יושבת כאן. מביטה ברסיסי זיכרונות.

קיום כואב, שהפך את הרגש לדמעה

ואת המחשבה לתחושת לבד נטולת חיבוק.

והחיבוק, האבהי, האוהב, המרגש-

הפך ליד הכואבת ההיא,

זו שרסיסיה הניעו בי לחוות את התחושה הבטוחה.

בפעם הראשונה בחיי.

והפעם הזאת, בה ניתקתי את מחשבותיי מליבי,

בה הבאתי את עצמי עד לכדי התאבדות נשימה,

הבהירו לי שלתיקון אין כאן משמעות.

ואולי, המשמעות היחידה היא התובנה-

שלהרחיק לכת למען התחושה,

היא הדרך הלא נכונה.

ולהרגיש את מה שעומד לבוא-

היא האמת שלי.

והאמת שלי הפכה כואבת.

ניסיון חיי מוביל אותי אל עצמי בכל פעם מחדש.

והעצמי מבקש את היד ההיא.

מבקש את החום ההוא.

מבקש את האהבה ההיא.

מבקש את כל מה שלא היה לי מעולם.

יושבת כאן. מול רסיסי זיכרונות.

קיום כואב שהפך את הרגש לדמעה.

והדמעה היא של אישה. כבר לא ילדה.

וחלקו איתי כאן.

ואני שלמה. כמעט.

למרות חסרונך.

ואני צועדת אל חיי שלי.

מתרחקת. ממך.

ושומרת אותך לתמיד.

בלי לראות.

את צלך.

האבא שמעולם לא היה שלי.