו המכריעה של העם היהודי חיה מחוץ למעגלי האיום הפיזי המידי על חייה. להוציא כמה אלפי יהודים באיראן ובמרוקו, כמה מאות בסוריה ועוד איש בודד אחד באפגניסטן – אין יותר יהודים החיים מחוץ להֶמִיסְפֶרָה (חצי הכדור) הדמוקרטית. יותר משלושה רבעים של העם היהודי גרים בשני ריכוזים דמוגרפיים שעד לפני זמן לא רב לא היו קיימים, או לפחות לא היו קיימים בעוצמותיהם דהיום: מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית. אירופה התרוקנה כמעט לחלוטין בשל השמד וההגירה. אך חובה לשים לב: לא רק השואה והרצחנות חיסלו את אירופה היהודית. תהליכי הריקון החלו עוד לפני הפעלת מבערי המשרפות. שלום עליכם תיעד באלפי מילים נוגות את מסע ההמונים מתחום המושב אל ארצות הברית של אמריקה. עגנון כתב את "תמול שלשום", המכונן והמדהים שברומנים הארץ ישראליים על אודות הכיוון ההפוך. נוכח כל אלה משווע הפרדוקס הציוני. מדינת ישראל קמה כמקלט בטוח לעם היהודי, והיא היום המקום הכי לא בטוח לקולקטיב יהודי גדול לחיות בו. עצמו עיניים ושאלו את עצמכם איפה יותר בטוח לחיות: בירושלים, עיר הקודש המתפוצצת? בחברון, עיר האבות השסועה בין צאצאי אברהם; בין מאמיני "פחד יצחק" לקנאי "דין מוחמד בסיף"? או בניו יורק, למרות שני המגדלים שקרסו בה אפיים ארצה בהתפרצות רשע פונדמנטליסטי? דומני שרבים, רבים מאוד, יראו את ניו יורק כמקום בטוח, מקלט לטווח ארוך, יותר מאשר את המדינה היהודית עם הכי הרבה פצצות אטום שהיו לעם היהודי אי פעם.מן הסתם יגידו לי, בפרץ של התלהבות ציונית מלאכותית, כי האנטישמי ממתין לנו עם מאכלת מאחורי החזות האדיבה של הנוצריות האמריקנית. או שיטענו נגדי כי רק פה, ב"ארץ חמדת אבות", יש סיכוי שהילדים שלנו ימשיכו להיות יהודים לדורי דורות. ואני אשתוק ואנוד להם בראשי, כי אני ממש לא מאמין שמישהו מאמין לטיעונים האלה. הקשרים הסמויים בין ישראל לעולם היהודי מרתקים ומעניינים, ועם זאת חובה להודות: יש לישראל הקיימת ולאורחות חייה תרומה מסוימת לעליית קרן השנאה המתחדשת ליהודים בעולם. האחריות לאנטישמיות איננה שלנו, אבל עצם קיומה של ישראל כקוץ בעיניים של אלה שלא אוהבים אותנו מלכתחילה מצריך עיון ודיון עמוקים יותר מהבל פה שטחי של "ממילא העולם כולו נגדנו", ו"הגוי, גם אחרי ארבעים שנה באדמה, שונא יהודים". אמונות כאלה, פסיכולוגיה שכזאת, מצויות בתחום האובדני, המיואש וחסר הסיכוי. ואני איני כזה כלל. ובאשר להתבוללות, קשה מאוד להגדיר את מדד הרוחניות של ישראל. מגוון עצום של מבעים יהודיים ולאומיים מאפיין את החברה היהודית בארץ הקודש. החל בחֲרֵדֵי הגטאות בתוככי ירושלים ובני ברק, עבור בקנאי הגבעות ומאמיני העץ והאבן של יהודה ושומרון, וכלה בניו אייג'ים של תל אביב ואשראמי הודו. כולם יהודים, כולם רוחניים וכולם שונים עד כדי זרות אלו מאלו. ומעל לרובם מרחפת עננה חמוצה של בורות כואבת. לא רק באשר לשאלה הטכנית של "מיהו יהודי", אלא בעיקר באשר לתוכן הפנימי, העמוק והמחייב של "מַהו יהודי". מה זה אומר, למה זה מחייב ולאן, לכל הרוחות, נעלם המוצר החמקמק הזה שנקרא "המוסר היהודי". הקמנו מקלט מבוצר, אבל כיבינו את הלהבה בלפיד האור לגויים.בקיצור, המשבר כבר כאן. כשאני מעיין ברכיבי הזהות ובמרכיב משבר הזהות אני מזהה רק חוט שני אחד העובר שתי וערב בכל אלה ובעוד: הצל הכבד, הבלתי ניתן לנשיאה של השואה ומוראותיה. הכול נובע ממנה. הכול חוזר אליה. עד כדי כך שלפעמים בא לי לשנות את הנוסח המקראי ולקרוא בראשית השנה את התורה כך "בראשית היתה השואה, והארץ נהייתה לתוהו ובוהו".השואה נוכחת בחיינו יותר מאשר אלוהים. על אלוהים אומרים בתפילת המוסף "כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם",  לאמור: אין לך פינה בעולם הפנויה מנוכחות של בורא העולם. הקשבה לשיח הישראלי, היהודי ואולי אפילו העולמי של היום מגלה כי השואה הפכה להיות החוויה המכוננת של התודעה הלאומית שלנו, וייתכן אף של המערב כולו. גנרלים מדברים על תפיסת הביטחון הישראלית כאמצעי מניעה כנגד "שואה חדשה". פוליטיקאים משתמשים בה כטיעון מרכזי לכל אחת מעוויתותיהם הערכיות. אנשים מהרחוב חווים בכל יום את חזרתה של הטראומה, והעיתונים, כאמור לעיל, מרוצפים בלא הפסקה בשטף ידיעות, מאמרים, התייחסויות והיגדים הנובעים ומתייחסים לשואה ונוכחותה בחיינו. עד כדי כך מגיעים הדברים, שמחקר שנעשה לפני כמה שנים בקרב פרחי הוראה באחד הסמינרים היוקרתיים בתל אביב גילה ממצא מדהים: למעלה מתשעים אחוז מהנשאלים שהשתתפו במחקר העידו על עצמם כי בעבורם השואה היא החוויה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי. יותר מבריאת העולם, יותר מיציאת מצרים, יותר ממתן תורה, מחורבן בתי המקדש, הגולה, המשיחיות, היצירה התרבותית המדהימה, הולדת הציונות, הקמת מדינת ישראל או מלחמת ששת הימים. ואלה הם מוריך, ישראל! הוסיפו על כך את רבבות התלמידים הנוסעים מדי שנה ל"מצעד החיים", ותבינו את הפרץ העצוב של פולחן המוות היהודי, המשיכה הכמעט ארוטית שלנו, על סף הפורנוגרפיה, אל המוות וגופותיו.אין לי ספק כי זיִכרון, ובייחוד זיכרון נכון, חיוני לבריאותה הנפשית של אומה. זיכרון השואה חייב אפוא לתפוס מקום חשוב בפסיפס אבני הזיכרון של האומה. אלא שהדרך שבה נעשים הדברים היום, המונופול המוחלט והשתלטנות של השואה על כל אחד מממדי חיינו, הופך את הזיכרון המקודש לחול נלעג, ואת הכאב הנוקב מאמיתי וחשוב למתקתק, דביק וכמעט ריק מתוכן.קשה לי להשתחרר מההרגשה כי ככל שנוקפות השנים וככל שעובר הזמן, אנחנו תקועים עמוק הרבה יותר בעבר האושוויצי שלנו ולא מסוגלים להשתחרר ממנו. אנחנו נסוגים מעוד ועוד ממדים של עצמאות אל הפנימיות של הגולה, זיכרונותיה ואימיה. ישראל של היום היא הרבה פחות חברה עצמאית מאשר היתה ברגע הקמתה והרבה יותר מדינת שואה מאשר היתה שלוש שנים לאחר השחרור ופתיחת השערים של מפעלי המוות של הנאצים ועוזריהמערכת החינוך הישראלית הפכה את השואה לחוויה המעצבת המרכזית במערכת החינוך של ילדינו. אף טיול שנתי למרגש שבמקומות כמו הר ארדון בדרום או מרומי החרמון בפאתי צפון, לא ישווה ל"מצעד החיים", ל"מסע לפולין". לא כל הילדים נוסעים, לרבים מהם אין כסף ומיעוטם פשוט לא רוצה. אבל בין אם נסעת ובין אם לאו, שתי שנותיך האחרונות בבית הספר סבות סביב הימים והמקומות ההם. מפגשי ההכנה, הנסיעה, החזרה, החוויות של החברים, טקסי יום השואה ההופכים אישיים יותר ויותר, עדויות העדים החיים, התמונות וערבי הסיכום שאף פעם לא נגמרים. ואיתם לימודי השואה שהפכו ללימודי חובה לשם קבלת תעודת בגרות רשמית של מדינת ישראל. עד שאתה חש לפעמים כי הילדים עצמם הם כביכול ניצולי שואה. לפחות ניצולים רטרואקטיבים. אנחנו לא תמיד שומעים את המילים בגלל המנגינה הישראלית ההומה והרועשת, אבל בכל פעם שאני שומע תלמידי תיכון מדברים ביניהם ואומרים: "יש לי שואה חובה", בשרי נעשה חידודין חידודין. הם מתכוונים ליחידת הלימוד לבגרות, שהיא בגדר חובה ובלעדיה אי אפשר לקבל תעודת בגרות, ואני שומע דברים אחרים.מעטים הם הטיעונים הפוליטיים בישראל שאינם שזורים בנימים דקות או בחבלים עבים, עבותות של ממש, אל העבר השוֹאָתי. והעבר הזה, בניגוד לכל העברים האחרים, איננו עבר מתרחק, אלא עבר המתקרב אלינו כל הזמן. נוכח יותר. מטופל יותר. מבוקר יותר. נשמע ומיוצג הרבה יותר. זהו עבר שהפך להיות חלק בלתי נפרד מההווה הבעייתי של כולנו. מייד לאחר מלחמת ששת הימים הופיע אחד מגדולי יוֹנֶיהָ של ישראל, שר החוץ המיתולוגי אבא אבן, על הבמה הבינלאומית, וקבע במלוא תוקף הטיעון המבריק כי אסור לה לישראל לחזור לגבולות של ערב המלחמה ההיא. הוא הגדיר את גבולות המדינה שעד למלחמת ששת הימים, את גבולות הקו הירוק של 1949, כ"גבולות אושוויץ". הגדרתו חיברה לאלתר, באסוציאציה עזת מבע, את מלחמת הישע והגאולה, המלחמה הפלאית והנסית ההיא, לתקופה אפלה שתמה פחות מרבע מאה קודם לכן. כמו מציב פוזיטיב של אור ישראלי זוהר כנגד חושך גדול ומטיל אימה שעטף את העולם ויהודיו חסרי הישע באין להם מדינה. שישה ימי גאולה כנגד שתים עשרה שנות שעבוד. דווקא הוא, איש השלום האולטימטיבי, נתן את ההכשר לגרוע שבטיעוני הימין. ככה זה לפעמים בחיים: כשאתה נסחף אחרי המלל הריק אתה מגיע למחוזות שלא ממש רצית בהם. ימים ושנים מאוחר יותר, בימים אלה, בעיצומו של פינוי הכובשים היהודים מחבל עזה ומגוש קטיף, התחבר הטיעון לכלל מעגל לוגי מושלם: אם גבולות 67' הם אכן גבולות אושוויץ, משמע יש היגיון – או לפחות היגיון אמוציונלי – בענידת טלאי כתום על ידי המפונים. כמוהם כאומרים: מלחמת ששת הימים הסירה מעלינו את גבולות הגטו הווירטואלי, גטו "ישראלושוויץ", ועכשיו, כשרוצים להכניס אותנו חזרה לגטו, אז בגטו כמו בגטו: מאחורי החומות, עם טלאים וכל השאר. כך הפך פינוי מדיני, כינוס הגיוני מחודש של הפיזור הישראלי הכובש, לתוך מסגרת מהודקת ומדויקת יותר, לנקודת טראומה נוספת על רצף האסוציאציות הפוסט-שואָתיוֹת. ישראל, המהפכנית הצעירה והתוססת, הפכה להיות דוברת המתים. מדינה המדברת בשמם של כל אלה שאינם, יותר משהיא מדברת בשמם של כל אלה הנמצאים. ואם בכך לא די, המלחמה הפכה לנו, בלי משים, מתופעה יוצאת מן הכלל להיות הכלל עצמו. אורח החיים שלנו הוא מלחמתי. כלפי הכול. כלפי אויבים וידידים. כלפי חוץ וכלפי פנים. ניתן לומר, לא בפרפראזה ולא בהשאלה, אלא בעצב ובבטחה, שהישראלי מבין רק... כוח. זוהי אמירה שהחלה כהתנשאות ישראלית כלפי חוסר יכולתם של הערבים לגבור עלינו בשדה הקרב ונמשכה כהצדקה להרבה מאוד מעשים ותפיסות מדיניות שאי אפשר להצדיק אותם בעולם מתוקן. כל מדינה צריכה כוח, במידה סבירה. לצידו של הכוח צריכה כל מדינה גם מדיניות ונפשיות של ריסון הכוח. ולנו יש כוח, הרבה כוח ורק כוח. אין לנו שום חלופה לכוח ואין לנו שום מושג ושום רצון מלבד לתת לכוח לדבר ו"לתת לצה"ל לנצח". בסופו של דבר קרה לנו מה שקורה לכל אלימי ובריוני העולם: הפכנו את העיוות לתורה ולקונספציה ואיננו מבינים, בעצמנו, שום דבר אחר מלבד שפת הכוח. בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין מדינה לאזרחיה ובין מנהיגים לעמיתיהם. מדינה החיה על חרבה, הסוגדת למתיה, סופה, כך מסתבר, לחיות במצב חירום קבוע. כי כולם נאצים, כולם גרמנים, כולם ערבים, כולם שונאים אותנו, והעולם הרי תמיד היה כולו נגדנו...